חדוה בר מאשרת: בנק ישראל נשבה בידי הבנקאים והטייקונים

קורא מן השורה די נדהם לשמוע שיש אנשים בישראל שיכולים להמר במיליארדים על כסף ציבורי. אבל הקורא המתוחכם, שמכיר חדרי עסקות מט״ח בבנקים, מתפלץ. המפקחת על הבנקים חדוה בר מספרת לנו באיחור של 11 שנה את הסיפור הבא

גיא רולניק
גיא רולניק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
חדוה בר
חדוה ברצילום: עופר וקנין

דובר בנק ישראל חרג לפני כשלושה חודשים מהרגלו. כמה ימים לאחר שפורסם כאן טור שבו חזרנו וטענו כי הבנק המרכזי שבוי בידי הבנקים שהוא אמור לפקח עליהם, הוא שיגר מאמר תגובה זועם תחת הכותרת "הרגולטור השבוי בידי טובת הציבור הרחב".

זה היה הסימן החיובי הראשון. המאמר שפורסם כאן תחת הכותרת "הפיקוח על הבנקים והטייקונים - הרגולטור שבוי בידי מפוקחיו" לא היה הפעם הראשונה שהעלינו את השאלה את מי משרת הבנק המרכזי - את הציבור הרחב או את הבנקאים. הזעם שבו הגיב הבנק המרכזי עשוי היה ללמד שאנשיו זיהו שינוי בסנטימנט הציבורי, ולכן השיטה הרגילה של התעלמות, שנקטו עד אותו מועד, עלולה להתברר כמסוכנת.

אירועי השבועיים האחרונים סביב הסדר החוב של אליעזר פישמן מציבים יריב חדש בפני מכונת היח"צנות של הבנק: המפקחת על הבנקים בבנק ישראל, ד"ר חדוה בר. שרשרת הראיונות וההופעות הציבוריות שלה בעקבות ההסדר השערורייתי שבישלו הבנקים עם פישמן מאששות את מה שחששנו ממנו: הפיקוח על הבנקים בבנק ישראל שבוי בידי הבנקאים והלווים הגדולים.

תזכורת קצרה לפרשה: פישמן הוצג יותר מעשור כאיש עסקים מצליח וחשוב, ומדי שנה היה עורך העיתון שבשליטתו ועידה, שאליה היתה עולה לרגל כל צמרת השלטון, הבנקאים, הרגולטורים והטייקונים. פישמן ישב בשורה הראשונה ולידו התחלפו ראשי ממשלות, נגידים, שרי אוצר, יושבי ראש רשות ניירות ערך, מפקחים על הבנקים, ח"כים ולמעשה רוב האנשים המחזיקים בעמדות הכוח במדינה.

אלא שבתחילת 2017 הוגשו לבית המשפט מסמכים שמהם עולה כי פישמן הוא למעשה פושט רגל במובן הכלכלי של המלה (הפרש שלילי בין סך הנכסים לסך ההתחייבויות ו/או חוסר יכולת לפרוע בזמן תשלומי ריבית וקרן על הלוואותיו) מזה כעשור, אולי יותר.

כלומר, יותר משראשי הממשלה, הרגולטורים ובכירי בנק ישראל שהתייצבו בכנסים של פישמן היו זקוקים לטייקון ולעיתונים שבשליטתו - פישמן היה זקוק להם כדי להמשיך להתגלגל ולהימנע מפשיטת רגל משפטית ופומבית, שבמסגרתה יילקחו ממנו החברות שבהן שלט, יוקרתו ומעמדו החברתי.

אליעזר פישמן
אליעזר פישמןצילום: עופר וקנין

ואולם האליטה הבנקאית־עסקית־שלטונית שנהנתה במשך עשור מהפישמניזם ומהדנקנריזם עדיין אתנו, ואת התוצאה ראינו לפני שבועיים, כאשר המנהל המיוחד שמינה בית המשפט לטיפול בקריסת פישמן עמד להגיש לבית המשפט הצעת הסדר שלפיה פישמן ישלם שבריר מהחוב, ייחלץ מפשיטת רגל, וילדיו ואשתו ימשיכו להחזיק בנכסים בשווי מאות מיליוני שקלים ולחיות את חייהם כאנשי האלפיון העליון - על חשבון מיליארדים שנלקחו מהפנסיות של הציבור.

אלא שקמפיין תקשורתי שהחל בעיתון זה, שאליו הצטרפו מיד כלי תקשורת אחרים, פוליטיקאים ותנועות חברתיות, חולל שינוי: המפקחת על הבנקים פנתה לבנקים, הודיעה להם שההסדר לא מקובל עליה, והם נאלצו לעשות סיבוב פרסה חד. כמובן שהבנקים טענו שההסדר המקורי לא היה על דעתם - אבל זו טענה חלשה מאוד בהינתן שהם הנושים  הגדולים ושכמעט כל עורכי הדין המעורבים בהסכם, ובראשם המנהל המיוחד, עובדים אצלם ויעבדו אצלם בעתיד.

אבל יותר מהתפנית בעמדה של בנק ישראל, היו מעניינים הנימוקים שהשמיעה המפקחת על הבנקים, תחילה בערוץ 2 ולאחר מכן בהודעות רשמיות ובהופעות פומביות. בר הודיעה כי היא "שינתה את דעתה", ולכן הורתה לבנקים להתנגד להסדר שבו הלווה הפרטי הגדול בישראל מתחמק מפשיטת רגל וממשיך לחיות כמו מלך, אף ששרף מיליארדים מחסכונות הציבור בעת שהיה חתום לכל אורך הדרך על ערבויות אישיות שלכאורה נלקחו ממנו כדי למנוע את התסריט הזה.

אם היא שינתה את דעתה, כדאי לעצור לרגע ולהרהר מה היתה דעתה לפני שזו השתנתה. זה לא מסובך: אפשר לקרוא את התגובות - או את היעדר התגובות - של בנק ישראל בשנים האחרונות נוכח כל הפרשיות של הלוואות במיליארדים שבהן היו מעורבים טייקונים בעלי כוח פוליטי חריג, חיבורים לשלטון ושליטה בעיתונים, כדי להבין בדיוק מה היתה עד לא מזמן הדעה בבנק ישראל.

עד היום בנק ישראל לא הבין, או לא רצה להבין, שהטענות שלפיהן הבנקים בישראל יציבים או שהיקף ההפרשה לחובות מסופקים בבנקים נמוך בהשוואה בינלאומית וכדומה אינן רלוונטיות כתשובה לשערוריות, למחדלים הניהוליים ולשחיתות בבנקים. אותה יציבות שבה התגאו בבנק המרכזי לא היתה קשורה לניהול יעיל, הוגן, מקצועי או ליושרה בבנקים, אלא רק למבנה הדואופוליסטי בבנקים ולשליטה שלהם בכללי המשחק ובחוקים בענף הפיננסים: היעדר תחרות וכוח שוק אדיר מול רוב הלקוחות - בין השאר בעקבות התנגדותו של בנק ישראל להגדלת התחרות בבנקים במשך שנים.

עכשיו יש לבר דעה חדשה, אלא שהיא דומה להפליא לרעיונות שהופיעו כאן ובמקומות אחרים בעשור האחרון, ובבנק ישראל הדפו: אסור לאפשר מסלול מיוחד עם פטור מפשיטת רגל וחקירות לאוליגרכים שלקחו הלוואות עתק מהציבור; יציבות המערכת תלויה לא רק בשיעור ההפרשות לחובות מסופקים, אלא במשטר התאגידי ובלגיטימיות הציבורית של המערכת; במקום שבו יש שני סוגים של לווים - כאלה שנזרקים מבתיהם ומידרדרים לעוני וכאלה ששורפים מיליארדים וחיים כמו מלכים - לא יכולה להתקיים מראית עין של דמוקרטיה.

נוחי דנקנר
נוחי דנקנרצילום: מור שאולי

אבל בר לא סיפקה לנו רק שינוי חד בתפישת העולם של הבנק המרכזי. כמה ימים לאחר מכן, בראיון ל"גלובס" - שכרגע, לראשונה מזה שני עשורים, משוחרר מבעלות של טייקונים - היא חשפה רשמית כיצד החוסכים הישראלים הפסידו ב-2006 כ–2 מיליארד שקל כאשר פישמן הימר על הלירה הטורקית בכסף שלהם.

בר החליטה לפתע לחשוף שהבנקים הישראליים נתנו לפישמן להמר על הלירה הטורקית בכסף ציבורי בלי להעמיד ביטחונות אמיתיים, נזילים, שאפשר לממש במקרה של הפסד, אף שלא היה מנגנון אוטומטי שיעצור את ההימורים במקרה שהם נכשלים, מה שקרוי בעגת הסוחרים סטופ־לוס.

קורא מן השורה די נדהם לשמוע שיש אנשים בישראל שיכולים להמר במיליארדים על כסף ציבורי. אבל הקורא המתוחכם, שמכיר חדרי עסקות מט״ח בבנקים, מתפלץ. בר מספרת לנו באיחור של 11 שנה את הסיפור הבא: פישמן הימר במיליארדים, מבלי שהיה לו כסף נזיל, על הכסף שלנו. כלומר, אם הוא היה מצליח בהימור והלירה הטורקית היתה עולה, הרווחים כולם היו שלו (מינוס עמלות של הבנק). העיתונים שלו היו ממשיכים לכתוב שהוא גאון, טייקון. ראשי המשק וראש הממשלה, הרגולטורים והח"כים היו עולים אליו לרגל כדי לקבל ממנו עוד עצות כיצד לנהל את המדינה (לחסל את הרגולציה, להבטיח יציבות, להימנע מתחרות, לא להקים ועדת ריכוזיות וכדומה).

אם, לעומת זאת, פישמן מפסיד - אין בעיה: הבנקים ימשיכו לגלגל לו את האשראי, אולי אפילו יעמידו לו הלוואות נוספות, חדשות, עוד ועוד ועוד כך, שהוא, ילדיו, מקורביו וחבריו ימשיכו לחיות כמו מלכים.

פישמן הוא המקרה הקיצוני, אבל לא היחיד: שורת תחקירים שפורסמו כאן והסדרה ששודרה באחרונה בתאגיד השידור הציבורי חשפו כי הלווה הכי גדול במשק - נוחי דנקנר, ששלט בקבוצת אי.די.בי - הזרים הלוואות סודיות, אישיות, תת־קרקעיות לבן הדוד שלו, יו״ר הבנק דני דנקנר. בנק ישראל גילה את זה כבר לפני שמונה שנים, אבל נמנע מלחשוף זאת לציבור.

אלא שבשני המקרים, של דנקנר ושל פישמן, בנק ישראל הסתיר מהציבור את המידע במשך שנים ולמעשה ממשיך להסתיר אותו עד עצם הרגע הזה. מדי פעם, כאשר מתעוררת מחאה חברתית והתקשורת עושה לרגע את עבודתה, זורקים לציבור איזו עצם, כבדרך אגב, ומספרים לנו שבעצם צמרת הבנקים היתה מושחתת, אבל מיד מוסיפים שזאת כבר היסטוריה ומאז שונו הנהלים.

ציון קינן
ציון קינןצילום: מוטי מילרוד

עד היום התירוץ הרשמי שבו נאחז בנק ישראל להסתרת הפרשיות החמורות האלה היה סודיות בנקאית. זה תירוץ מגוחך נוכח העובדה שמדובר באנשים ובבנקאים שמשחקים רק בכסף ציבורי. אבל מתברר שבנק ישראל עצמו לא מאמין לתירוץ הזה: כאשר בר ראתה את הגל הציבורי מתקרב לכיוונה, היא לא הגיבה בקריאות "סודיות בנקאית", אלא החלה לפרט בדיוק כיצד התנהלו הבנקים בפרשת הלירה הטורקית של פישמן.

הדינמיקה שבה בנק ישראל "משנה את דעתו", חושף מידע קריטי לציבור או פועל בנחישות רק כאשר יש תשומת לב תקשורתית אדירה היא קייס סטאדי קלאסי לדרך שבה פועלים רגולטורים שבויים: ביום־יום הציבור הרחב אדיש, לא מיודע, בור רציונלי ללא יכולת השפעה, והרגולטורים יודעים את זה ויכולים לשרת את המפוקחים שלהם. כאשר הציבור מתעורר, יתעוררו אחריו הפוליטיקאים, ואז הרגולטור "משנה את דעתו" או נהפך לפתע לגיבור הפועל בנחרצות ועושה את מה שהיה צריך לעשות מלכתחילה.

בר מבטיחה לנו שבנקאות הטייקונים והמקורבים עברה מן העולם, שהיא היסטוריה. אבל אנחנו יודעים שזה לא נכון בגלל הנימוקים של בר עצמה. היא מצביעה על שיעור ההלוואות של הבנקים לטייקונים כהוכחה לכך שהיום הכל בסדר. אבל בר שוב מתעלמת מבעיית השורש ועוסקת בסימפטומים: איכות המשטר התאגידי בבנקים, הכוח הפוליטי שלהם והחשש של הרגולטורים להתעמת עמם, בין השאר משום שמדובר בקבוצה קטנה של אנשים שמסלול הקריירה שלהם הוא בנקים־בנק ישראל־בנקים.

קבוצות אינטרס וכוח, בעיקר במגזר העסקי, הן וירוסים אלימים, אבל בעיקר גמישים: אתמול הן ניצלו את הכוח שלהן ואת חולשת הרגולציה והציבור באמצעות עסקות ממונפות ללא ביטחונות נאותים, ומחר הן ימצאו שיטה אחרת. לפני עשור הן עשו זאת באמצעות פירמידות, היום באמצעות מונופולים של גז או תשתיות, ומחר הן ימצאו עוד עשרות שיטות להשתמש בכסף הציבורי שלנו כדי להנדס את הרגולציה ואת כללי המשחק לטובתן.

כאשר בנק ישראל הדיח את דני דנקנר מתפקיד יו״ר בנק הפועלים, סיפרו לנו בבנק המרכזי שמדובר בתפוח רקוב, אבל מיהרו לאשר את מינויו של ציון קינן, שצמח באותה ערוגה עם הדנקנרים, למנכ״ל הבנק. רק אחרי שנים התברר שקינן היה זה שאישר לפני שמונה לאותו דנקנר לקבל את הלוואות המיליונים על בסיס הערכת שווי שקרית. בנק ישראל ידע את זה לפני מינויו של קינן למנכ"ל.

אם בנק ישראל היה רוצה להראות שהוא לא "שינה דעתו", אלא החליף דיסקט ונחוש לשנות את הנורמות ואת מאזן הכוח בין הציבור החלש לבין מוקדי הכוח בבנקים, הוא לא היה מספר לנו שוב ושוב על חוזרים ונהלים חדשים ששלח לבנקים - הרי ראינו שאפשר לעקוף, להתעלם או לאיין אותם, אלא היה יוזם בעצמו פרסום של כל המסמכים הפנימיים של הבנקים ושלו בפרשות פישמן ודנקנר, וקורא להקמת ועדת חקירה שתסמן את כל הבנקאים, הדירקטורים והמפקחים על הבנקים שלקחו חלק באירועי העשור האחרון. הוא היה תובע להדיח את כל הדירקטורים והבנקאים שעדיין נמצאים במערכת ומפרסם דו"ח שעוסק בשורשי הבעיה ולא בסימפטומים המשתנים.

אנחנו עוקבים מקרוב אחרי כל התבטאות ופעולה של בר מאז מונתה. הרושם היה שהיא לא ממוקדת בג'וב הבא - מנכ"לית בנק לאומי או בנק אחר. אבל הניסיון עם בנק ישראל מאוד מאכזב.

בשבועות הקרובים תהיה לבר הזדמנות להראות לאן באמת פניה. האם בר תיגרר על ידי ועדת חקירה פרלמנטרית? האם ועדת חקירה פרלמנטרית תרצה באמת לטפל בשחיתות החוקית והפלילית במערכת הבנקאות, או שהח"כים רק מחפשים סיבוב כותרות? האם התקשורת באמת השתחררה מלפיתת הטייקונים ורוצה לחולל שינוי אמיתי, או שהיא רק מייצרת לעצמה אליבי לאחר שכשלה במשך עשורים? הישארו עמנו, אנחנו לא מתכוונים להרפות.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker

על סדר היום