מי באמת קורע לגזרים את מעמד הביניים בצורה כה אלימה - השבוע/ גיא רולניק - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

מי באמת קורע לגזרים את מעמד הביניים בצורה כה אלימה

מי שאחראי לייאוש, לרמיסת הכבוד, לשחיקת השכר של עשרות מיליונים בעולם המערבי בעשורים האחרונים אינו הגלובליזציה, גם לא האוטומציה והטכנולוגיה, וגם לא החינוך

40תגובות
דאבוס
בלומברג

פרוטקציוניזם.

אין מלה, ביטוי או רעיון שבפורום הכלכלי העולמי המתכנס מדי שנה בדאבוס שבשווייץ אוהבים יותר לגלגל על הלשון מאשר ״פרוטקציוניזם״. לא חשוב במה עוסק הפאנל, תמיד יהיה מי שיזהיר מפני השד הנוראי מכולם — הפרוטקציוניזם — שהוא מלה נרדפת להגבלת הסחר בין מדינות ולכל מהלך מדיניות שמנסה להאט את תהליכי הגלובליזציה או להגביל אותם.

מדוע אנשי דאבוס — פוליטיקאים, רגולטורים, אקדמאים, עיתונאים, אנשי עסקים - אוהבים כל כך את המלה הזו? בין השאר משום שמדובר באיש קש שאפשר להציב באמצע החדר ולנהל מימינו ומשמאלו את כל הדיון.

מצד ימין יהיו אלה שיסבירו שהתיאוריה הכלכלית והמציאות מלמדות כבר מאות שנים שסחר חופשי הוא מנוע כלכלי וחברתי אדיר, שאחראי לחלק ניכר מהעלייה ברמת החיים ובאיכות החיים לאורך ההיסטוריה.

מצד שמאל יהיו אלה שיסבירו שהגלובליזציה והסחר החופשי השמידו מיליוני מקומות עבודה של מעמד הביניים במדינות המפותחות, הורידו את שכרם של מיליונים וזרעו חוסר ביטחון כלכלי בשדרות רחבות של הציבור.

הדיון הזה נוח מאוד לשני הצדדים: שני הצדדים צודקים, שני הצדדים נראים נאורים ורלוונטיים לדיון. מחד גיסא ברור שמסחר פתוח בינלאומי הוא מנוע אדיר של קדמה, ומאידך גיסא ברור שהוא ריסק תעשיות וקבוצות עובדים רבים בעולם המערבי.

הדיון הזה ניטש בדאבוס כבר עשרות שנים, והגיע השנה לשיאו בעקבות בחירתו של דונלד טראמפ לנשיא ארה״ב. טראמפ רכב על קמפיין נגד גלובליזציה, נגד מסחר בינלאומי ובעיקר נגד מה שהוא כינה ״הסכמי הסחר הנוראיים שבגללם סין ומקסיקו לקחו לנו את מקומות העבודה״.

עבור ״איש דאבוס״, אין השנה דבר נוח ופוליטיקלי קורקט יותר מאשר לתקוף את טראמפ, להסביר שהסכנה הגדולה ביותר היא ״הפרוטקציוניזם״ - כלומר שארה״ב תקים חומות של מכסי מגן שייקרו את היבוא של מוצרים ושירותים לארה״ב.

לא פלא שהכוכב הגדול של הוועידה השבוע היה נשיא סין שי ג'ינגפינג, שבנאום הפתיחה המרכזי הכריז שהגבלת הסחר העולמי משולה לאדם שכולא עצמו בחדר חשוך: הוא מוגן מרוח וגשם אבל לא נהנה מהאור ומהאוויר הנחוצים ללמידה ולהתפתחות.

מיקוד השיחה בשאלה כן גלובלזיציה, לא גלובלזיציה, כן מכסי מגן, לא מכסי מגן, הוא הדרך הטובה ביותר להימנע מהדיון בשאלה מדוע הגלובליזציה והסחר החופשי, אלה שכמעט כל הכלכלנים בעולם מצדדים בהם, הביאו לכך שבחלק מהמדינות בעולם, וארה״ב בראשן, נשחק שכרם ונרמס כבודם של עשרות מיליוני אנשים ממעמד הביניים.

ג'וזף שטיגליץ
בלומברג

התשובה היא כמובן שגלובליזציה וסחר חופשי אכן מייצרים כמעט תמיד תועלת כלכלית למדינות הסוחרות, אבל בתהליך הזה יש מנצחים ויש מפסידים — והשאלה היא מה עושים המנצחים עם השלל שלהם. נתוני האי־שוויון ובעיקר ריכוז העושר האדיר בידי המעטים, ה-0.1% מהאוכלוסיה, מראים שרוב הצמיחה והשגשוג של ארבעת העשורים האחרונים התרכזו בידי מעטים. מדוע הכל התרכז בידי מעטים? רוב אנשי דאבוס רוצים שנחשוב שזה טבעו של השוק החופשי, שכך עובדת הכלכלה ושכדי להבטיח צמיחה אנחנו חייבים ״לתמרץ״ את הטובים ביותר. אלה הרעיונות שהם מוכרים לציבור מזה עשרות שנים.

באופן משעשע או אירוני המקום שמוכיח בצורה הטובה ביותר שמדובר במעשייה הוא דאבוס: המועדון החברתי הגדול בעולם, המפגיש מדי שנה את האנשים שקובעים את כללי המשחק בשווקים (פוליטיקאים, רגולטורים ולעתים גם אקדמאים ועיתונאים) עם המנהלים של החברות הגדולות ביותר בעולם — אלה שעסוקות חלק ניכר מזמנן בהשפעה על כללי המשחק בדרכים גלויות וישירות (לובי, מימון קמפייני בחירות, דלתות מסתובבות) ועקיפות (השתלטות על שוק הרעיונות).

מי שאחראי לייאוש, לרמיסת הכבוד, לשחיקת השכר של עשרות מיליונים בעולם המערבי בעשורים האחרונים אינו הגלובליזציה, גם לא האוטומציה והטכנולוגיה, וגם לא החינוך. האחראים הם אלה שכתבו על כללי המשחק: מי מקבל הזדמנות, מי יכול להצליח ואיך מתחלקים פירות הצמיחה. ההוכחה הטובה ביותר לכך היא שיש מדינות שבהן הגלובליזציה והטכנולוגיה יצרו פערים אדירים בין ה–0.1% שקנה את השלטון וינק לכיסו את רוב השגשוג ויש מדינות שבהן מעמד הביניים לא נקרע לגזרים בצורה כה אלימה.

אחד הכלכלנים שמסבירים את זה כבר 20 שנה הוא חתן פרס נובל ג׳וזף שטיגליץ, מחברם של רבי המכר "אי־נחת בגלובליזציה" ו"לתקן את הגלובליזציה". לפני שבועיים שמעתי אותו בשיקגו בכנס השנתי של אגודת מדעי החברה והכלכלה, שם ניהל דיון ארוך ומרתק עם ארבעה חתני פרס נובל נוספים: אנגוס דיטון, רוברט שילר, אדמונד פלפס ורוג׳ר מאירסון.

כשהם יושבים מול קהל של מאות כלכלנים, החמישה לא השחיתו את זמנם על דיון הסרק של כן סחר, לא סחר, כן גלובליזציה, לא גלובלזיציה, וניהלו את השיחה האמיתית: אילו כללי משחק צריכים לקבוע כדי שפירות הצמיחה, הגלובליזציה והסחר יגיעו לכל הציבור ולא רק למוכשרים, החזקים, האלימים והמקורבים.

דיטון, שקיבל את פרס הנובל לפני שנה על חקר העוני, היה נחרץ כמו שטיגליץ והבליט את החשיבות האדירה של המלחמה ברודפי הרנטות - ז'רגון כלכלי לריכוזיות, יחסי הון־שלטון, בלימת תחרות ולובי של קבוצות אינטרס מיוחדות. הוא גם חידד את הטענה וחזר על הרעיון ששטיגליץ החל להבליט בחודשים האחרונים — חשיבות חיזוק האכיפה של ההגבלים העסקיים כדי למנוע מהריכוזיות להגביר את האי־שוויון ולהאט את הצמיחה.

כשנפגשנו בדאבוס, שאלתי את שטיגליץ אם הוא לא מרגיש שהדיון הער בגלובלזיציה ובהסכמי סחר הוא דרך להימנע מדיון על כללי המשחק בשווקים, ובעיקר על השפעה שיש לחברות הענק על כתיבתם של הכללים.

שטיגליץ: "מה שאיכזב אותי הוא שיש הכרה בכך שהגלובליזציה לא עובדת, אך הדיון הרחב יותר — מדוע מערכת הכלכלה הגלובלית לא עובדת — אינו נוכח. האירוניה שבדו״ח שהכינו בפורום הכלכלי העולמי לפני הכנס, שבו ניתחו את הסיכונים העומדים כיום בפני הכלכלה העולמית, האי־שוויון נחשב לגורם הסיכון מספר אחת, אך לא שמעתי שום דיון רציני בשאלה מה אפשר לעשות בעניין.

"בספריי תיארתי את המחיר שאנחנו משלמים ונשלם על אי־עשיית דבר בנושא האי־שוויון, את הגורמים לאי־שוויון ומה אפשר לעשות לגבי 'ההפרדה הגדולה' — התרחבות הפערים בחברה. בספרי 'כתיבה מחדש של החוקים' התמקדתי באופן שבו החוקים שוכתבו בשנות ה–80 ותרמו לאי־שוויון, ואיך אנו חייבים לשכתב שוב את החוקים האלה אם אנו רוצים לטפל בבעיה. אני חושב שיותר מדי מהאנשים פה בדאבוס, שהרוויחו משכתוב החוקים החל בתקופתו של רונלד רייגן, לא רוצים לחשוב מחדש על הנושא הזה, והם לא רואים שיש דיסוננס קוגניטיבי מרשים".

אולי אפשר לשאול כיצד קרה שפירות הגלובלזיציה שאמורים היו להתחלק בקרב רבים התרכזו אצל מעטים?

"כשכתבתי את ספרי 'אי־נחת בגלובליזציה' התמקדתי בעיקר באי הנחת של מדינות פחות מפותחות. מה שמעניין עכשיו הוא שהתסכול נמצא עדיין במדינות הלא מפותחות ואפילו יותר במדינות המפותחות. אבל בספרי 'לתקן את הגלובליזציה' התמקדתי רק באיך תיאוריות כלכליות מסבירות כיצד גלובליזציה תפגע בעובדים חסרי הכשרה בארה"ב ובאירופה. הבהרתי שאם לא ייעשה משהו כדי לשנות את המצב — התסכול יימשך. התיאוריות הכלכליות קבעו בבירור כי הגלובליזציה כפי שהיא כיום תוביל למצב הזה. אני רק מופתע מכך שכולם מופתעים מרמות התסכול הגבוהות, זה היה צפוי".

יש לפחות שתיים או שלוש מדינות שמאמצות בחום את הגלובלזיציה, הסחר החופשי והתחרות, אך באותה שעה מוודאות שהמנצחים והמרוויחים יחלקו את השלל עם המפסידים באמצעות רשתות הגנה חברתיות חזקות — דנמרק ושוודיה. אולי צריך היה לשאול מדוע ארה״ב ומדינות מפותחות אחרות לא מאמצות חלק מהמודל הזה? או שמא הוא רלוונטי רק למדינות קטנות?

"כן, למעשה כתבתי על זה במאמר שנקרא 'הגנה ללא מדיניות מגן' — הגנה סוציאלית ללא מדיניות מגן (פרוטקציוניזם). אחת הנקודות המרכזיות היא שהמדינות הנורדיות מכירות בהיותן קטנות ומבינות שאינן יכולות ליישם מדיניות מגן. הן לא יכולות לשרוד כלכלית עם מדיניות כזאת, אז הן היו חייבות להיות פתוחות. אבל הן גם הבינו שמשמעות הפתיחות היא שיהיו מפסידים, והן הבינו שהן נמצאות בחברה דמוקרטית וחייבים להיות יותר מנצחים ממפסידים כדי שהכלכלה תצליח".

האם במדינה גדולה כמו בארה"ב יכולה להתקיים סולידריות כזו, שבה לכולם יש ביטחון סוציאלי?

"אני חושב שארה"ב יכולה לחקות את מדינות סקנדינוויה בקלות, הבעיה היא האידיאולוגיה של הימין בארה"ב. אנשי הימין האמריקאי האמינו בחלחול העושר למטה. גם השמאל היה אופורטוניסטי ואמר 'הפוליטיקה בארה"ב מחייבת אותנו לגייס כסף (מתאגידי ענק ועשירים; ג״ר), ואנחנו לא יכולים להיראות שמאלנים מדי, אז נישאר בשקט ונקווה שהכל יעבוד'. אבל היה מישהו בשמאל שאמר שזה לא הולך לעבוד, וזה לא עניין של 'קצת יותר חינוך', כפי שחשבו בשמאל — שאם רק נשפר את כישורי העובדים, יהיו יותר עובדים בעלי הכשרה וזו תהיה ההגנה הסוציאלית. זה לא הספיק. פה נכנסים הדברים שאני כותב — שזה לא עניין של חלוקה מחדש אלא שינוי כל חוקי כלכלת השוק".

רק לפני שבועיים שמעתי אותך מדבר עם עם אנגוס דיטון על רודפי הרנטות, הון־שלטון והמונופולים וההרס שהם זורעים בכלכלה. פה אני לא שומע את זה.

"חוץ ממני".

טוב שעדיין מזמינים אותך לכאן.

"זה מדהים. שמעת מישהו מדבר על זה ברצינות? כולם מסכימים שהאי־שוויון הוא בעיה ושהגלובליזציה גורמת למפסידים. אבל האם מישהו תהה מה אפשר לעשות?"

זה אולי המקום האחרון שבו אפשר לנהל את השיחה הזאת. תראה מי יושב כאן מאחורינו: אתה בטח מזהה אותו — זהו סנאטור רפובליקני ידוע שהפסיד בבחירות לפני שנתיים, נהפך ללוביסט וכיום הוא בנקאי השקעות המייעץ בעיקר לחברות שזקוקות לרגולציה נוחה.

טוב, זאת כבר ירידה לפרטים שפחות מתאימה לאקדמאי כמו שטיגליץ, אבל הוא וחלק מחבריו החלו בשנים האחרונות להפנות יותר ויותר אנרגיה אינטלקטואלית לשיח הזאת: על הקשרים בין ההון לשלטון והדרך שבה קבוצות האינטרס מעצבות את כללי המשחק בשווקים לטובתן.

בבחירות האחרונות בארה״ב הרימו שני מועמדים את הדגל הזה: ברני סנדרס, שהציע לאמריקאים מודל סוציאל־דמוקרטי; ודונלד טראמפ, ששיווק את עצמו כמי ש״ייבש את הביצה״. אבל ככל שמתקרב מועד כניסתו של טראמפ לבית הלבן דועכות התקוות, אם למישהו היו כאלה, שטראמפ אכן ייבש את הביצה: לא רק שהוא לא מייבש, אלא חלק גדול מהשרים שמינה לקבינט הן חיות ביצה מרכזיות שצברו את עושרם מרגולציה ומכללי משחק שנתפרו עבורם.

רוב ״אנשי דאבוס״ התכנסו בישורת האחרונה של קמפיין הבחירות מאחורי הילרי קלינטון ובעלה ביל, שנהפכו בעשור האחרון לחביבי מועדון ההון־שלטון והכסף הגדול בארה״ב. הם ראו בטראמפ איום על סדר היום הכלכלי החדש והרגישו הרבה יותר בנוח עם הקלינטונים.

ואולם ככל שעוברות השעות עד לכניסת טראמפ לבית הלבן (אם הוא בכלל ייכנס, נראה שהוא מוכן גם להתעלם מהמוסד הזה ולבלות את רוב זמנו בבניין שלו בניו יורק) מתחילים אנשי העסקים לשנות את הטקסטים ובעיקר את המנגינה. בדאבוס כבר הסבירו רוב האנשים — על הבמות ולפעמים גם בשיחות אוף רקורד — שלמעשה טראמפ מצוין לעסקים. השינוי הדרמטי בסנטימנט כלפיו משקף בעיקר את הפחד ממה שמסתמן כמדיניות כלכלית ״קורפורטיסטית״ — טראמפ יחליט לאילו חברות וענפים יש לסייע ואת מי אפשר להשליך מתחת לגלגלי אוטובוס השוק והתחרות. הוא גם משקף את ההערכה שטראמפ לא באמת מתכוון לצאת נגד חבריו לאלפיון העליון — אלה היו טקסטים שהתאימו לערב הבחירות, ועכשיו הוא מתכוון לעשות עסקות.

מי ירוויח מהעסקות האלה? בטווח הקצר משוכנעים רבים שארה״ב תחווה ״הזרקת סוכר״ מפרויקטי התשתית והביטחון, שטראמפ מתכוון להזרים אליהם טריליוני דולרים. ברק אובמה רצה לבצע השקעות גדולות בתשתית, אך הקונגרס הרפובליקאי חסם אותו בדרך כלל. אשר לטווח הבינוני והארוך — כאן כבר מסוכן לתת תחזיות, אבל לפי מצב הרוח בדאבוס ובוול סטריט נראה ששינוי אמיתי בכללי המשחק יתרחש, אם בכלל, אצל הנשיא הבא.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#