דגל אדום: הקשר בין טראמפ, שרון, ברק, אולמרט ונתניהו - ומה אסור לנו ללמוד מארה"ב - השבוע/ גיא רולניק - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

דגל אדום: הקשר בין טראמפ, שרון, ברק, אולמרט ונתניהו - ומה אסור לנו ללמוד מארה"ב

אהוד ברק: "שרבוב שמי לכתבה הוא מעשה חסר בסיס ומטעה את הציבור. לא צברתי 'עשרות מיליוני דולרים׳ כאמור בכתבה. חקירת המשטרה בעקבות לחישות אולמרט בדקה במשך שנה וחצי את מכלול פעילותו של ברק, כולל בחו"ל, ולא מצאה רבב במעשיו"

156תגובות
רויטרס

במדינה מתוקנת, הסבירו השבוע הפרשנים, הכתבים והצייצנים, זה לא היה קורה.

במדינה מתוקנת עורך דינו של ראש הממשלה היה נלקח לחקירה, במדינה מתוקנת ראש הממשלה היה צריך לתת הסברים לפרשיית הצוללות, במדינה מתוקנת…

אז בואו נדבר לרגע על המובן מאליו: מהי בדיוק אותה מדינת מתוקנת? מה אנחנו מצפים למצוא באותה מדינה מתוקנת? כשהילד או הילדה ישאלו אותנו היכן בדיוק נמצאת אותה מדינה מתוקנת על הגלובוס, לפחות נדע להצביע עליה ולא לגמגם.

איך הצבא קונה צוללות במדינה מתוקנת? מיהם עורכי הדין שמייצגים את יצרנית הצוללות במדינה מתוקנת?

כלכלנים, אנשי מדע המדינה ופילוסופים מתווכחים ביניהם מאות שנים מהי אותה מדינה מתוקנת. לפרופ' בו רוטשטיין, מחבר הספר ״ממשלה איכותית״ ומי שעומד בראש מכון בינלאומי שחוקר את תפקודן של ממשלות, יש תשובה די פשוטה: ממשלה איכותית היא זאת שבה מקבלי ההחלטות — פוליטיקאים, רגולטורים או עובדי מדינה — עושים זאת בצורה עניינית וללא משוא פנים.

ההגדרה של ענייניות וללא משוא פנים חמקמקה גם היא. אבל מה שברור הוא שכל פוליטיקאי ומשרת ציבור שנמצא בניגוד עניינים או שיש בו מראית עין של ניגוד עניינים חוטא לתפקידו ומסיג לאחור את המאמץ להפוך את הממשלה, הרגולציה והשירות הציבורי לאיכותיים.

עד שתיפתח חקירה בפרשת הצוללות — אם תיפתח אחת כזו — ונלמד מה היה חלקו של ראש הממשלה בהחלטה לרכוש אותן, מה היה חלקו של עורך דינו הפרטי דוד שמרון, מה מערכת היחסים האישית והכלכלית בין השניים — קשה לענות על השאלה באיזה ניגוד עניינים נמצא ראש הממשלה.

אבל לא צריך להמתין לחקירה הזאת כדי להבין את הרקע של הדברים ואת מראית העין הברורה.

לא קשה לנחש מדוע החליטה יצרנית הצוללות הגרמנית להתקשר דווקא עם עורך הדין המקורב לראש הממשלה. מי שעוקב אחר פרשיות שחיתות בינלאומיות בעשור האחרון זיהה מיד את שמה של היצרנית ThyssenKrupp, שנולדה ממיזוג של Thyssen ו–Krupp לפני 17 שנה. לפני 12 שנה רכשה החברה הממוזגת את יצרנית הצוללות (Howaldtswerke-Deutsche Werft) HDW.

לגרמנים יש אתיקה מקצועית בהנדסה וכישרון גדול בפיתוח וייצור תעשייה מהמובילות בעולם. אבל באופן מעניין החברות הגדולות בגרמניה גם מובילות מזה עשרות שנים בפרשיות מתן שוחד בכל רחבי העולם. פרשיית השוחד הגדולה של סימנס עם חברת החשמל הישראלית לא היתה משהו מיוחד שנתפר עבור השחיתות הישראלית, אלא שיטה שסימנס הפעילה במדינות רבות.

רודי ג'וליאני (מימין), בקרוב שר בקבינט, מסתודד עם איל התקשורת רופרט מרדוק
JOSHUA ROBERTS/רויטרס

זה הדין ב–HDW. בעשור האחרון היתה החברה מעורבת בשורה של פרשיות שחיתות במכירת צוללות במדינות רבות. כאשר לפני שנתיים קרס הבנק הפורטוגלי אספיריטו סנטו, נחשפו פרוטוקולים של הדירקטוריון — שמהם עלה שבעסקת רכש של צוללות גרמניות שולמו עמלות עתק סודיות של כ-30 מיליון יורו. היקף העסקה כולה היה כ-880 מיליון יורו.

שיעורי הרווחיות הגבוהים בעסקות נשק, העובדה שיש מספר קטן של קונים ומספר קטן של מוכרים והן מאוד מורכבות — הם כר אדיר לשחיתות. בחלק גדול מהעסקות מעורבים מתווכים גלויים וסמויים, שיכולים להגיע להכנסות עצומות. באופן מעניין זה לא קורה רק במשטרים אוטוקרטיים או במדינות עולם שלישי: חברת הצוללות הגרמנית האמורה היתה מעורבות בפרשיות מפוקפקות בטורקיה, בדרום קוריאה, בפקיסטן ובאינדונזיה.

מעציב במיוחד השבוע היה הרגע שבו נחלץ להגנתו של ראש הממשלה שר הביטחון שלו, אביגדור ליברמן, שנהפך למליץ יושר או לגיטימציה לעסקה. מדובר בשר ביטחון שלא היה צריך להתמנות לתפקיד, משום שעד היום לא סיפק הסבר הגיוני ומניח את הדעת להצטברות של מיליוני דולרים בחשבונות בנק בקפריסין של נהגו איגור ושל בתו מיכל, שהיתה אז בשנות ה–20 המוקדמות לחייה.

גם אם מישהו ירצה לקבל את כל ההסברים של ראש הממשלה, שלפיהם לא ידע על המעורבות של עורך דינו, ברור שנתניהו לא ניסה להימנע ממצב של ניגוד עניינים ובוודאי ממראית עין של ניגוד עניינים. משרדו של שמרון גדל במהירות בשנים האחרונות, ולקוחה כמו יצרנית צוללות ענקית שמוכרת במיליארדים ציוד לצה"ל — דוקרת את העין.

כדאי גם לזכור שנתניהו הגיע לשלטון בין השאר משום שראש הממשלה הקודם, אהוד אולמרט, הסתבך בשורה של פרשיות של הפרת אמונים ואיבד את מעמדו הציבורי בגלל שרשרת פרשיות שחיתות שבהן בלטו ניגודי עניינים חמורים.

אולמרט המשיך את דרכו של אריאל שרון. כהונתו של שרון נקטעה בגלל מצבו הבריאותי — אבל קדמו לכך שלוש שנים של חקירות פליליות חמורות, שבמרכזן מיליוני דולרים שהופקדו בחשבונות הבנק של ילדיו על ידי אנשי עסקים ואוליגרכים מכל העולם. בחלק מהמקרים זרמו הכספים בתנועות סיבוביות משונות, וקשה להבין מה בדיוק השירות שניתן עבורם.

אהוד ברק לא הסתבך בפלילים סביב פרשיות נשק, אבל צבירת העושר האדירה שלו, עשרות מיליוני דולרים תוך שנים ספורות, לא ברורה עד היום. כאשר שאלתי אותו לפני כמה חודשים כיצד נצבר הונו בזמן כה קצר, הוא הסביר שזה הגיע מייעוץ והוסיף שהצהרות ההון שלו נמצאות אצל מבקר המדינה ויו״ר הכנסת. זאת תשובה משפטית־טכנית מספקת — אבל לא ציבורית. ספק אם למבקר המדינה או ליו״ר הכנסת יש יכולת לקבוע אם הסכומים שקיבל ברק מגורמים עסקיים שונים הם הגיוניים. אין חלופה לחשיפה ציבורית מלאה של הסכומים ומקורם.

אבל הדיון בהתנהלותם הכספית של כל ארבעת ראשי הממשלה שלנו בעשור האחרון — איש איש ופרשיותיו, הראיות שהצטברו, השאלות הפליליות או הנורמטיביות — לא יכול להיות מנותק מהשאלה שבה פתחנו: מהי אותה מדינה מתוקנת שבה כל הדברים האלה לא קורים, מהו הסרגל שאליו אנחנו משווים.

התשובה הפשוטה היא שהמדינה המתוקנת היא שוודיה, דנמרק או פינלנד — שלוש מדינות שלפי דירוג השקיפות הבינלאומי נהנות מרמת השחיתות הנמוכה בעולם. באופן לא מקרי גם רמת ההון החברתי בהן — האמון של אנשים בזרים, בממשלה, במקבלי ההחלטות — היא הגבוהה בעולם.

אבל האוכלוסיה של מדינות צפון אירופה מהווה כ–0.25% בלבד מאוכלוסיית העולם. השאלה היא מהן המדינות הדומיננטיות ביותר בעולם בהשפעתן על התרבות, הנורמות והרעיונות.

התשובה לא מעודדת. פוליטיקאים, רגולטורים ומשרתי ציבור שמשתמשים בעמדות הכוח שלהם כדי להתעשר או להעשיר את מקורביהם הם הנורמה ברוב המדינות הגדולות בעולם. במדינות עולם שלישי, בדרום אמריקה, בסין וברוסיה זה נעשה כמעט ״על השולחן״ בהיקפים אדירים. בסין חלק גדול מהמיליארדרים ומהמולטי־מיליונרים הם אנשי המפלגה, וברוסיה מאות מיליארדי דולרים של עושר חולקו בעשורים האחרונים על ידי הפוליטיקאים למקורביהם.

אבל הפיל הגדול ביותר בחדר הוא לא סין, לא הודו, לא רוסיה וגם לא ברזיל — ובימים האחרונים הוא נגלה במלוא הדרו, או ליתר דיוק במלוא כיעורו.

מערכת הבחירות האחרונה בארה"ב, הדמוקרטיה החשובה והמשפיעה ביותר בעולם, הציבה מול האמריקאים בחירה בין משפחת קלינטון למשפחת טראמפ: בין השושלת של הדמוקרטים, זוג שצבר הון של כ–100–200 מיליון דולר מנאומים וייעוצים לחברות ענק שזקוקות לרגולציה נוחה — לבין יזם נדל״ן שצבר חלק ניכר מהונו בזכות קשרים פוליטיים.

במערכת הבחירות התמקדו תומכיה של משפחת קלינטון בגזענות ובמיזוגניות של טראמפ, בעוד שתומכי טראמפ מתמקדים בפרשיות השחיתות של הקלינטונים, בחיבור שלהם לתורמים העשירים בוול סטריט ובניגודי העניינים שצפויים לקלינטון עם התורמים לקרן הפילנתרופית של המשפחה — חברות הענק האמריקאיות וממשלות זרות.

אבל ברגע שטראמפ נבחר ומשפחת המלוכה החדשה הופיעה לראיון ראשון בתוכנית "60 דקות" נזכרו לפתע באיחור אמריקאים רבים, שלראשונה בתולדות ארה״ב הנשיא הנבחר הוא איש עסקים עם חברות ענק — מה שיכניס אותו לאינספור ניגודי עניינים פוטנציאליים.

מה שיותר מטריד הוא שטראמפ לא מרגיש שום צורך לייצר מראית עין של פתרון: הוא הודיע שניהול האימפריה העסקית יעבור לילדיו — מה שיותיר אותו במצב תמידי של ניגודי עניינים ברורים. כל חברת ענק, אמריקאית או זרה, שזקוקה לרגולציה אמריקאית נוחה, יכולה להתקשר, להשקיע, לשתף פעולה עם אימפריית הנדל״ן, ההימורים והשיווק של טראמפ.

משמעותי הרבה יותר מניגודי העניינים של הנשיא האמריקאי הבא הוא שוויון הנפש שבו הם התקבלו על ידי בוחריו ולמעשה גם על ידי חלק מבוחריה של קלינטון. האמריקאים נראים לפתע כמעט אדישים לאפשרות שהם עשויים לקבל נשיא אמריקאי מסוג איטלקי - סילביו ברלוסקוני, ראש ממשלה לשעבר עם עסקים אדירים, שמעולם לא התאמץ במיוחד להצטייר כמי שמפריד בין העסקים לבין הפוליטיקה.

טראמפ והקלינטונים הם דוגמה קיצונית לערבוב של פוליטיקה ועסקים: הקלינטונים צברו הון אדיר לאחר הנשיאות (קצב צבירת ההון שלהם גדל משמעותית כאשר סימנו שוב את הבית הלבן כיעד), טראמפ צבר אותו לפני הנשיאות. אבל הם חלק מקאסטה אדירה בארה״ב של פוליטיקאים ורגולטורים שצוברים הון עצום במגזר הפרטי מקשרים פוליטיים.

הנתונים בארה״ב מדהימים ומפחידים: כ–47% מחברי הסנאט ובית הנבחרים בארה״ב נהפכים ללוביסטים עם סיום תפקידם; רוב הרגולטורים בתחום הבנקאות, הביטוח, הסביבה, התרופות והבריאות עוברים לעבוד בחברות שהם פיקחו עליהן, בדרך כלל עבור שכר הגבוה פי עד 10 משכרם הממשלתי; חלקם עוברים בדלת המסתובבת בין הממשל והרגולציה לבין עולם העסקים הלוך וחזור כמה פעמים, ובדרך נצברים מיליוני דולרים בחשבונות הבנק שלהם.

מדהים יותר מהיקף התופעה בארה״ב, הן במספר האנשים והן בצבירת העושר האדירה שלהם, הוא שוויון הנפש שבה הדבר מתקבל.

הערבוב בין פוליטיקה לעסקים, עשרות מיליארדי הדולרים שמגלגלת תעשיית הלובי בוושינגטון, מספרם האדיר של ״לשעברים״ בקונגרס, בסנאט, ברשות ניירות ערך, בבנק המרכזי ולמעשה בכל רשות שלטונית שנהפכים למולטי־מיליונרים, מעלים ספקות לגבי האפקטיביות של השיטה שבה הפתרון העיקרי שמציעה הדמוקרטיה הוא הגילוי והשקיפות.

בשנים האחרונות גדלה מאוד השקיפות והתביעה לשקיפות בישראל. עמותות חדשות עוסקות בזה, ח"כים מצטרפים לטרנד והציבור מתלהב מיוזמות של שקיפות. אבל הקייס סטאדי האמריקאי אמור לגרום לנו לחוש ספקנים יותר לגבי אותה שקיפות.

בארה״ב יש דרישות גילוי ושקיפות על הערבוב בין כסף לפוליטיקה יותר מבכל מדינה אחרת בעולם. אבל השקיפות הזאת לא מצליחה לייצר שינוי של ממש. שקיפות אינה תחליף לנורמות, ערכים ורעיונות. עצם העובדה שבחיפוש מהיר בגוגל אפשר למצוא את כל התורמים של כל חבר קונגרס או סנאט אמריקאי ואת כל הסכומים שמשלמות חברות ואיגודים ללוביסטים ואת שמות הלוביסטים — עצם העובדה שרבים מהם מפרסמים הצהרות הון — לא מבטיחה שינוי.

החיבה של ארבעת ראשי הממשלה האחרונים של ישראל לכסף, ההתעשרות שלהם ואורח חייהם הנהנתני קשורים לא מעט בנורמות הנהוגות בידידתנו, ארה"ב הגדולה. ראשי הממשלה שלנו, פוליטיקאים, רגולטורים וגנרלים מתחככים בצמרת הפוליטית האמריקאית ובתורמים שלה, והם רואים את התעשרותו המהירה של פוליטיקאי ורמת חיים המנותקת לחלוטין מזאת של הבוחרים כנורמה, כסטנדרט, כדבר שלא דורש שום הסבר ושום נימוק.

חלק גדול מהבוחרים בישראל, בארה"ב ולמעשה ברוב העולם נוהג לקטלג בטעות את מנהיגיו כאנשי שמאל, ימין או מרכז. אבל האמת היא שמה שמאפיין רבים מהפוליטיקאים והרגולטורים הבכירים בחלק גדול ממדינות המערב הוא לא עמדה אידיאולוגית מסוימת, אלא הפער האדיר בין נבחרי הציבור והרגולטורים לבין הבוחרים שלהם. בעוד שכלפי חוץ הם מנהלים מאבקים חריפים בנושאי תרבות, גזע, דת ומין, הרי כאשר המצלמות כבות והמיקרופונים מסולקים רב המשותף על המפריד בין רוב הפוליטיקאים והרגולטורים בעולם: רובם שייכים לאותו מועדון הון־שלטון־ביטחון, שהלך והתנתק בעשורים האחרונים ממשלמי המסים ומהבוחרים.

בעמוד הראשון של "ניו יורק טיימס" פורסמה השבוע תמונתם של רודי ג'וליאני, המועמד לתפקיד מזכיר המדינה, מסתודד עם רופרט מרדוק — איל ההון והתקשורת המשפיע בעולם. התמונה והעיתוי במקום. ג'וליאני מביא עמו לממשל עשרות חברות וממשלות שלהן ייעץ בעשור האחרון; מרדוק הוא השחקן המשפיע ביותר בעיתונות האמריקאית באמצעות רשת פוקס ו"וול סטריט ג'ורנל". לג'וליאני ומרדוק יש תועלת רבה מהחיבור — לציבור יש תועלת מועטה, אם בכלל.

וורן באפט, אחד משלושת האנשים העשירים בעולם, אמר לפני ארבע שנים בראיון לעיתון זה שארה"ב צועדת בכיוון של הפיכה לפלוטוקרטיה — מדינה הנשלטת על ידי קאסטה קטנה של עשירים. מאז המצב רק החריף, וכיום יש יותר ויותר אנשים שלא חוששים להשתמש במלה החריפה ״אוליגרכיה״ כאשר הם מתארים את ארה"ב. הצופה בתמונות של המשפחות המלכותיות שהתמודדו על הנשיאות בארה״ב, ובעיקר המשפחה שזכתה בכל הקופה, לא יכול שלא להרהר בהתפתחות סממנים אוליגרכיים בדמוקרטיה החשובה ביותר בעולם.

נכון, כבר היו תקופות כאלה בהיסטוריה. למעשה, יש שיגידו שברוב העת החדשה והישנה המבנה היה פיאודלי, אוליגרכי או פלוטוקרטי. אלא שלאחר מלחמת העולם השנייה החלו רוב הדמוקרטיות המערביות בעולם לקבל מבנה של כלכלה פוליטית שונה: רשתות הגנה חברתיות, ייצוג משמעותי למעמד העובדים ואי־שוויון בירידה.

בשלושת העשורים האחרונים התהפך התוואי, ואנחנו מרגישים לעתים שאנחנו עדים לסדרת טלוויזיה על התקופה הוויקטוריאנית. אפילו שר האוצר האמריקאי בדימוס לארי סאמרס, חבר של כבוד באלפיון העליון, כתב לפני שלוש שנים במאמר ב"פייננשל טיימס" שארה״ב דומה כיום יותר לדאונטאון אבי — סדרת טלוויזיה שמבוססת על בריטניה של סוף המאה ה–19 עם אדונים ומשרתים.

טראמפ בבית הלבן אינו אנקדוטה, סטייה או תקלה: טראמפ הוא תוצר של גל פופוליזם אדיר, ששוטף את רוב הדמוקרטיות המערביות בשנים האחרונות. אפשר לתקוף את הפופוליסטים על כך שהם בוחרים במנהיגים הלא נכונים, לא מבינים את חלופות המדיניות הכלכלית ואת משמעותן. אבל בדבר אחד הם צודקים: מצבם הורע משמעותית בעשורים האחרונים. הפופוליזם לא צומח משגשוג אלא מייאוש, מאי־שוויון ומכעס. שם אנחנו נמצאים בארה״ב, שם נמצאים בבריטניה שאזרחיה דרשו ברקזיט, ולשם נגיע בשנים הקרובות ברוב הכלכלות המפותחות.

ב–20 השנים האחרונות הוקדשו כאן מאות אלפי מלים לחשיפת שחיתויות של ראשי ממשלה, פוליטיקאים וטייקונים תחת כל ממשלות ישראל - ימין, שמאל או מרכז.

מפתה לראות בפוליטיקאי, ברגולטור ובטייקון הנוכחי את מוקד הבעיה ושורש המחלה. אבל מי שרוצה להבין את המגמה, מי שרוצה לחפש פתרונות, מי שמוטרד באמת, חייב לראות את ההקשר הרחב והבינלאומי שיש לארה"ב להציע. השחיתות החוקית והמוסדית הטבועה עמוק בשיטת השלטון והתרבות האמריקאית, שלטון הכסף בקונגרס, בסנאט והרגולציה, האי־שוויון ובעיקר שוויון הנפש שגילו האמריקאים בעשורים האחרונים — צריכים לשמש תמרור אזהרה עבורנו.

כאשר מדובר בישראל הוא חייב ללמוד את הנעשה בארה״ב, משום שישראל קשורה ישירות אליה כלכלית, פוליטית ותרבותית. האליטה הישראלית, הפוליטית, העסקית, האקדמית, כמו האליטות ברוב העולם, משווה את עצמה לארה״ב וסופגת לתוך מחזור הדם שלה את הנורמות והרעיונות האמריקאיים והמערביים.

מי שסבור שהשחיתות הפלילית ובעיקר החוקית בצמרת השלטון ובמגזר העסקי, ריכוזי הכוח בידי מעטים, הפיכת הפוליטיקה והרגולציה למסלול להתעשרות מהירה הם מסוכנים; מי שחושב שהאי־שוויון, הכעס וגל הפופוליזם עשויים להביא לתוצאות לא צפויות ומפחידות — חייב להבין את ההקשר הרחב.

טבעי שנרצה ללמוד או לפחות ליהנות מהוליווד, מעמק הסיליקון ומכל שאר הדברים הנפלאים שיש לארה"ב להציע — אבל איכות הממשלה, שלטון הכסף בפוליטיקה, האי־שוויון ושוויון הנפש מולם צריכים לשמש דגל אדום עבורנו. אם לא נסמן אותם ככאלה, אם ניתן להם להיטמע במחזור הדם שלנו, גם אנחנו נמליך עלינו טראמפים על נגזרותיהם בימין, בשמאל ובמרכז — אם לא עשינו את זה כבר.

בתגובה, נמסר ממשרדו של אהוד ברק: "שרבוב שמו של אהוד ברק לכתבה הוא מעשה חסר בסיס ומטעה את הציבור. להבדיל מהמתואר לגבי ראשי ממשלה אחרים, חקירת המשטרה בעקבות ׳לחישות אולמרט׳ בדקה במשך שנה וחצי את מכלול פעילותו של ברק, כולל בחו"ל ולא מצאה רבב במעשיו. ברק עובד קשה, יותר מעשר שנים, לא צבר 'עשרות מיליוני דולרים׳ כאמור בכתבה וכל פרטי פעילותו מדווחים כחוק לכל הרשויות".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#