ההגדרה המזוקקת של אלונה בר און לתופעת הריכוזיות - השבוע/ גיא רולניק - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

ההגדרה המזוקקת של אלונה בר און לתופעת הריכוזיות

וגם - ציור בהמשכים: הקו שמחבר בין בני הדודים דני ונוחי דנקנר, ליאיר סרוסי, ציון קינן ואליעזר פישמן

65תגובות
  אלונה בר און אסור לשימוש!!!!!!
עובדה / שידורי קשת

1. ביום שני, 5 בדצמבר, גזר שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב חאלד כבוב עונש של שנתיים מאסר בפועל על איש העסקים נוחי דנקנר. זאת לאחר שביולי הוא הרשיע אותו בעבירות על חוק ניירות ערך.

דנקנר היה עד לפני שלוש שנים הבוס הגדול של המגזר העסקי, איש העסקים החזק במדינה. דלתם של ראשי הממשלה הנוכחי והקודם תמיד היתה פתוחה בפניו. הם נהגו להיפגש אתו ולשוחח עמו בטלפון באופן קבוע. בשיאה של המחאה החברתית נפגשו בנימין נתניהו ודנקנר לפגישה ארוכה בארבע עינים בביתו של ראש הממשלה, ובלילה שלפני פרסום מסקנותיה של ועדת הריכוזיות נפגשו השניים בחשאי שוב בביתו של נתניהו.

קונצרן אי.די.בי שבשליטת דנקנר היה המפרסם הגדול ביותר בעיתונות בישראל. תקציבי הפרסום של חברות כמו סלקום, שופרסל, כלל ביטוח, כלל פיננסים, נטוויז׳ן, חוגלה־קימברלי, נכסים ובניין, נתנו לדנקנר מקלות וגזרים ביחסיו עם החברות המוציאות לאור עיתונים ומחזיקות בערוצי טלוויזיה. בעשור שבו שלט דנקנר באי.די.בי הזרימו החברות שבשליטתו כ-700 מיליון שקל לתקציבי הפרסום. דנקנר היה מקבל דיווח רצוף ושוטף מיד ימינו חיים גבריאלי על הקצאת תקציבי הפרסום בין העיתונים והערוצים.

השיטה עבדה, רוב הזמן: העיתונות התעלמה או טיפלה בעצימות נמוכה ובמסגור נוח בשרשרת כשלים של המשטר התאגידי באי.די.בי, עסקות בעלי עניין, מעמדן המונופוליסטי של רוב החברות החשובות בתיק ההשקעות של אי.די.בי, ונמנעה מלדרוש רפורמות או הסברים מהפוליטיקאים והרגולטורים. ניסיונות להתמודד עם כוחה של אי.די.בי נתקלים במטח ביקורת מצד רוב חלקי העיתונות, המעדיפים בדרך כלל - במעשה ובעיקר במחדל - את הצד של דנקנר, עורכי דינו ויחצ״ניו.

נוחי דנקנר בבית המשפט
עופר וקנין

2. ב-28 בנובמבר הודיע יו״ר בנק הפועלים יאיר סרוסי על פרישתו מהתפקיד. סרוסי נדחף החוצה על ידי בעלת השליטה בבנק שרי אריסון ובתמיכתו של בנק ישראל, לאחר שהתברר כי עובדת בבנק התלוננה שמנכ"ל הבנק ציון קינן תקף אותה מינית, ותלונתה נסגרה בהסכם פשרה שבו שולמו לה כ-6 מיליון שקל מכספי הבנק. ההסדר גובש ואושר על ידי השופט בדימוס סטיב אדלר, בלי דיווח לדירקטוריון ולבנק ישראל. לפני שמונה סרוסי לתפקיד יו"ר בנק הפועלים הוא היה שותף בקרן הפריווט אקוויטי מוסטאנג, שהמשקיע העיקרי בה היה נוחי דנקנר (מסעיף 1) דרך החברות הציבוריות כלל ביטוח, כור וכלל פיננסים.

סרוסי החליף בתפקידו את דני דנקנר, בן דודו של נוחי דנקנר (מסעיף 1). זה האחרון הודח מתפקידו על ידי בנק ישראל לאחר שהבנק קיבל מידע על חשדות כבדים לשחיתויות אישיות שלו. בגין חשדות אלה הוגש כתב אישום נגד דנקנר, והוא נשלח לרצות עונש מאסר. לאחר שסיים לרצות אותו, נשלח דנקנר לעונש נוסף, הפעם בגין פרשת שוחד הקשורה להשתלטות של משפחת דנקנר על בנק הפועלים. במסגרת חקירת בן הדוד נוחי תפסה רשות ניירות ערך מסמכים שמהם עולה לכאורה שנוחי העביר לדני במשך השנים הלוואות לא מדווחות של עשרות מיליוני שקלים. יד ימינו של דני דנקנר ומקורבו בבנק הוא ציון קינן.

3. ביום שני השבוע מינה נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב השופט איתן אורנשטיין מנהל מיוחד, שישמש ככונס נכסים לאליעזר פישמן בגין חובות פרטיים בהיקף של 4.5 מיליארד שקל, העולים משמעותית על נכסיו. אורנשטיין דחה הצעה של פישמן לא למנות לו כונס אלא לתת לו להמשיך לנהל את עסקיו במסגרת ״הסדר חובות״ שעליו תפקח השופטת בדימוס ורדה אלשיך. עד פרישתה בשנה שעברה מכס השיפוט היתה אלשיך השופטת הדומיננטית ביותר בבית המשפט המחוזי, בתקופה שבה אנשים כמו פישמן ודנקנר היו הבוסים הגדולים של המגזר העסקי.

בבקשתו של פישמן מבית המשפט לא למנות לו כונס נכסים הוא כתב בין השאר שכבר עשור, מאז הפסיד כ-2 מיליארד שקל בהימור כושל במימון הבנקים הישראליים על הלירה הטורקית, הוא נמצא בקשיים כלכליים ותחת פיקוח הדוק של הבנקים. הוא לא הסתפק בזאת ואף הסביר שהוא המשיך לנהל את עסקיו אף שידע “שבסוף היום, כל מאמציו לא יאפשרו לו ליהנות באופן אישי מפעולותיו אלה״ - או במלים אחרות, שבכל העשור האחרון האימפריה העסקית שבשליטתו, זאת שהוצגה תמיד בעיתונות כ״אימפריית פישמן״, לא היתה שייכת מבחינה כלכלית ומעשית לפישמן - אלא לבנקים ובראשם פועלומי.

ציון קינן ואליעזר פישמן
מוטי קמחי

בשנים שבהן היה פישמן בקשיים כלכליים חמורים הוא המשיך למשוך משכורות של מיליוני דולרים בשנה מהחברות הציבוריות והפרטיות ששייכות בפועל לבנקים. רק ב-2013 הוא החליט שהוא מסוגל נפשית להיפרד מהצעצוע הכי יקר לו: מטוס פרטי מדגם צ׳לנג׳ר 604 של בומברדייר, שנקנה בכספי ציבור - הלוואות מהבנקים הציבוריים ומקרנות הפנסיה, הביטוח והנאמנות של הציבור. מדוע כל כך קשה למהמר במט״ח, בעל שליטה בעיתון כלכלי, שותף בעיתון הגדול במדינה, להיפרד ממטוס פרטי? עניין של נוחות והרגל. בדומה לדני דנקנר, שממונה לתפקיד יו״ר הבנק הגדול במדינה אף על פי שהוא עצמו נמצא בקשיים כלכליים חמורים ולא פורע את חובותיו לבנקים, כך ממשיך פישמן לשחק את תפקיד הטייקון של המדינה - אף שבפועל הוא שרוי בקשיים כלכליים והאימפריה שלו שייכת לבנקים.

זה לא קו הדמיון היחיד בין פישמן לדני דנקנר. בעקבות בקשת פשיטת רגל שהגיש מס הכנסה נגד פישמן נחשפו לראשונה המספרים המלאים של חובותיו. מתברר שהחשיפה הגדולה ביותר לאימפריה הקורסת של פישמן היא של בנק הפועלים, המחזיק בערבויות אישיות בשווי כ-1.83 מיליארד שקל. את ההחלטות על גלגול החוב של פישמן, פריסתו ותנאיו מוביל בבנק הפועלים בשבע השנים האחרונות ציון קינן (מסעיף 2) - מנהל החטיבה העסקית ב-2009-2007 ומנכ״ל הבנק מאז 2009.

4. בשבוע שעבר הודיעו כונסי הנכסים של מניות פישמן בחברת ״מוניטין״, שבבעלותה העיתון הכלכלי ״גלובס״, ששני מתמודדים הגישו הצעות לרכישת החברה: איש העסקים אלי עזור ואיש העסקים דיוויד דוידוביץ'.

עזור הוא משקיע בתקשורת שהעסקה האחרונה שביצע היה רכישת השליטה בעיתון "מעריב" באפריל 2014. הוא קנה את העיתון תמורת 4 מיליון שקל, לאחר ששלמה בן צבי, שהחזיק בעיתון במשך שלוש שנים, נקלע לקשיים כלכליים. בן צבי רכש את העיתון ב-85 מיליון שקל מידי כונס הנכסים שלו לאחר שבעל השליטה הקודם, נוחי דנקנר (מסעיף 1), שהשקיע בעיתון כרבע מיליארד שקלים מכספי המשקיעים (ראו סעיף "כשלי משטר תאגידי") וקיבל מחיקת חובות מבנק הפועלים (ראו ציון קינן ודני דנקנר מסעיפים קודמים) - הכניס את העיתון להקפאת הליכים.

אליעזר פישמן עם
רקפת רוסק־עמינח
דודו בכר

כאשר דנקנר שלט ב"מעריב" ואי.די.בי היתה החברה החזקה במשק הפליגו העיתונאים בו וברוב העיתונים והערוצים בשבחיו של דנקנר והעיתון. פרשנים מימין, משמאל וממרכז, מהעיתונות המודפסת ומערוצי הטלוויזיה, הידהדו, חזרו ואישרו את הכרזותיו של דנקנר שהוא קנה את "מעריב" ״למען הדמוקרטיה״ ובירכו על כך שהוא ״מציל את פרנסתם של מאות עיתונאים״.

כאשר העיתון קרס, ובעיקר לאחר שדנקנר איבד את השליטה באי.די.בי ואת כוחו במשק, החלו כמה מהעיתונאים לאמץ גרסה חדשה: העיתון לא נרכש על ידי דנקנר כדי לקדם את הדמוקרטיה, אלא כדי לפגוע בדמוקרטיה - להשתמש בעיתון ככלי לאיים, להפחיד ולפגוע בקומץ העיתונאים והרגולטורים שביקרו את דנקנר בשנים שבהן שלט במשק. לפתע נזכרים העיתונאים שהצלת "מעריב" בוצעה באמצעות כספי המשקיעים במניות ובאג״ח של אי.די.בי - וממילא לא היתה ברכישה שום הצלה, משום שהעיתון, שהיה מכונת הפסדים תחת משפחת נמרודי, המשיך להיות כזה גם תחת דנקנר.

בכתבת סיכום נאה בסיום השבוע שבו הורשע דנקנר הפטיר הפרשן הכלכלי של ערוץ 10 מתן חודורוב כבדרך אגב את שנתפש עכשיו כמובן מאליו אליבא דכולי עלמא: ״'מעריב' נרכש לא כדי להשיא רווחים, אלא כדי לחסל את TheMarker השנוא״.

כמה ימים לאחר מכן התפנתה תוכנית התחקירים ״עובדה״ לסכם את פועלו של פישמן במשק הישראלי בעשורים האחרונים. בעוד בכל העשור שבו פישמן היה איש העסקים החזק במשק לא נערך בטלוויזיה או בכל עיתון מרכזי דיון בשאלת הקשר בין עסקיו המרובים עם המדינה (הפרטות, זכיונות, רישיונות), חובותיו הענקיים לבנקים ושליטתו בעיתון הכלכלי ״גלובס״ - לאחר שפישמן כבר נושל מנכסיו וכוחו, הכתבה הזאת קובעת כמעט כעובדה שהכוח של פישמן נבע בין השאר משליטתו ב"גלובס", המכונה בכתבה ״השכפ״ץ של פישמן מול הבנקים״.

כתב ״עובדה״ בן שני קינח את הכתבה בפכים קטנים: בין הנהנים מהערבויות האישיות שחותם פישמן לבנק אגוד נמצא עורך ״גלובס״ והדיילת של המטוס הפרטי שלו (מסעיף 3). מדוע הערבות ניתנת על ידי פישמן ולא על ידי החברות שבהן מועסקים השניים ("גלובס" וכלכלית ירושלים)? האם הנאמנות שלהם היתה אמורה להיות קודם לפישמן?

מהפך דרמטי נרשם תוך 48 שעות מרגע שמונה כונס נכסים לפישמן - גם בנרטיב של כמה אנשי "גלובס". לאחר שני עשורים שבהם הם מהדהדים את עמדת פישמן ועורכיו, שהעיתון ממוקד רק באינטרס הציבורי, מתרחש ב"גלובס" תהליך דומה להפליא לזה שהתרחש בעמדתם של עיתונאי "מעריב" לאחר שדנקנר קרס: בזה אחר זה מתייצבים שותפתו של פישמן, אלונה בר און, יו״ר ועד העובדים וכתבים נוספים ומסבירים שהאינטרס הציבורי לא היה נר לרגליו של פישמן, שהיחס של הבנקים אליו הושפע מהחזקתו בעיתון, שהשילוב של חובות עתק ושליטה בעיתון אינו מקרי - ועוד כהנה וכהנה תיאורים והערכות שרק לפני חודש בוטלו כקונספירציות של מתחרים.

המתמודד השני על גלובס, שהגיש בסוף ההתמחרות את ההצעה הגבוהה יותר, הוא דיוויד דווידוביץ', שלמעט קרבתו לרומן אברמוביץ׳ ידוע עליו מעט מאוד. מה שכן ידוע הוא שהיועץ שלו לעסקה הוא יועץ התקשורת של משפחת נתניהו - ניר חפץ.

לפני ששימש יועץ התקשורת של ראש הממשלה, שימש ניר חפץ עורך "מעריב" תחת שליטת דנקנר, בתקופה שבה העיתון שירת את האינטרסים של דנקנר. לפני ששירת את דנקנר שירת חפץ במשך שנים את נוני מוזס בקבוצת ידיעות אחרונות. "ידיעות אחרונות", כמו ״גלובס״, ניהל במשך שנים קמפיין במקרה הגרוע או סדר יום במקרה הטוב - שלפיו אין בעיית ריכוזיות במשק, הכוח הפוליטי של הטייקונים והבנקאים אינו מופרז ואין צורך להקטין את כוחם או את נתח השוק של פועלומי.

5. אבל מה זה בדיוק ריכוזיות? קוראי ״גלובס״ שהכחיש את התופעה עדיין לא יודעים כנראה - אבל את ההסבר הטוב ביותר לתופעה נותנת לא אחרת מאשר בר און, בעלת שליש ממניות "גלובס", שנושלה מהשליטה בעיתון על ידי פישמן בסמוך למותו של אביה כאשר היא בת 20: היא מתארת בכתבה שבמשך שנים חששה לתבוע את פישמן על שנישל אותה מהשליטה ב"גלובס" ועשה בעיתון כבתוך שלו - אף שידעה כדבריה שהוא פושט רגל. אולם כאשר לבסוף אזרה אומץ, גילתה כי שום עורך דין מהפירמות הגדולות בעיר לא מעוניין לייצג אותה. אף עורך דין בעיר לא רצה להתעסק עם פישמן, ואולי גם לא עם העיתונאים שהוא שילם להם משכורת, על פי בר און. הנה לנו ״ריכוזיות״ בצורה המזוקקת ביותר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#