ההונאה הגדולה: מה שהשמאלנים והימנים לא סיפרו לכם על תאגיד השידור הציבורי - השבוע/ גיא רולניק - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

ההונאה הגדולה: מה שהשמאלנים והימנים לא סיפרו לכם על תאגיד השידור הציבורי

ראשי התאגיד יצאו השבוע לקרב על חייהם. הם סימנו לעצמם כמה אויבים: נתניהו, ביטן, כחלון וכדומה. ייתכן שהם מפספסים את היעד האמיתי. רוב הציבור עדיין לא איתם ולא בטוח שאלה שתומכים בהם עושים זאת מהסיבות הנכונות. יש להם עכשיו את הבמה והרגע הנכונים

127תגובות
בנימין נתניהו
אוליבייה פיטוסי

רגע. אל תברחו לי.

ברור לי שברגע שראיתם את הכותרת על תאגיד השידור הציבורי האינסטינקט הבריא הורה לכם להמשיך מיד לכתבה הבאה. בעיתון ובאתר יש היום ביקורת על מסעדה תל-אביבית ומתכונים מצוינים לקראת ליל הסדר. הדבר האחרון שאתם צריכים עכשיו הוא לקרוא עוד יבבות משעממות על תאגיד השידור הציבורי אחרי העינוי היום־יומי שעברתם בחודש האחרון בטלוויזיה, ברדיו, בעיתונים ובפייסבוק.

הציבור הרחב לא באמת מתעניין בתאגיד. מיליוני המלים שנכתבו ושודרו בחודש האחרון בנושא נראים לו כקשקוש שמעסיק עיתונאים ופוליטיקאים, ובסך הכל עוד הוכחה לכך שביבי הורס את המדינה (אם אתם אנשי מרכז ושמאל) או שהתקשורת שמאלנית, מוטה ומושחתת (אם אתם תומכי ביבי).

אז יש לי הפתעה עבורכם: אתם צודקים. חלק הארי מהדיון סביב התאגיד בחודש האחרון הוא סוג של הונאה. רוב התומכים הגדולים בתאגיד, שמדברים על דמוקרטיה ועיתונות חופשית, נמנים באורח מחשיד גם עם הקבוצות שרוצות שביבי יעוף להם מהעיניים או אלה שחושבים שלהם באופן אישי ייצא משהו מהתאגיד. כך גם רבים מאלה שתוקפים בקולי קולות את התאגיד: רובם נמנים עם המחנה השני - או שהם תומכים בנתניהו או שונאים את מתנגדיו.

גילוי נאות נחוץ כאן: התאגיד ביקש ממני עזרה ביצירת סרט על הכלכלה הפוליטית של הבנקים בישראל, ונעניתי בשמחה. הסרט, שעוסק בעיקר בבנק הפועלים ב-20 השנים האחרונות, אמור להיות משודר בחודש הבא. לא ביקשתי ולא קיבלתי שקל מהתאגיד, אבל יש לי עניין רב שהוא ישודר ושחלק מהרעיונות המוכרים לקוראי עיתון זה יגיעו למיליוני צופים.

חזרה לענייננו: האינסטינקט הבסיסי של אנשים רבים - לחשוב שהקרב על התאגיד הוא עוד ביטוי למלחמה של כמה קבוצות בפוליטיקה, בעיתונות ובכלכלה על כוח פוליטי, ג׳ובים, יוקרה וכדומה - אינו מופרך לחלוטין.

אליעזר פישמן
עופר וקנין

הדרך הכי טובה לראות את זה היא בהתנהלות של נתניהו עצמו. ראש הממשלה שטבע את הביטוי ״השמן והרזה״ במלחמתו בעובדי המגזר הציבורי, שהקים את התאגיד לפני שנתיים ושכיכב לפני הבחירות בסרטון תעמולה שבו הוא מתגאה בכך שסגר את רשות השידור למען הציבור - טוען עכשיו שהוא רוצה לסגור את התאגיד כדי להגן על עובדי רשות השידור, כשבמקביל ״מקורביו״ מסמנים עיתונאים ועיתונאיות מהתאגיד שהם לא אוהבים כהוכחה לכך שצריך לסגור אותו.

נתניהו גם חשף בצורה ברורה שכלל לא מדובר בעניין של שמאל או ימין. מקורביו הבהירו כמה פעמים שהעיתונאים שמטרידים אותו הם אלה שהוא מזהה כמקורבים ליריבים הפוליטיים שלו - נוני מוזס, גדעון סער ונפתלי בנט. לראשון אין שום אידיאולוגיה ידועה, למעט חיבה לכוח ולכסף, כפי שראינו בתמלילי נוני־גייט ("אני אדאג שתהיה ראש ממשלה כמה שתרצה"; ולשני והשלישי יש לכאורה אידיאולוגיה ימנית יותר משל ראש הממשלה (ועל פי מוזסולוגים מומחים כמו אביב הורביץ מאתר ״מאקו״ הם גם חביביו של מוזס, שמחבק ומגדל כמעט אוטומטית את רוב יריביו של נתניהו).

אבל הצביעות הזאת לא נגמרת במחנה נתניהו. חלק מתומכי התאגיד או המבקרים הקולניים של התנהלות נתניהו בפרשת התאגיד, שמרבים לדבר על הרס הדמוקרטיה, שלטון החוק ושאר מלים יפות, נמנים עם הקבוצה שהשתמשה במשך תקופות ארוכות, בצורה שיטתית, בכל הכלים העיתונאיים והפוליטיים שלה כדי להגן על אנשים כמו אהוד אולמרט, אביגדור ליברמן ושרשרת טייקונים מורשעים או פושטי רגל שהשתמשו במשך עשור או יותר בעיתונות לצורכיהם בדיוק כמו שנתניהו מפנטז שגם הוא יוכל לעשות יום אחד. מיד אחרי שיסגור עסקה עם מוזס, יאלף הרמטית את חברת החדשות של ערוץ 2 ואולי גם יצליח לשכנע את ידידו לן בלווטניק שבשביל רביב דרוקר אחד לא כדאי להרוס חברות יפה בין מיליארדר לראש ממשלה.

אז אחרי שהבנו את האינטרסים מאחורי חלק מהשחקנים בקרב הזה, עדיין ראוי לנהל שיחה עניינית בשאלה מדוע בכלל צריך תאגיד שידור ציבורי. אולי זה בעיקר סידור עבודה לחבורה של אנשים, על חשבון משלם המסים?

חלק מתומכי התאגיד משיבים שאנחנו זקוקים לתאגיד משום שרשות השידור מושחתת, לא יעילה ובעיקר לא אפקטיבית, והראיה לכך היא הרייטינג האפסי שלה והירידה המתמשכת בהשפעתה על סדר היום הציבורי. המשטר התאגידי ברשות השידור — המינויים הפוליטי של המנכ״לים לדורותיהם — שימרו אותה כמעט תמיד כמכשיר פוליטי של השלטון, למעט כמה איים עצמאיים שהשלטון לא תפש כאיום קיומי עליו.

אבל זאת תשובה לשאלה ״מדוע תאגיד השידור הציבורי, שיש לו משטר תאגידי משוכלל יותר, שאמור להיות פחות מושפע משיקולים פוליטיים, עדיף על רשות השידור?״. זאת לא תשובה לשאלה היסודית יותר — שהיא מדוע בכלל הממשלה צריכה לממן שידור ציבורי.

נוחי דנקנר
ניר קידר

התשובה, כפי שמיד אראה, אינה פשוטה והיא שנויה במחלוקת בקרב מומחים רבים שאינם נגועים בשייכות למחנה שבעד ביבי או נגד ביבי. יש כאן שתי שאלות אמיתיות: אם יש כשל שוק בעולם העיתונות ואם הממשלה יכולה לתקן כשל שוק כזה או רק להחריף אותו.

לחלק מהמתנגדים לתאגיד יש טיעון כלכלי משכנע לכאורה: מדוע להכניס כסף ציבורי ופוליטיקאים לעולם העיתונות? הממשלה צריכה רק לדאוג לפתוח את השוק, יבואו יזמים פרטיים, הם יתחרו ביניהם, הציבור ישפוט, הטוב ביותר ינצח.

את הטיעון הזה משמיעים בעיקר אלה הרואים את עצמם כתומכים בשוק חופשי, או אלה שסבורים שהם מומחים לכלכלה. ייתכן שדווקא הם מפספסים או לא מודעים לכך שכלכלנים רבים זיהו מזמן שעיתונות, בעיקר זאת שמבקרת את מוקדי הכוח, סובלת מכשל שוק שהופך אותה לעתים קרובות למוצר ציבורי — כלומר מוצר שהשוק לא מסוגל לייצר באופן יעיל (בהמשך אני מסביר מהו מוצר ציבורי, מתי יש כשל שוק ומדוע ייתכן שעיתונות חוקרת עונה לקריטריונים של מוצר ציבורי שהשוק הפרטי לא יודע לספק).

הקצאה של מאות מיליוני שקלים מכספי משלם המסים לגוף תקשורת גדול עשויה להיות מוצדקת, בתנאים מסוימים, רק אם נסכים שחלק קריטי מהשירות של כלי התקשורת הוא מוצר ציבורי — כלומר יש כשל שוק שמונע מיזמים פרטיים לספק אותו בצורה יעילה.

אחרי שנקבל את האפשרות שיש כאן כשל שוק, נישאר עם שאלה קשה: האם הממשלה מסוגלת לתקן את הכשל הזה? וכיצד? האם גוף תקשורת שממומן מכספי משלם מסים יכול לבקר את השלטון ואת מוקדי הכוח?

והנה, אחרי 850 מלה אנחנו מתחילים להגיע לפיל הענק שבחדר: רוב הדיון בשאלת התאגיד התמקד בחודש האחרון ולמעשה בשנים האחרונות בשאלה אם הוא ימני, שמאלני, ניטרלי, דתי, חרדי או חילוני. תומכיו ומתנגדיו התרכזו כל הזמן בשאלה אם הוא פלורליסטי ומגוון - כלומר נותן ביטוי לקבוצות השונות בחברה הישראלית. הדיון שלא נערך הוא בשאלה אם יש כשל שוק וכיצד אפשר לתקן אותו.

נוני מוזס
עופר וקנין

אין זה מקרה שלא נערך כאן דיון כזה. מי שרוצה לקבוע שיש כשל שוק צריך להראות שהתקשורת הנוכחית — המודפסת, האינטרנטית והמשודרת — נכשלת לאורך זמן במשימה הדמוקרטית של ביקורת השלטון וריכוזי הכוח במגזר הפרטי.

אלא שהרוב המכריע של העיתונאים, הפוליטיקאים והאינטלקטואלים נמנעים מהדיון הזה. הם לא רוצים את הדיון הזה.

באופן מדהים 2017 היא המועד הכי טוב שהיה אי־פעם לקיים דיון כזה: ראשית, הקמתו של תאגיד שידור ציבורי עומדת על הפרק. שנית, חקירת המשטרה בפרשת 2000 חשפה שיחות בין ראש הממשלה לבין המו״ל של קבוצת התקשורת הגדולה בישראל, שבה השניים מנסים לסגור דיל מושחת המציג גם את ראש הממשלה וגם את המו״ל כמי שרואים בעיתונות ובעיתונאים כלי שרת לאינטרסים האישיים שלהם. שלישית, שני טייקונים ששלטו בעיתונים — נוחי דנקנר ואליעזר פישמן — פשטו רגל וההשחתה של העיתונים שלהם נחשפה לציבור.

העובדה שרוב העיתונאים והפוליטיקאים מסרבים לנהל דיון על כשל השוק הזה אינה מפתיעה. העיתונאים חוששים לפרנסתם וליוקרתם, והפוליטיקאים לא רוצים להתעמת עם העיתונות.

המעניין הוא שגם אלה שתומכים בהקמתו של התאגיד נמנעים מהדיון הזה. בחודש האחרון הם הרבו לצעוק דמוקרטיה, פלורליזם וגיוון (״יש לנו גם מתנחל, גם ימני, גם שמאלני, גם אתיופי וגם ערבי״) אבל לא ניסו לענות על השאלה היחידה החשובה: האם יש כשל שוק שדורש שמשלם המסים ישלם מאות מיליונים לשידור ציבורי?

הדיון הזה אינו קל. משום שגם אם נשתכנע שיש כשל שוק, כלומר רוב העיתונים והערוצים הקיימים בישראל נכשלו בשנים האחרונות בעבודה עיתונאית חוקרת ועצמאית כשהיה מדובר בגורמים בעלי כוח במגזר הפרטי והציבורי, עדיין היזמים והמנהיגים של התאגיד צריכים להוכיח לנו שיש להם נכונות ויכולת לבנות ארגון עם משטר תאגידי ותרבות ארגונית שיאפשרו לו לעשות את מה שרוב כלי התקשורת הפרטיים נכשלו בו במשך שנים.

זאת לא הוכחה קלה: אם אמנם יש כשל שוק בעיתונות הישראלית (וכותב שורות אלה, כפי שיודעי הקוראים הנאמנים שלנו, משוכנע שיש כשל שוק כזה ושחלק גדול מהעיתונות בישראל שמרה במשך שנים על סדר יום שהיה נוח למוקדי הכוח ולעתים גם שירת אותם) מי יתקע לידינו שהוא לא ישכפל את עצמו בתאגיד השידור הציבורי?

העובדה שהתאגיד ניזון מכספי משלם המסים ולא זקוק לקבל פרסום מבנק הפועלים, תנובה, אי.די.בי או ממשרד ממשלתי שמחפש לשחד את מערכת העיתונים לא מבטיחה לנו שיהיו לו תמריצים, מנהיגות, כוח אדם ותרבות ארגונית שתהפוך אותו למוסד דמוקרטי חשוב — כזה ששווה לנו להשקיע בו מאות מיליוני שקלים מכספי משלם המסים.

ראשי התאגיד ותומכיו סבורים שרק ראש הממשלה וחבורתו הם האויב והחסם בדרכם. הם טועים: רוב הציבור אדיש או ציני כלפי המאבק על התאגיד, משום שהוא לא השתכנע שיש כשל שוק בעיתונות, ובעיקר שהתקיימו התנאים שייבנה ארגון שישרת את הציבור הרחב ולא את מוקדי הכוח בחברה, בכלכלה ובפוליטיקה הישראלית — פוליטיקאים, טייקונים וחצרות של עיתונאים המקורבים אליהם.

מסע השכנוע הזה מתחיל בדיון בשאלת כשל השוק, ונמשך במסר ברור שתאגיד שידור ציבורי לא צריך להיות פלורליסטי או מגוון. עיתון או תחנת שידור יכולים להיות מושחתים וכושלים גם אם יהיו בהם נציגים לכל מפלגה, דת, עדה וקבוצה באוכלוסיה.

ראשי התאגיד יצאו השבוע לקרב על חייהם. הם סימנו לעצמם כמה אויבים: נתניהו, ביטן, כחלון וכדומה. ייתכן שהם מפספסים את היעד האמיתי. רוב הציבור עדיין לא אתם ולא בטוח שאלה שתומכים בהם עושים זאת מהסיבות הנכונות. יש להם עכשיו הבמה והרגע הנכונים: במקום לספר לנו שיש להם מתנחל, ימני, אתיופי, תוכנית על מסורת ותוכנית תחקירים, הם צריכים להוכיח לציבור שהעיתונות הפרטית לא מספקת את הסחורה ושהם מסוגלים ורוצים לבנות ארגון מסוג אחר. לא ימני, לא שמאלני, לא מאוזן, לא אובייקטיבי ולא ניטרלי — אלא כזה שרוצה לחשוף, להילחם ולהיאבק בשיטתיות ובמקצועיות לאורך זמן במוקדי הכוח במגזר הציבורי והפרטי ללא מורא ולא משוא פנים.

האם עיתונות לוחמת וחוקרת היא מוצר ציבורי?

שתי דקות על כלכלה. מוצר ציבורי, כלומר כזה שהשוק הפרטי לא יודע לייצר בצורה יעילה, מוגדר כמוצר שהוא Non Rivalrous and Non Excludable. בעברית: היצרן אינו יכול להגביל את צריכתו רק למי שמשלם בעבורו, וצריכה שלו על ידי פרט אחד אינה פוגעת ביכולה של פרט אחר לצרוך אותו.

הנה דוגמה פשוטה: צבא. הממשלה לא יכולה למנוע מאנשים מסוימים את השירות הזה, והגנה על אדם אחד אינה פוגעת לרוב בהגנה על אדם אחר. לכן צבא, משטרה או אוויר נקי הם ברוב המקרים מוצרים ציבוריים — הממשלה מספקת אותם ולא משאירה את זה לשוק החופשי.

חזרה לעיתונות: העיתון פועל בשני מרחבים — הפרטי והציבורי. במרחב הפרטי מדובר בשירות שמספק תועלת מסוימת לקורא: מידע, ניתוח ובידור. במרחב הציבורי עיתון הוא מוסד דמוקרטי קריטי, שתפקידו לבקר את מוקדי הכוח בדמוקרטיה: השלטון, חברות גדולות וקבוצות אינטרס בעלות השפעה.

במשך יותר מ–100 שנה התקיימו ברוב העולם הדמוקרטי עיתונים שהיו חברות פרטיות למטרות רווח וגם ביקרו את השלטון, הפוליטיקאים, אנשי ציבור וחברות גדולות. זאת הסיבה לכך שרבים הניחו שעיתונות חוקרת ומבקרת היא מוצר פרטי: השוק יודע לספק אותו.

אבל ב–20 השנים האחרונות, עם הופעת האינטרנט והתפשטותו, קרו שני דברים. הראשון הוא שהאינטרנט חיסל את המודל העסקי של עיתונים רבים, ובאותה הזדמנות גם חשף בפני הציבור והחוקרים בצורה ברורה יותר את הטבע האמיתי של המודל שהיה קיים עד לעידן האינטרנט.

האינטרנט שחיסל את מודעות הלוח ומוטט את ההכנסות מפרסום הזיז בהדרגה את המודל העסקי של רוב כלי התקשורת לכיוון של מוצר ציבורי — היכולת להגיע בלחיצת עכבר לאינספור מקורות מידע, להעתיק אותו ולהעביר אותו מקשה מאוד על רוב הספקים לגבות עליו כסף.

גרוע מזה: בחלק הציבורי בשירות שנותן העיתון — מוסד שמבקר את עמדות הכוח — העיתונות תמיד היתה במידה רבה מוצר ציבורי. אתה לא צריך להיות מנוי משלם או אפילו קורא של עיתון שחושף שחיתויות ומחדלים של השלטון או של טייקונים, חברות ענק, מפרסמים גדולים, בנקים ומוסדות פיננסיים, קבוצות אינטרס, מיליציות מיסוי עצמאיות וגורמים בעלי חיבורי למוקדי כוח פוליטיים, כדי ליהנות מהשירות הציבורי שלו. אם מחירי הסלולר יירדו ב–50%, פוליטיקאי מושחת יושלך לכלא או מפעל מזהם ייסגר כתוצאה מחשיפות או קמפיינים עיתונאיים - ברור שכל האזרחים ייהנו מכך, גם אלה שמעולם לא קראו את העיתון או שילמו עליו.

השאלה מדוע עיתונים רבים סיפקו במשך שנים עיתונות חוקרת ולוחמת מעסיקה ב–20 השנים האחרונות יותר ויותר חוקרים, ויש כמה תיאוריות מעניינות. אבל מה שבטוח הוא שלעיתונות עצמאית יש תמריצים שליליים רבים שמצמצמים את היכולת והרצון לבצע תחקירים על מוקדי כוח במגזר הפרטי: מפרסמים גדולים, מוסדות פיננסיים ושחקנים בעלי כוח פוליטי.

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם