האם אני יכול לשכנע אתכם במשהו לגבי בנימין נתניהו? - השבוע/ גיא רולניק - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

האם אני יכול לשכנע אתכם במשהו לגבי בנימין נתניהו?

הבחירה של רבים מאתנו להפסיק להתעניין בפוליטיקה, במדיניות, בעובדות ובמידע או לאסוף רק מידע שמתאים לקבוצה שלנו ומחזק את דעותינו הקדומות גורמת לנו סיפוק אישי ומונעת מאתנו אי־נעימות בסיטואציות חברתיות רבות. אבל כקולקטיב אנחנו יורים לעצמנו ברגל

200תגובות
בנימין נתניהו. האם העובדות באמת משנות משהו?
אמיל סלמן

אני רוצה לשתף אתכם במידע מסוים שיש לי על ראש הממשלה בנימין נתניהו ועל הדרך שבה הוא מנהל את הממשלה.

אבל לפני שאחלוק אתכם את המידע הזה, אני רוצה לשאול אתכם: האם אתם מתעניינים באמת, בעובדות?

לא. אני לא רוצה להיכנס לדיון פילוסופי מהי אמת ומהן עובדות. לא לשם אני הולך. השאלה שלי פשוטה: כאשר אתם פותחים בבוקר את העיתון הזה או עיתון אחר, שהם מקורות המידע העיקריים שלכם בעניינים פוליטיים וכלכליים, האם אתם מחפשים עובדות ואמת, או שמשהו אחר מדריך אתכם?

לכאורה, התשובה ברורה: קוראי טור זה, חלקם קוראים אותו יותר מ–20 שנה, נמנים עם קבוצה באוכלוסיה שמתעניינת מאוד בפוליטיקה ובמדיניות כלכלית, ואוספת מידע ורעיונות בשקדנות בניסיון להבין טוב יותר את העולם. בטור הזה אין בדרך כלל המלצות על מניות, מתכונים לעוגות או מידע שימושי ליום־יום של הקוראת או הקורא.

ובכן, בשורות הבאות אנסה לשכנע אתכם שרוב הזמן אתם מחפשים מידע, עובדות, אמת, אבל כאשר מדובר בפוליטיקה אתם מחפשים משהו אחר לגמרי. העניין שלכם באמת קלוש. הטענה הזאת לא חדשה או מקורית במיוחד, אבל היא רלוונטית כיום יותר מתמיד.

נתחיל עם המובן מאליו. כל כך מובן מאליו שאנחנו חושבים עליו לעתים נדירות: לכל אחד מאתנו, האזרחים בדמוקרטיה, יש השפעה אפסית על תוצאות הבחירות. אפסית לא כמושג, אלא במובן המתמטי. בבחירות האחרונות בישראל הצביעו 4.2 מיליון איש, והסיכוי שהקול שלך, המצביע הבודד, היה לשון מאזניים, קול מכריע, הוא אפסי. זאת לא תופעה ישראלית, כמובן. סטטיסטיקאים בארה״ב ובמדינות רבות אחרות בדקו את המספרים, והגיעו למסקנה שברוב המקרים השפעתו של הבוחר הבודד על תוצאות הבחירות קרובה לאפס.

דמוקרטיה במובן המקובל שלה לא מבוססת רק על בחירות, אלא על בוחרים מיודעים, כלומר בוחרים שיש להם מידע על הסוגיות החשובות, המתמודדים, הרקורד שלהם, תוכניותיהם, הסיכוי שלהם לממש אותן, האפשרויות שעומדות בפניהם וכדומה.

הילרי קלינטון
BRENDAN MCDERMID/רויטרס

כדי להיות בוחר מיודע צריך להקדיש לא מעט זמן לאיסוף מידע ולניתוחו. בתחומים רבים המידע מורכב להפליא, האינטרסים מרובים, האופציות רבות והדעות מגוונות. ובקיצור: העלות של רכישת מידע בנושאים של פוליטיקה או מדיניות כלכלית היא גבוהה. גבוהה מאוד אפילו.

בעקבות ההשפעה האפסית שיש לכל בוחר על תוצאות הבחירות מחד גיסא והעלות האדירה שמשלמים הבוחרים כדי להיות מיודעים מאידך גיסא התוצאה היא פשוטה: רוב הציבור, ברוב המדינות, הוא בור מוחלט בנושאים פוליטיים ובשאלות של מדיניות. מחקרים רבים שנערכו לאורך עשרות שנים בארה"ב הוכיחו זאת: לציבור אין מושג ירוק גם בשאלות פשוטות מאוד. הראשון שניסח את הטענה הזאת היה הכלכלן אנתוני דאונס ב–1957, והוא קרא לזה "בורות רציונלית". הידע שלנו בתחומי מדיניות הוא אפסי כי אנחנו רציונלים.

ב–50 השנים האחרונות ניסו חוקרים רבים להפריך את הטענה של דאונס באמצעות תיאוריות שונות: המצביע הבודד הוא בור, אבל להמון יש חוכמה; לציבור אין זמן ואינטרס לאסוף מידע, אבל הוא מצויד בקיצורי דרך שמקלים עליו לבצע בחירות; המפלגות הן מכשיר שפותר את הבעיה הזאת, ועוד ועוד. ככל שחופרים יותר לעומק בכל אחת מהתיאוריות האלה מגלים שיש מעט הוכחות לתקפותן והיסודות של רובן די רעועים.

אבל זה לא נגמר כאן. נניח שרוב הציבור אכן בור מוחלט בנושאי מדיניות, אבל כידוע יש קבוצה באוכלוסיה שדווקא עוקבת בצורה קנאית אחר הנעשה בזירה הפוליטית ואוספת מידע. לחלק מהאזרחים בקבוצה הזאת יש גם יכולות ולעתים אפילו מומחיות לנתח את המידע. זאת לכאורה הקבוצה שתטה את ההחלטות בכיוון הנכון ותשפיע גם על שאר הציבור.

לצערנו, גם כאן המציאות לא תומכת ברעיון הנפלא הזה. מתברר שרובנו לא סובלים רק מבורות רציונלית, אלא גם מאי־רציונליות רציונלית.

נשמע מסובך, אבל למעשה זה פשוט להפליא ויהיה אפילו אינטואיטיבי ומובן מאליו לחלק מהקוראים.

מאחר שההשפעה של כל אחד מאתנו על תוצאות הבחירות היא אפסית, העניין שמגלים רבים בפוליטיקה ובמדיניות אינו אינסטרומנטלי. אין לנו תועלת כלכלית ממנו, אלא לכל היותר תועלת אינטלקטואלית, חברתית, אזרחית או פסיכולוגית.

לכן פוליטיקה דומה לספורט: אנחנו נהנים לעקוב אחרי הקבוצה שלנו ואחרי הקבוצות היריבות, אנחנו מפתחים הזדהות עם הקבוצה שלנו וטינה לקבוצות מתחרות, עוקבים ואוספים מידע על הקבוצות - אף על פי שאין לנו שום השפעה על תוצאות המשחקים.

דונלד טראמפ
Evan Vucci/אי־פי

מאחר שאנחנו מפיקים תועלת פסיכולוגית או סוציולוגית ממידע חיובי על הקבוצה שלנו או שלילי על הקבוצה היריבה - רובנו מחפשים מידע שתומך בדעותינו הקדומות. אם אתם נמנים עם אלה שמתעבים את נתניהו, אתם תיטו לחפש מידע שמחזק את דעתכם שהאיש הוא סכנה לדמוקרטיה, לחברה ולכל דבר אחר. אם אתם מתומכיו, סביר שתחפשו רוב הזמן מידע שיאשרר את דעתכם הקדומה.

חיפוש מידע שתואם את דעותינו הקדומות לא רק מייצר לנו תועלות פסיכולוגיות, אלא גם מונע מאתנו עלויות חברתיות. רוב האנשים נוטים לחפש את חברתם של אנשים שדומים להם או חושבים כמוהם. רוב האנשים משתייכים לקבוצה מסוימת. הבעת דעות שונות מהדעה המקובלת בקבוצה תהיה כרוכה במקרים רבים בעלות חברתית כבדה.

ואכן, ניסויים שונים שנערכו במשך השנים גילו שדווקא האזרחים הפעילים והמתעניינים ביותר בעניינים הפוליטיים הם אלה שנמנעים במיוחד מלהיחשף להשקפות ולמידע שסותרים את דעתם, ויעשו מאמץ מיוחד כדי להימנע מחברתם של אנשים שיכולים להציג השקפת עולם אחרת.

סיכום ביניים: פוליטיקה, בניגוד לרוב תחומי חיינו, היא זירה שבה אין לנו שום תועלת מחיפוש אחר העובדות או אמת כלשהי, ולכן רובנו מפתחים בורות רציונלית או אי־רציונליות רציונלית. אנחנו לא באמת מחפשים ללמוד, להבין ולאסוף מידע, אלא בעיקר מעוניינים לחזק את דעותינו הקיימות. לא מפני שאנחנו טיפשים, עצלנים אלא משום שזאת התנהגות רציונלית.

קל להבין כיצד הנטייה של רובנו להשתייך לקבוצה מסוימת ולחפש מידע שתואם את דעותינו הקדומות משפיעה על התנהגות הפוליטיקאים. אבל לפני שנלך לשם כדאי לעשות עצירה קצרה בעולם התקשורת והעיתונים - הכלים העיקריים שמתווכים לרוב הציבור את תמונת המציאות.

בעשור האחרון תיארתי כאן פעמים רבות את ההטיות של העיתונות והעיתונאים כתוצאה מהבעלות על העיתונים והגורמים שמספקים לה אשראי, פרסום ומידע. אבל יש הטיה פוטנציאלית נוספת שלא זוכה לתשומת לב רבה וקשורה לדינמיקה שתיארתי למעלה: הטיית הקהל.

כלי התקשורת מזהים בדרך כלל את טעמו של הקהל שלהם ואת דעותיו הקדומות. ברוב המקרים, רוב העיתונים ורוב העיתונאים ינסו לספק לקהל שלהם את מה שהוא רוצה: אשרור לדעותיו הקדומות. יש כלי תקשורת שמשרתים קהל ימני, יש כאלה שמשרתים קהל שמאלני ויש את אלה שיעשו הכל כדי לקלוע למכנה המשותף הרחב ביותר, לא להרגיז ולאתגר שום דעה מקובלת.

סתיו שפיר
אוליבייה פיטוסי

מי שלא היה זקוק להקדמה הזאת כדי לדעת בדיוק כיצד רוב הבוחרים אוספים מידע פוליטי הם כמובן הפוליטיקאים: רובם יודעים שהקהל שלהם הוא בור רציונלי או אי־־רציונלי בצורה רציונלית והם פועלים בהתאם. הנה כמה דרכי פעולה מקובלות:

■ הפוליטיקאים יבחרו לעסוק בנושאים שמוצבו כליבה של המחנה שלהם. הם תמיד יעדיפו ללכת על בטוח.

■ הפוליטיקאים יעדיפו תמיד לפנות ל״בייס״ שלהם. ניסיון לפנות לקהלים רחבים יותר הוא מסוכן מאוד: הסיכוי שהם יצליחו להביא מידע או רעיונות חדשים לקהל חדש הוא נמוך.

■ בעוד שרוב הבוחרים הם בורים רציונלים, הרי שבנושאים כלכליים עומדות מול הפוליטיקאים קבוצות קטנות ומאורגנות שלחבריהן יש תועלת רבה מלהיות מיודעות. אלה קבוצות האינטרס המיוחדות. בניגוד לציבור הרחב, קבוצות האינטרס עוקבות בקפדנות אחרי הפעולות של פוליטיקאים שנוגעות לעניינם המיוחד, יודעות את עמדותיהם וכיצד פעלו. לקבוצות אלה יש כלים להשפיע ישירות על הפוליטיקאים: פריימריס, לוביסטים, תרומות או שימוש בעיתונות כאשר היא סוטה מהמדיניות המצופה ממנה.

הבורות והאי־רציונליות הרציונלית של הבוחרים, הנטייה שלהם לדבוק ב״קבוצה״ או ב״שבט״ שלהם, ומנגד הכוח של קבוצות האינטרס, יגרמו לכך שרוב סדר היום הפוליטי והתקשורתי יתמלא בנושאים שנתפשים ככאלה שבהם יש מחלוקות ברורות וחדות בין המחנות או הקבוצות או כאלה שאפשר בקלות למצב או לשווק אותן כמעוררות מחלוקת. מנגד, הפוליטיקאים מכל המחנות והקבוצות יעשו מאמץ גדול כדי להימנע מלעסוק בנושאים שקרובים ללבן ובעיקר לכיסן של קבוצות האינטרס.

דוגמה מצוינת לכך היא הסימביוזה הנפלאה שנוצרה בעבר בוועדת הכספים בין הפרלמנטרית הנהדרת סתיו שפיר לבין מי שהיה יו״ר ועדת הכספים, ניסן סלומינסקי.

שפיר ניהלה קמפיין תקשורתי מבריק על שקיפות בעניין העברת כספים לשטחים מול סלומינסקי, שהיה גם יו״ר ועדת הכספים וגם נציג מפלגה שרבים מבוחריה גרים ביהודה ושומרון.

לכאורה, שפיר וסלומינסקי היו יריבים נוראיים - אך למעשה היתה להם שותפות נהדרת. הבוחרים של שפיר מזדהים עמוקות עם המאבק נגד הזרמת כספים לשטחים ונהנים מאוד מעצם המאבק והכותרות. איש מהם לא יודע אם המאבק הזה הביא לירידה בהזרמת הכספים לשטחים או דווקא לעלייה בתקציבים, וממילא לא באמת אכפת להם שכן העלות מפוזרת על פני 8 מיליון איש. הם נהנים מכך שיש מי שצועק בוועדת הכספים טקסטים שמתחברים למחנה ולזהות שלהם.

ניסן סלומינסקי
אוליבייה פיטוסי

סלומינסקי נהנה גם הוא. רוב הבוחרים שלו לא יודעים להעריך באמת את יכולותיו להביא להם תקציבים. הם מניחים שאם הוא מותקף על בסיס קבוע והנושא נמצא בכותרות, יש סיכוי שהוא אכן עושה מאמץ עבורם. כמה כספים עוברים, האם זה הרבה או מעט ביחס לקבוצות אחרות, האם זה עולה או יורד - את זה הרוב המכריע של הבוחרים לא יודעים וספק אם יידעו.

יש עשרות דוגמאות לנושאים כאלה: מחלוקות אמיתיות או מדומות שלכל השחקנים בזירה הפוליטית יש עניין אדיר בשימורן, משום שרוב הבוחרים שלהם הם בורים רציונלים או נאמנים למחנה מסוים.

בשנים הראשונות לעלייתו של האינטרנט רבים טעו לחשוב שהוא ישנה את כללי המשחק: ירחיב את סוג המידע שאליו נחשפים הבוחרים ויאפשר התפתחות של דמוקרטיה ישירה שבה הבוחרים יוכלו להשפיע באמת מתוך ידע על המדיניות של הפוליטיקאים.

בפועל, ברוב המקרים הדינמיקה הפוכה: כלי התקשורת המרכזיים על הטיותיהם המסחריות והפוליטיות נשארו יצרני המידע העיקריים, ואילו הרשתות החברתיות הן בעיקר פלטפורמות שמשמרות את רוב הקהל בתוך בועות שבהן רוב הרעיונות, הדעות והעובדות דומים. איכות המידע לא באמת השתפרה, אלא בעיקר רמת הרעש. מחקרים שנעשו בארה״ב לא זיהו שום עלייה ברמת הידע של הבוחרים לגבי מדיניות, ואין סיבה לצפות שבישראל התוצאות יהיו שונות.

מנגד, יש הרבה סימנים לקוטביות גדולה יותר של הבוחרים. בחודש שעבר פורסם בארה״ב הסקר החודשי של סנטימנט הצרכנים, שעורכת אוניברסיטת מישיגן. כאשר האמריקאים נשאלים על מצבם הכלכלי הנוכחי ועל הציפיות שלהם לשנה הקרובה, מתברר שהם נחלקים לשתי קבוצות ברורות: קבוצה אחת אומרת שהמצב נהדר והשנייה אומרת שהוא נוראי. מה שיותר מעניין הוא שהקבוצה הראשונה היתה סבורה לפני חצי שנה שהמצב נוראי והשנייה היתה מרוצה ממצבה הכלכלי.

כן, כמובן שהקבוצה הראשונה שמצב רוחה השתנה דרמטית היא של מצביעי טראמפ, והקבוצה השנייה היא של מצביעי קלינטון. האם מצבם באמת השתנה בצורה כה דרמטית? האם המדיניות הכלכלית באמת הביאה לשינוי כה דרמטי ומהיר במצבם? סיכוי קלוש: כאשר הם עונים על הסקר הם לא מתבססים על עובדות או ניתוח, אלא בעיקר על ההשתייכות שלהם לקבוצה או לשבט מסוים. צו השעה בשבט של טראמפ הוא להגיד שהמצב הכלכלי נהדר וישתפר, ולהפך בשבט שבחר בהילרי.

מה שמטריד הוא שהפער בין שני השבטים בארה״ב, כפי שנצפה בסקר במארס, הוא הגדול ביותר שהיה אי־פעם, וזה לא הנתון היחיד שמעיד על עלייה בקוטביות בארה״ב. בישראל לא נערכו סקרים דומים, אבל האווירה כאן דומה.

הקוטביות הזאת, העניין המועט של רוב הבוחרים בעובדות ולפעמים הימנעות מכוונת מעובדות שעשויות לסתור את דעותיהם הקדומות, היא הסביבה הפוליטית האידיאלית לפוליטיקאים ציניים, לרגולטורים ופקידי ציבור שרוצים בעיקר לשרת את עצמם ומקורביהם ולקבוצות הכוח בכלכלה.

הבחירה של רבים מאתנו להפסיק להתעניין בפוליטיקה, במדיניות, בעובדות ובמידע או לאסוף רק מידע שמתאים לקבוצה שלנו ומחזק את דעותינו הקדומות גורמת לנו סיפוק אישי ומונעת מאתנו אי־נעימות בסיטואציות חברתיות רבות. אבל כקולקטיב אנחנו יורים לעצמנו ברגל. זה אולי טבעי, גלובלי, רציונלי ומתבקש - אבל זה הרסני.

ואסיים עם השאלה בכותרת: לא, סביר להניח שאין לכם עניין רב במידע על ראש הממשלה כדי לגבש את דעתכם עליו, ועוד פחות סביר שמידע חדש שאגלה לכם ישנה את דעתכם עליו, לחיוב או לשלילה. השאלה היא פחות מה אני צריך לעשות כדי שדעתכם על נתניהו תהיה מבוססת, אלא מה אנחנו צריכים לעשות כדי שהדיאלוג והקריאה יהיו דמוקרטיים ומבוססים על אמת ולא רק על דעות. כאן אולי אין לכם דעה קדומה ואיזשהו רעיון, וחשוב שנתחיל לגבש כזה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#