ראש ממשלת ישראל, מר נוחי דנקנר - השבוע/ גיא רולניק - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

ראש ממשלת ישראל, מר נוחי דנקנר

העבירות הפליליות של הדנקנרים היו קצה קרחון של שיטה כלכלית ופוליטית מושחתת שרובה היתה חוקית ■ חומר למחשבה על המערכת הפוליטית היום וגם ביום שאחרי בנימין נתניהו

39תגובות
נוחי דנקנר בבית המשפט במתן גזר הדין
עופר וקנין

עם קבלת גזר הדין של איש העסקים נוחי דנקנר חזרו השבוע הערוצים והעיתונים להסביר לציבור, שרובו באופן טבעי לא עוקב ולא מעורה בענייני משטר תאגידי ופיננסים, מהי בדיוק הרצת מניות, כיצד נהפך דנקנר לאיש העסקים המשפיע בישראל ומדוע נפל. קיבלנו את הקוקטייל הרגיל של ילד הפלא שהתרסק, ההימור על מניות קרדיט סוויס, ההשקעה הכושלת בנדל״ן בלאס וגאס, הידידות עם הרב הרנטגן ולקינוח שוב ושוב ״הנזק האדיר״ שנגרם לציבור מהמניפולציה של שערי המניות בהנפקת אי.די.בי.

הסיפור מורכב, נפתל, עם אלפי פרטים, עסקות ותפניות, ודרושה לא מעט הבנה בעולם המימון, ניירות הערך, ההגבלים העסקיים, המשטר התאגידי, הכלכלה והרגולציה כדי להבין אותו. אבל יש לי עבורכם חדשות טובות: זה מיותר. זה לא הסיפור.

נוח מאוד לכולם - מי שקורא את סיפורו של דנקנר ומי שמספר את הסיפור הזה - לראות בדנקנר האיש, העסקות שלו, משפחתו, אופיו, התנהלותו, את ההסבר למה שהתרחש באי.די.בי - הקבוצה הגדולה והחזקה שפעלה במשק בעשור שבו דנקנר שלט בה.

אבל דנקנר לא המציא דבר: היו מנהלים כושלים ממנו, היו מושחתים ממנו, היו לפניו ויהיו אחריו הרצות מניות, עסקות בעלי עניין ודלתות מסתובבות של רגולטורים בין הממשלה לבין המגזר העסקי.

הרשעתו בפלילים לפני חצי שנה ועונש המאסר של שנתיים שנגזר עליו השבוע הם חלון הזדמנויות לדבר בצורה גלויה על דברים שלרוב האנשים שמשפיעים על השיח הציבור אין בדרך כלל עניין, תמריץ ואינטרס לדון בהם - לדבר על מה שפרופ' ענת אדמתי מאוניברסיטת סטנפורד קוראת לו "הכפר", כל המוסדות הדמוקרטיים הפורמליים והלא פורמליים שהושחתו בידי הדנקנריזם ואיפשרו את קיומו.

הדירקטורים בפירמידה העסקית שלו, שעצמו עיניים או תמכו בהצעותיו כאשר השתמש בכספי ציבור לצרכיו האישיים; הרגולטורים שחלקם עברו לעבוד עבורו וחלקם לא העזו עד למחאה החברתית לפתוח בחקירות וליזום שינויים שיפגעו בכוח השוק ובהגנות שבהן זכו עסקיו; השרים שעלו אליו לרגל, הח"כים שהתעלמו, עורכי הדין שהכשירו כל מהלך, מעריכי השווי שסיפקו לו כל מה שדרש, רואי החשבון שחתמו על כל דו״ח, ארגוני החברה האזרחית שקיבלו ממנו תרומות והיו מוכנים לעצום עין ורק למחוא כף, וכמובן העיתונאים שרובם סיפקו לו את רשת ההגנה החשובה ביותר: הם ששלחו לכל הכפר הזה את המסר "בדנקנר לא נוגעים".

דנקנר מניח אבן פינה עם מקורבו הרב יעקב איפרגן ("הרנטגן"), 2011
אליהו הרשקוביץ

הדיון בכפר, שאיפשר את הדנקנריזם והגן עליו, קריטי לא רק כדי למנוע את חזרתו של המשטר האוליגרכי, משטר המשפחות, משטר הטייקונים שדנקנר היה המנהיג והסמל שלו, אלא גם כדי לסייע לנו להבין את שיווי המשקל הפוליטי שבו אנחנו נמצאים כיום ולחשוב על המערכת הפוליטית כיום וגם ביום שאחרי בנימין נתניהו.

בשנים שלפני המחאה החברתית היו מופיעות בעיתונות מדי פעם ידיעות, ספקולציות, הערכות שדנקנר עשוי להמשיך לקריירה פוליטית, או להפך - שהוא לא מתעניין בקריירה פוליטית. דנקנר תמיד הגיב בביטול, אך למעשה מעולם לא היה איש עסקים פוליטי ממנו.

דנקנר ניצל את מלחמת לבנון השנייה כדי לבנות לעצמו מעמד פוליטי ולגיטימציה פוליטית כאשר שפך על יישובי הצפון והדרום תרומות של מאות מיליוני שקלים מכספי התאגידים בשליטתו, שהם למעשה כספם של בעלי המניות מקרב הציבור, כספם של אנשים אחרים. הוא נהג להשתמש לעתים קרובות בשפה ממלכתית ולא עסקית, ובהזדמנויות שונות הסביר שהיקפי הפעילות העסקית שעוברים אצלו דומים לאלה שעוברים על שולחנו של שר האוצר, או גדולים מהם.

הרעיון שהטייקון הגדול ביותר במשק, שמחזיק באינספור אינטרסים כלכליים ושרשרת של חברות ענק הכפופות לרגולציה ממשלתית, יהיה גם ראש ממשלה נראה בישראל של שלהי 2016 כאבסורד מוחלט. בישראל מעולם לא היה ראש ממשלה שהיה איש עסקים. אבל ישראל של 2010 היתה שונה מאוד, וצריך רק להביט מעבר לאוקיאנוס האטלנטי, אל מי שנחשבה לדמוקרטיה החשובה בעולם, כדי לראות שדברים אבסורדיים יכולים ליהפך בן לילה ללגיטימיים.

יש הבדלים רבים בהיסטוריה, בתרבות ובגודל בין ארה״ב לישראל, שזה לא הזמן לדון בהם, אבל ישראל של 2010 היתה במידה רבה במסלול האמריקאי - הפיכתה לאוליגרכיה (שלטון הקבוצות העסקיות) או לפלוטוקרטיה (שלטון העשירים) היתה רק עניין של זמן.

בחירתו של דונלד טראמפ לנשיאות ארה״ב היא לא רק הפעם הראשונה בתולדות המעצמה שמיליארדר נבחר בה לנשיא, אלא גם הפעם הראשונה מזה כ-100 שנה שבקבינט של הנשיא יישבו שלושה מיליארדרים. אבל אסור לטעות בעניין: ריכוז המיליארדרים בקבינט ובמעגל היועצים הקרוב ביותר לטראמפ אינו רעם ביום בהיר בארה"ב, אלא המשך ישיר של נורמות ורעיונות שברק אובמה ולפניו ג׳ורג׳ בוש הבן והאב ומשפחת קלינטון נתנו להם לגיטימציה ב-30 השנים האחרונות.

שום מחאה או ציוץ משמעותי לא נשמעו מהמערכת הפוליטית, מהעיתונות ומהאקדמיה בימין ובשמאל בארה״ב, כאשר אובמה מינה לפני ארבע שנים לשרת המסחר והתעשייה את פני פריצקר - מיליארדרית שגייסה לו כספים לאורך המרוץ הפוליטי שלו לבית הלבן. בתקופת אובמה כמות הכסף של המיליארדרים בפוליטיקה האמריקאית גדלה דרמטית, והוא ורוב חבריו במפלגה הדמוקרטית לא חשבו שיש עניין לדון בשאלה הכלכלית או הסוציולוגית איזו מדיניות כלכלית נוצרת כאשר מיליארדרים, מולטי־מיליונרים ומיליונרים נמצאים ברוב החדרים שבהם מתקבלות ההחלטות.

בסוף העשור הראשון של שנות ה-2000 החלה לקנות אחיזה בישראל התפישה שלפיה המיליארדרים או המולטי־מיליונרים השולטים או מנהלים את חברות הענק הם האנשים הכי מתאימים לגבש מדיניות כלכלית, להציע מדיניות כלכלית או אפילו להוביל את המדיניות הכלכלית. דבר די מדהים אם נזכור את הרקע וההיסטוריה של הפרויקט הציוני.

את התפישה האוליגרכית הזאת הוביל דנקנר, ועמה שיתפו פעולה במעשה ובמחדל רוב מקבלי ההחלטות - החל בראשי הממשלה אהוד אולמרט ובנימין נתניהו, עבור בשרי האוצר, דרך העיתונות וכלה ברוב המומחים - עורכי דין, רואי חשבון, רגולטורים, אקדמאים ופרשנים.

היסטוריונים וחוקרי מדע מדינה שינתחו את התהליך הזה בעתיד עשויים לציין את האנקדוטה המעניינת מ–2008, שיא שלטונו והשפעתו של דנקנר. בעוד שכל מקבלי ההחלטות במערכת הפוליטית, העסקית והתקשורתית ראו בהתנהלותו של דנקנר דבר לגיטימי, עשרות ממנויי הפילהרמונית שהרגישו שמשהו כאן לא נכון, משהו כאן רקוב, שרקו בוז לדנקנר כאשר פרנסי התזמורת ביקשו מהם, רגע לפני הקונצרט, לתת כבוד לטייקון הפילנתרופ.

התהליך שבו מיליארדרים או טייקונים השולטים בפירמידות או בחברות ענק נהפכים לשחקנים המשמעותיים או העיקריים בדמוקרטיה אינו ייחודי לארה״ב או לישראל ערב המחאה החברתית: בעשרות מדינות בעולם יש משטר דומה, לפעמים בצורה גלויה, בדרך כלל בצורה סמויה יותר.

חשוב לראות שהתופעה הזאת מתרחשת במגוון מדינות שיש בהן לכאורה משטר ואידיאולוגיה כלכלית שונים מאוד: החל בסין, עבור דרך מדינות כמו איטליה, פורטוגל ויוון ורוב מדינות דרום אמריקה, וכלה בארה"ב, שבה אין מספר קטן של טייקונים כמו בשאר המדינות, אלא הרבה מאוד חברות ענק שמעורבות כספית בתהליך הדמוקרטי.

הטייקונים לא מגיעים לשליטה פוליטית בגלל הרעיון שהם יודעים לנהל את הכלכלה טוב מאשר אנשים אחרים. האידיאולוגיה הזאת, ככל שהיא קיימת, היא בדרך כלל תוצאה של ההשפעה שיש לטייקונים ולמנהלים שלה על שוק הרעיונות והדעות ועל סדר היום.

חשוב להבין ולהכיר בעובדה שהכוח הכלכלי מוליד כוח פוליטי. הטייקונים משתמשים בכוחם הכלכלי כדי להשפיע באופן פוליטי על מקבלי ההחלטות, במטרה שייטיבו עמם כלכלית — יתאימו עבורם את הרגולציה או החקיקה ולבצר את מעמדם הכלכלי, להגן על המונופולים שלהם ולחסום את השווקים מכניסת מתחרים. זהו מעגל שוטה שקשה מאוד, כמעט בלתי אפשרי, לעצור אותו מפני שהשילוב של כוח כלכלי ופוליטי מדכא סדר יום שמנסה לקרוא תיגר על סדר היום הזה.

בישראל, כמו ברוב הדמוקרטיות, תמיד היתה מעורבות של אנשי העסקים בפוליטיקה וביחסי הון־שלטון. אבל השתלטותו של דנקנר על אי.די.בי ב–2003 ובעיקר מינויו של דני דנקנר ליו״ר בנק הפועלים ובהמשך ציון קינן למנכ״ל הפכו בן לילה את דנקנר לטייקון־על השולט במישרין ובעקיפין על כרבע מהנכסים הפיננסיים במשק — והחלו להאיץ את תהליך האוליגרכיזציה הישראלי במהירות שלא הכרנו מעולם — תהליך שבו הטייקונים והבנקאים שלהם נהפכים לשחקנים אגרסיבים ולגיטימיים בזירה הפוליטית או במדיניות הכלכלית. שם הקוד היה ״ראשי המשק״, וכולם ריקדו לפניהם או עמם.

ההיסטוריה של השתלטות גלויה או סמויה של טייקונים על דמוקרטיות מלמדת שקשה, כמעט בלתי אפשרי, לצאת משיווי המשקל הזה. הממשלה, הפוליטיקאים, האקדמיה, הרגולציה והעיתונות מפתחים סימביוזה עם מבנה הכלכלה הפוליטית הזאת. ארה״ב נחלצה מהמבנה הזה רק לאחר 50 שנה של מאבק חברתי ופוליטי שבסיומו מלחמת העולם השנייה — והנה היא מידרדרת בחזרה כבר 20 שנה לאחור.

העובדה שדני דנקנר ריצה כבר שתי תקופות מאסר ובן דודו עשה השבוע צעד נוסף בכיוון הזה יכולה לטעת אופטימיות בקרב מי שסבור שהסכנה הגדולה ביותר לרוב הדמוקרטיות בעולם הוא ריכוזי כוח פרטיים בידי חברות הענק והטייקונים, ושתהליך האוליגרכיזציה בישראל נבלם בשנים האחרונות. אבל אלמלא המחאה החברתית, שפתחה גל רפורמות שהחלישו את הכוח הכלכלי והפוליטי של הטייקונים, העבירות הפליליות של הדנקנרים לעולם לא היו מגיעות לחקירה, כתב אישום והרשעה. מערכות אכיפת החוק הן חלק מהכפר הזה, ויכולתן לעמוד מול ריכוזי כוח כלכליים פרטיים אינה גדולה מאלה של הרשות המחוקקת, המבצעת או הממלכה השביעית.

העבירות הפליליות של הדנקנרים היו קצה קרחון של שיטה כלכלית ופוליטית מושחתת שרובה היתה חוקית. במקרה של נוחי - הרצת המניות הפלילית שבה הורשע נבעה דווקא מקריסת המודל העסקי של אי.די.בי, שנשען במשך רוב תקופתו על מונופולים והלוואות זולות מהבנקים ומחברות הביטוח. בניסיון להציל את אי.די.בי מפשיטת רגל נאלץ דנקנר לגייס הון, וכדי להימנע מאובדן שליטה כתוצאה מגיוס ההון הוא נאלץ להריץ את המניות.

אם המודל העסקי של אי.די.בי לא היה מאוים על ידי תחרות בענפים המרכזיים שלה, דנקנר היה יכול להימנע מרוב הפעילויות הפליליות ולהמשיך ולהישען על שחיתות חוקית או שחיתות שבלתי אפשרי כמעט להוכיח אותה. הכוח הכלכלי והפוליטי שלו היה משמר את מעמדו המונופוליסטי וכוח השוק שלו בסלולר, בביטוח, בקמעונות ובמלט. ככל שיש לטייקון יותר כוח, כך נוטים כלבי השמירה, המחוקקים והרגולטורים לשרת את האינטרסים שלו גם בלי עסקות קח־תן פליליות ברורות.

בניגוד לרוב מה שנכתב בעיתונים השבוע על ההרשעה בהרצת המניות (״פגיעה באמון הציבור בשוק ההון״ וכל הסיסמאות הדומות החביבות על המשפטנים), הסכנה הגדולה שהדנקנריזם היוותה למשק לא היתה העבירות הפליליות שביצע, גם לא התספורות ועסקות בעלי עניין. אלה דברים שקל יחסית להתמודד עמם. הסכנה הגדולה היא מהשחיתות החוקית, שהיא תוצאה ישירה של מבנה אוליגרכי שבו להון יש השפעה ישירה הכובשת את השלטון.

התספורות, העבירות הפליליות ועסקות בעלי העניין הן שאיפשרו לציבור הרחב להבין את הפער האדיר בין התדמית של הטייקונים כ״ראשי המשק״, ״יצרני מקומות עבודה״ התורמים לכלכלה ולחברה לבין מהותם האמיתית של רבים מהם: אנשי פיננסים עם כוח פוליטי הדואגים לעצב את כללי המשחק, הרגולציות והחוקים כך שישרתו אותם בלבד על חשבון המשקיעים, הצרכנים ומשלמי המסים. הם לא מייצרים ערך, אלא לוקחים ומנכסים לעצמם נכסים קיימים של אחרים - לוקחים ערך קיים.

הרשעת הדנקנרים היתה יכולה להיות רגע שבו אפשר גם לפרגן לראש הממשלה בנימין נתניהו, שהוביל חלק מהרפורמות שפגעו בכוחם של הטייקונים ובבנקאים בעשור האחרון. אולם נתניהו בחר אסטרטגיה אחרת, ובשנה האחרונה הוא כורת בריתות עם טייקונים חדשים - מה שמעורר חשדנות לגבי המוטיווציה האמיתית של מהלכיו בעבר.

זה לא מפני שנתניהו נמנה עם מחנה הימין, כי בנושא של אוליגרכיית ההון המשתלטת על השלטון אין ממש הבדל. כדאי לזכור כי העולם הליברלי, הפרוגרסיבי, השמאלני היה באקסטזה לפני שמונה שנים כאשר בארה״ב נבחר נשיא שחור וליברלי לנשיאות - עידן חדש אחרי שמונה שנות מלחמות מיותרות, אי־שוויון, הרס מעמד הביניים והפיכת וול סטריט לציר המרכזי של הכלכלה והפוליטיקה, עד הקריסה של 2008.

ב-8 בנובמבר הם ספגו סטירת לחי מצלצלת, מהגדולות שידעו בהיסטוריה של המאה האחרונה. עליית טראמפ, המועמד הבלתי אפשרי, לשלטון היא לא רק הצלחתו הטלוויזיונית, אלא בעיקר כישלון האליטה הליברלית־שמאלנית שבעשורים האחרונים השתעבדה בהדרגה לאינטרסים של חברות הענק והאלפיון העליון ונטשה את רוב הציבור האמריקאי.

האם ישראל צועדת בדרך דומה עכשיו? בשנים האחרונות נהפך השסע בין הימין והשמאל, בין תומכי נתניהו לשונאיו, לציר המרכזי ולמעשה היחיד של השיח בישראל. רוב קוראי עיתון זה וחלקים גדולים מהציבור השתכנעו שהמפתח היחיד או העיקרי לשינוי מצוי בהחלפת ראש הממשלה.

התנהלותו של נתניהו מול מוסדות הדמוקרטיה הפורמליים והלא פורמליים בשנה האחרונה אכן מידרדרת במהירות כה גדולה, שקשה שלא להתמקד רק בהרס ובהתססה שהוא זורע. אבל מה יהיה ביום שאחרי? האם ראש הממשלה ומפלגת השלטון הבאים ייצגו את הציבור? או שמא נקבל שוב בובות שמצטלמות טובות בטלוויזיה, בעיתוני הטייקונים המקורבים ובפייסבוק - ולכן תלויות בעיקר בטייקונים מקומיים או בינלאומיים ובממליכי המלכים, קבלני הקולות והמאכערים של קבוצות האינטרס?

האם נוצרת חלופה פוליטית, רעיונית ואידיאולוגית של ממש שתרצה ותוכל לשרת את קבוצות האינטרס במגזר הפרטי והציבורי? האם למדנו משהו מהתוואי האוליגרכי שבו דהרה ישראל? האם ננצל את חלון ההזדמנות שבעידן הפוסט־דנקנריזם?

השאלות האלה נראות לרבים מדי לא רלוונטיות, הם רק רוצים להיפטר מנתניהו ולהאמין שהכל יבוא על מקומו בשלום. סיכוי קלוש. צריך להרים את הראש מעל המערכת הפוליטית הישראלית ולראות את המשבר ברוב הדמוקרטיות הקפיטליסטיות בעולם. ברוב מדינות העולם יש שכבה גדלה במהירות של מעמד ביניים מיואש וכועס - מסיבות טובות: השיטה הקיימת לא משרתת אותו וספק את תשרת את ילדיו. האתגרים הכלכליים והחברתיים שעומדים בפני רוב הכלכלות עצומים והפתרונות מורכבים. הפוליטיקאים מתחלפים, אבל השיטה נשארת.

השלכתם לכלא של הדנקנרים ועצירת הדהרה האוליגרכית פתחו לנו חלון הזדמנויות לדון במבנה הכוח האמיתי ששולט בדמוקרטיה הישראלי. האם ננצל אותו? האם נדע לבנות מערכת פוליטית הפועלת למען האזרחים ולא למען בעלי ההון במסווה של אידיאולוגיית שמאל או ימין?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#