תיעוב, אכזבה וייאוש: הדרך של דונלד טראמפ לבית הלבן - השבוע/ גיא רולניק - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

תיעוב, אכזבה וייאוש: הדרך של דונלד טראמפ לבית הלבן

לאן נעלמו השבוע 10 מיליון מצביעים, ברובם דמוקרטים, שהגיעו לקלפי ב-2008 כאשר המפלגה הדמוקרטית הציבה בראשה את ברק אובמה?

81תגובות
דונלד טראמפ במטוסו הפרטי
RICHARD DREW / AP

ב–1989 קרסה חומת ברלין.

ב–2008 קרסה וול סטריט.

ב–2016 נבחר דונלד טראמפ לנשיא ארה"ב.

ב–40 השנים האחרונות התרחשו עוד כמה אירועים כלכליים, פוליטיים ומדיניים — אבל אלה שלוש הנקודות הקריטיות בסיפור ההתנגשות בין הקפיטליזם לשווקים הפתוחים והדמוקרטיות המערביות.

אין סיבה אחת לבחירה שעשו השבוע אזרחי ארה"ב, כאשר המליכו עליהם איל נדל"ן, מנהל בתי קזינו וכוכב טלוויזיה לנשיא. הגעתו של טראמפ לבית הלבן היא תוצאה של מפגש של זרמים כלכליים, חברתיים, תרבותיים בשילוב כמה אירועים אקראיים.

אבל דבר אחד ברור: זה לא הסיפור על טראמפ אלא על ארה"ב, זה לא הסיפור על ארה"ב אלא על חלק גדול ממדינות המערב, וזה לא הסיפור על המדינות שבהן עולים כיום טראמפים משמאל ובעיקר מימין — זה הסיפור של השיטה הכלכלית המאפיינת את רובן, שיש הרבה שמרוויחים ממנה, אבל לא מעט מפסידים שנשארו מאחור.

אם היינו משרטטים את התהליכים הכלכליים בארה"ב מאז שנות ה–80 — הגלובליזציה הדוהרת, התרכזות העושר בידי מעטים, מעמד הביניים שנשאר מאחור, מערכת הבריאות הכושלת, רפורמה שמנסה להתמודד אתה בהצלחה מועטה, הכעס הגובר של עשרות המיליונים שאיבדו את מעמדם החברתי — ספק אם היינו מצפים למצוא דווקא אדם כמו טראמפ בבית הלבן.

כעס על אליטות, על אי־שוויון, על וושינגטון המנותקת והמושחתת הנשלטת בידי לוביסטים ותורמים, על אובדן האמון במערכת — לא אמור להביא עלינו כנשיא המעצמה הגדולה בעולם אדם לבן, עשיר, פושט רגל סדרתי, יורש מיליונים עם מטוס פרטי שבו כל ברז וחגורת בטיחות מצופים בזהב 24 קראט.

מיטה במטוס הפרטי של דונלד טראמפ
מתוך ערוץ היוטיוב

אבל ההיסטוריה לא עובדת במעבדה. טראמפ, כוכב הטלוויזיה גס הרוח, האיש שבנה קריירה עסקית מלהיות פוליטיקלי לא קורקט, הוא זה שהצליח לקלוט, למנף ולהשתמש בזעם, בכעס ובטינה שהצטברו אצל רבים כדי להגיע לעמדת הכוח החשובה בעולם.

סיפור עלייתו של טראמפ והקמפיין שניהל בשנה האחרונה בדרך לבית הלבן עולים משמעותית בצבעיו, בתפניותיו ובדרמות שלו על כל תסריט שנכתב בהוליווד. בעונה האחרונה של הסדרה "בית הקלפים" ניסו היוצרים ללכת הכי רחוק שאפשר, אבל עד לסיפור של טראמפ, ולדימיר פוטין, הילרי וביל קלינטון בע"מ, המיילים המכוערים, הנשים, הדוגמניות, הטלוויזיה צמאת הרייטינג, העיתונות שהתפוררה ומועמד סוציאליסטי שכמעט כובש את המפלגה הדמוקרטית — הם לא היו מסוגלים להגיע. מופרך מדי. לא היה עובר.

אספקת תחזיות היא תמיד מלאכה מפוקפקת. הסיכוי לחזות את מהלכיו של טראמפ בימים, בשבועות ובחודשים הבאים, הסיכוי להבין את הדינמיקה שתיווצר בתוך המפלגה הרפובליקאית, בין הבית הלבן לסנאט, לבית הנבחרים, לכסף הגדול שמניע את הפוליטיקה האמריקאית ביום־יום ולמוקדי הכוח הכלכליים — נמוך מאוד.

אי אפשר לדעת מה התוכניות של טראמפ ומה הישימות שלהן, כי לטראמפ לא היתה תוכנית של ממש. הבוחרים שלו לא רצו לראות תוכנית, הם לא דרשו תוכנית, וכל אימת שהיריבים, המומחים והעיתונאים הזהירו שאין לו תוכנית — האטרקטיביות של טראמפ בעיניהם רק עלתה.

הטור שלנו על כניסתה של הילרי קלינטון לבית הלבן כבר היה מוכן. לפני שבועיים סיימתי סבב פגישות בוושינגטון והשתכנעתי שקלינטון תמנה שוב שר אוצר מוול סטריט, תסגור עסקות עם התורמים והלוביסטים שלה, תיכנס לעימותים אינסופיים עם הרפובליקאים בקונגרס ותזרוק עצמות לפלג הפרוגרסיבי החזק והעולה במפלגה הדמוקרטית, ברני סנדרס ואליזבת וורן. אנחנו מכירים את התורמים שלה, את האליטה של מומחים, אקדמאים, לוביסטים ועיתונאים שמקיפים אותה וניזונים ממכונת הכסף והכוח הקלינטונית, את השקפת עולמם, את הדרך שבה הם עובדים כדי להגדיר מדיניות ליברלית ובעיקר את רצונם בשימור הסטטוס־קוו. אבל מה נגיד על טראמפ?

התורמים שלו הם אוסף אקלקטי של מיליארדרים אקסצנטריים ברובם; מספר המנכ"לים של חברות הענק שתרמו לו והביעו בו תמיכה הוא אפסי; אין שום מערכת אקולוגית אינטלקטואלית, אמיתית או מזויפת, שעמדה מאחוריו וייצרה רעיונות. אין כלום. יש רק דונלד, נעשה את אמריקה ענקית שוב, נבנה חומה, נבטל את אובמה־קייר, נבנה את הצבא ואיפה, איפה הם הווטרנים הנפלאים שלנו שאני פוגש בכל מקום. אני אוהב אתכם.

אין טעם לתת תחזיות עכשיו. צריך להתאפק, לגלות צניעות, עניין לא פשוט כלל ועיקר עבור רוב אלה שמתעבים את טראמפ ואת מה שהוא מייצג. אבל חייבים ללמוד מהניסיון. השבוע הושפלו כל המומחים, החזאים, העיתונאים, אנשי העסקים והפוליטיקאים ברוב המערב השפלה רבתית. אגרוף חזק בבטן של כל הממסד, בדיוק כמו שרצו בוחריו של טראמפ.

הם רצו להשפיל את אלה שהשפילו אותם בשני העשורים האחרונים — והצליחו. הם בחרו את הפוליטיקאי האחרון שמאמין במוסדות דמוקרטיים, זה שטען שהם פיקציה, שלעג להם — אבל באופן פרדוקסלי עצם בחירתו הוא האירוע הכי דמוקרטי שידעה ארה"ב זה עשורים.

נאום הניצחון של טראמפ
בלומברג

טראמפ עשה את מה שסנדרס ניסה לעשות — ונבלם ברגע האחרון. הוא הגיע לבית הלבן אף על פי שכל הכסף הגדול זרם לקלינטון, אף על פי שכל המערכת הפוליטית ניסתה לעצור אותו, אף על פי שרוב העיתונות תיעבה אותו.

אין כמעט מוקד כוח ומוסד לגיטימי בחברה האמריקאית שלא היו נגד טראמפ. היחידים שעמדו לצדו הם 60 מיליון אמריקאים ששמו פתק בקלפי: דונלד ג'יי טראמפ. מה יותר דמוקרטי מזה? התהליך הכי דמוקרטי בעולם מסתיים בפוליטיקאי שיורק בפרצוף של כל מה שנחשב דמוקרטי.

טראמפ דילג מעל כל המחסומים, המנהרות, החפירים והמעצורים שהממסד הניח ב–200 השנים האחרונות בפני אנשים שאינם חלק מהממסד האמריקאי בדרך לבית הלבן.

הוא הגיע למרוץ הזה עם נכס אחד בלבד: לא הכסף שלו — למרות הכותרות, טראמפ הוא האחרון שאוהב להכניס יד לכיס. טראמפ הכניס לתוך המרוץ הזה מכספו האישי פחות כסף ממה שסנדרס גייס ממיליוני אמריקאים.

טראמפ הגיע למרוץ הזה רק עם הסלבריטאות שלו, ההתמכרות של כל ערוץ טלוויזיה למיליארדר שהוא כנראה לא מיליארדר, ההוא מהריאליטי "המתמחה", מהדוגמניות, מהמסיבות, מהצהובונים. ערוצי הטלוויזיה ואתרי האינטרנט לא היו מסוגלים להגיד לא. בהתחלה הם התלהבו מהגימיק, אחרי זה הם ראו שזה מביא רייטינג אדיר, אחר כך הם החלו לגלות סקרנות וחשבו שזה נורא מצחיק, ואז, כאשר הבינו שזה רציני — הם פתחו במתקפה. וזה לא עזר להם.

התקשורת רק חפרה לעצמה בור עמוק יותר. ככל שתקפו אותו, חשפו עליו עוד ועוד סיפורים, כך שיכנעו בתקשורת את מצביעיו יותר ויותר שהממסד שונא אותו ופוחד ממנו. אם זה המצב — הוא כנראה האיש שלנו. אם הם שונאים אותו כל כך — אני אוהב אותו. הוא תוקף נשים, לא משלם מסים, מרמה את המשקיעים ואין לו תוכנית כלכלית — אבל הם שונאים אותו והוא שונא אותם, והגיע הזמן שמישהו יתקע אותם.

כניסתו של טראמפ לבית הלבן היא אירוע המבחן הגדול ביותר לדמוקרטיה האמריקאית מאז המהומות של תנועת זכויות האדם באמצע המאה הקודמת. הקונגרס, הסנאט, בית המשפט, הממשל עצמו, העיתונות, היו אמורים לייצר בלמים, איזונים וביקורת.

אלא ששלושה מתוך המוסדות הדמוקרטיים כבר בידיו או שנחלשו: לרפובליקאים יש רוב בקונגרס ובסנאט, ועם הרוב הזה יצליח טראמפ לעשות את מה שהדמוקרטים נכשלו בו — למנות שופטים שמרנים ולהגיע לרוב בבית המשפט העליון. מוסד דמוקרטי אחד הוא כבר הצליח לפורר: העיתונות. אבל זה לא טראמפ שבאמת חיסל את העיתונות, הוא רק דחף אותה במהירות לשם, לקריסה נוספת באמון של האמריקאים בה. היא עשתה זאת בעצמה.

גם אם אתם מתעבים את טראמפ ומבוהלים ממנו, קשה היה שלא להבחין כיצד ערוצי הטלוויזיה וחלק מהעיתונים החשובים בעולם יורים לעצמם ברגל בשנה האחרונה בכיסוי חד־צדדי ומוטה לטובת קלינטון. הדבר הגיע לידי אבסורד כה גדול, שכל אימת שיצא מידע נוסף על מחדלים ושחיתויות של קלינטון, לא נותר אלא לצפות ברשת פוקס ניוז ודומותיה כדי להתעדכן במה שקורה.

בימים כתיקונם חלק גדול מהתוכניות בפוקס הן תעמולה, לפעמים מגוחכת, שעיתונות של ממש היא מהן והלאה — אבל בחודשים האחרונים נדמה היה ש–CNN ,MSNBC ולעתים גם "וושינגטון פוסט" מאמצים את השיטה שלה. בחדרי החדשות ובישיבות העורכים שיכנעו עצמם העיתונאים שהם מצילים את העולם — אבל התוצאה היתה שהם הפכו את עצמם בהדרגה ללא רלוונטיים למיליוני אמריקאים. הבנו, אתם מתעבים את טראמפ, אין לנו עניין בכם.

חדר הרחצה במטוס הפרטי של טראמפ
מתוך ערוץ היוטיוב

טראמפ ו–60 מיליון האמריקאים שבחרו בו משרטטים עכשיו מחדש את דיוקנה של המפלגה הרפובליקאית. הם ניגשים ישר לשניים מהיסודות שלה — תמיכה בסחר חופשי וגלובליזציה וריסון החוב הלאומי — וזורקים אותם לעזאזל. בשני התחומים האלה אי אפשר להבחין בין טראמפ לסנדרס.

אבל מה הם ישימו שם במקום העקרונות והרעיונות האלה? הרעיון שאפשר להחזיר לארה"ב את המפעלים שחוסלו על ידי המסחר הבינלאומי, הטכנולוגיה, הגלובליזציה, המיכון — הוא אבסורד מוחלט. הג'ובים האלה לא יחזרו, אי אפשר להחזיר את ההיסטוריה לאחור, העולם השתנה — חומות מכס יחנקו את הצמיחה ויביאו לעלייה ביוקר המחיה.

נכון, מאחורי הסכמי הסחר החופשי יש לעתים קרובות לא רק רצון לקדם את הכלכלה כולה, אלא שורה ארוכה של חוקים ותקנות שנועדו להגן על חברות ענק וקבוצות אינטרס. הסכמי הסחר האלה היו סלקטיביים מאוד — היכו בחלשים ולא מאורגנים ודאגו לאינטרסים של החברות הרב־לאומיות הענקיות. אבל האם טראמפ מעוניין לפתוח מלחמה בחברות הענק, להתחיל לעבור על עשרות אלפי חוקים, רגולציות וחורים שנועדו להגן על העשירים ווול סטריט מתחרות, או שהוא מחפש פתרונות מהירים ומסוכנים?

תיאורטית, טראמפ הוא האיש שיכול לעשות זאת: המנכ"לים והתורמים העשירים העבירו בחצי השנה האחרונה את תמיכתם לקלינטון; ככל שטראמפ התחזק בסקרים, הפאניקה שלהם הריצה אותם מהר יותר לכיוונם של הילרי וביל קלינטון בע"מ; הילרי וביל מדברים בשפתם — אתה רושם צ'ק והילרי באה, אתה מעביר כסף וביל מרים טלפון. ביל והילרי הם החבילה המושלמת לפלוטוקרטים האמריקאים: הם גם אוהבים את הכסף שלנו וגם אורזים לנו באותו מחיר מדיניות ליברלית, נכונה ומתקדמת — שחורים מעטים, להט״בים. אם בדרך נדרס מעמד הביניים וכל הצמיחה מתנקזת למאיון העליון, נצעק ״חינוך, חינוך״, ונמשיך לאירוע ההתרמה הבא של הילרי עם מיליארדרים.

כן, אי אפשר לסכם את השבוע הזה מבלי להזכיר שטראמפ לא הגיע לבית הלבן רק בגלל הגלובליזציה, תגובת הנגד לרב־תרבותיות, הגזענות ואווירת הברקזיט. מישהו עזר לו להגיע לשם. מישהו דאג להעמיד מולו את הזוג הכי שנוא בפוליטיקה האמריקאית ואת המועמדת שהכי פחות אמריקאים מאמינים ביושרה שלה.

זאת החבורה שהשתלטה בהדרגה ב–40 השנים האחרונות על המפלגה הליברלית והפכה אותה בנושאים הכלכליים להעתק של יריביה. לא, לא מדובר בשמאל, ימין, ממשלה גדולה, קטנה, מסים גבוהים או נמוכים, אלא במפלגה שמשרתת קודם כל את האלפיון העליון ורק אחרי זה, אם זה לא מתנגש באינטרסים של האלפיון, היא תעשה קולות ותנועות של מפלגת עובדים ליברלית. ליברלית כל עוד היא לא מתנגשת באינטרסים של חברות הענק, המונופולים וקבוצות האינטרס שתורמות לנו ומעסיקה אותנו, את ילדינו ואת מקורבינו.

איש לא יודע כיצד היתה מתפתחת הדינמיקה בציבור האמריקאי אם סנדרס היה נבחר למועמד המפלגה הדמוקרטית והיה ניצב מול טראמפ. ייתכן שהיה מפסיד. בכל זאת, הוא מתעקש לקרוא לעצמו סוציאליסט. אבל מה שבטוח הוא שכל הסקרים הראו שלסנדרס יש סיכוי גדול יותר משל קלינטון להכות את טראמפ בכמה ממדינות המפתח החשובות ביותר, שבהן קלינטון הושפלה לבסוף.

יש סיכוי טוב שרוב התורמים העשירים וחברות הענק של קלינטון ובוודאי של הרפובליקאים מעדיפים לראות בבית הלבן את טראמפ מאשר את סנדרס. האם צמרת המפלגה הדמוקרטית לא ידעה עד כמה הקלינטונית שנואה בקרב שדרות רחבות בציבור האמריקאי? בוודאי שידעו — אבל זה לא עניין אותם במיוחד. הם נלחמו לחסל את סנדרס, בכל דרך אפשרית, רק משום שקלינטון היא משלנו, היא תדאג לנו, ובלעדיה הקריירות שלנו בסכנה.

בימים, בשבועות ובחודשים הקרובים יעסקו כל המומחים, הפרשנים והפוליטיקאים, אלה שהיו עיוורים במשך שנים או עשורים לכעס הגדל בשדרות רחבות של הציבור האמריקאי, בשאלה מה הניע את הבוחרים של טראמפ, מה הם רוצים ואיזו מדיניות הוא מתכוון להוביל.

אבל אולי כדאי להתחיל לא עם אלה שבחרו בטראמפ, אלא עם אלה שהציבו מולו את הילרי וביל קלינטון כחלופה, אלה שהסבירו לנו בשנה האחרונה שמה שהאמריקאים הליברלים רוצים עכשיו, מה שחסר להם, מה שמושך אותם, מה שיעשה להם את זה, מה שילהיב אותם, הוא השושלת הקלינטונית, שעיקר עיסוקה בשנות ההכנה למרוץ לנשיאות היה הוצאת חשבוניות לכל בנק, חברת ענק וקבוצת אינטרס עתירת לוביסטים — ולא העבירה מעולם יותר משנה או שנתיים בלי שערוריית שחיתות ומין.

עם ספירת הקולות התברר אתמול ש–10 מיליון מצביעים, ברובם דמוקרטים, שהגיעו לקלפי ב–2008 כאשר המפלגה הדמוקרטית הציבה בראשה את ברק אובמה, נעדרו השבוע מהקלפיות. חלקם בגלל התיעוב לקלינטון בע״מ, חלקם בגלל האכזבה מהחיסול של סנדרס והיו גם כאלה שהייאוש הוביל אותם לזרועותיו של טראמפ. הסיכוי שזה האחרון יחולל נסים בכלכלה האמריקאית ויספק את הסחורה לאלה שנהרו אחריו הוא נמוך, אבל כל עוד למפלגה הדמוקרטית אין חלופה שונה משמעותית בתחום הכלכלי והנהגה אותנטית שרוצה להוביל אותה — קשה לראות שינוי דרמטי בתוואי הכלכלי במערב. הדקו את החגורות, הן עשויות מזהב 24 קראט, אנחנו ממריאים לעידן טראמפ.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#