עיתונות ששירתה טייקונים ובנקאים תשרת גם פוליטיקאים - השבוע/ גיא רולניק - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

עיתונות ששירתה טייקונים ובנקאים תשרת גם פוליטיקאים

ההתנפלות האגרסיבית של נתניהו על תאגיד השידור הציבורי החדש בניסיון להחניקו, לחסלו או להפכו למוסד כנוע, מונפה על ידי שחקנים רבים במערכת הפוליטית ובעיתונות - כדי לצייר סיפור על אבדן העצמאות של התקשורת ■ סיפור יפה, אבל הקשר שלו למציאות חלש

30תגובות
דני דנקנר נכנס לכלא
דודו בכר

חורף 2009: המשבר הפיננסי העולמי מכה בישראל ומזעזע את הבנקים. נגיד בנק ישראל דאז, פרופ' סטנלי פישר, דורש מדירקטוריון בנק הפועלים להדיח את יו״ר הבנק דני דנקנר בעקבות מידע על שחיתויות ואי־סדרים. בעלת השליטה שרי אריסון והדירקטוריון מסרבים להיענות לבקשה. רוב העיתונות הכלכלית נעמדת לצדו של דנקנר ותוקפת את פישר.

מאי 2009: כתב TheMarker יורם גביזון חושף פרשת שחיתות שבה מעורב היו"ר דנקנר. הבנק, בהובלת דנקנר, שילם 25 מיליון דולר לקרן RP תמורת ויתור על זכויותיה בעסקת רכישת השליטה של הבנק הטורקי פוזיטיף. דנקנר לא דיווח כי ל-RP היו עסקים משותפים עם חברת אלרן, שבשליטת דנקנר וקרובי משפחתו. בפרשה מעורבים גורמים רבים בצמרת בנק הפועלים. רוב העיתונים והערוצים בישראל מתעלמים מהחשיפה.

ספטמבר 2010: מנכ״ל בנק הפועלים ציון קינן מחתן את בנו. לחתונה מגיעים רוב הלווים הגדולים ביותר במשק, שחייבים עשרות מיליארדים לבנק הפועלים, והבעלים ו/או המנהלים ו/או העורכים של העיתונים והערוצים המרכזיים בישראל. במקום נוכחים בעלי השליטה והמנהלים השכירים של רוב הגופים הפיננסיים בישראל. ב-TheMarker מעריכים כי המנהלים הנוכחים באירוע מנהלים כסף ציבורי בהיקף של כ-1.2 טריליון שקל - מחצית מחסכונות הציבור. נוכחותם של אנשי תקשורת מובילים באירוע פרטי של מנכ״ל הבנק הגדול במדינה, בנק המעורב בפרשיות שחיתות ואמור להיות כפוף לרגולציה מחמירה, נתפשת ברוב העיתונות בישראל כנורמה מקובלת.

חורף 2011: קינן מעוכב לחקירה באזהרה ומשוחרר בתנאים מגבילים למעצר בית, בחשד שב-2008 פעל לאישור הלוואה של כ-14 מיליון שקל לדני דנקנר, אז יו"ר הבנק, באופן שנגד את הנהלים והסתמך על הצהרת הון שקרית, בזמן שמצבו הרעוע של דנקנר היה ידוע, בין היתר בשל הסתבכותה של חברת אלרן הציבורית.

האפשרות שהמנכ״ל קינן לא הבין כי הצהרת ההון מגוחכת - נראית קלושה על רקע העובדה שהנכס העיקרי שדנקנר מדווח עליו הוא מניות בחברה ציבורית פושטת רגל. המשטרה ממליצה להגיש כתב אישום, הפרקליטות סוגרת את התיק מחוסר ראיות ומעבירה את ממצאי החקירה לעיון בנק ישראל. בנק ישראל לא מפרסם תוצאות בדיקה ולא מאשר בכלל שביצע אותה.

קיץ 2011: נוחי דנקנר, הלווה הגדול במשק, משיא את בתו בחוות רונית. כל צמרת הבנקאות בישראל מגיעה, וכך גם הבעלים והעורכים של רוב כלי התקשורת והעיתונות הכלכלית בישראל. כולם רוקדים יחדיו על אותה רחבה, משפחה אחת שמחה. בחוץ משתוללת המחאה החברתית, הגדולה ביותר שידע המשק הישראלי, אבל החוגגים משוכנעים שהגל יעבור והאש לעולם לא תגיע אליהם.

ציון קינן
מוטי מילרוד

ספטמבר 2011: TheMarker מפרסם את מצבת החובות של קבוצת אי.די.בי ובעל השליטה בה נוחי דנקנר לבנק הפועלים. מתברר כי החוב הכולל מגיע לכמעט 10 מיליארד שקל, ומחלקת האשראי בבנק מוטרדת מהמצב. אי.די.בי מאיימת לתבוע את TheMarker. בעקבות הפרסום איימה אי.די.בי לתבוע את העיתון ועורכיו ומסרה בתגובה: ״השאלות שהפניתם אלינו מבוססות על שרבוב גס, כוזב וכנראה מכוון של שקרים, חצאי אמיתות ומספרים חלקיים, והן מציגות תמונה מעוותת, שקרית וכוזבת. המקור היחיד להשגת אינפורמציה מהסוג שאתם מתיימרים להסתמך עליה בפנייתכם הינו מידע בנקאי סודי”. אף כלי תקשורת לא בוחן את הלוואות העתק והיחסים בין הבנק הגדול למדינה לבין קבוצת ההשקעות הגדולה במדינה, שיחד שולטים בכ–400 מיליארד שקל - כרבע מהנכסים הפיננסיים של הציבור.

אוקטובר 2012: מוגש כתב אישום נגד דני דנקנר בגין פרשת קרן RP והבנק הטורקי. לראשונה מואשם יו״ר בנק בישראל בפלילים במסגרת תפקידו. שנה לאחר מכן מורשע דנקנר במרמה והפרת אמונים ובפגיעה בניהול תקין של תאגיד בנקאי, ונגזרים עליו שמונה חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי וקנס של מיליון שקל. בהסכם הטיעון ויתרה הפרקליטות על אישום בשוחד, ובתמורה מודה דנקנר בחלקו בפרשת RP, וכי הוביל את הפועלים לרכישת מניות של הבנק הטורקי מאיש עסקים בשם הליט צ’ינגלולו, בלי שגילה כי צ’ינגלולו סידר לו במקביל הלוואה אישית של 5 מיליון יורו, ללא כל בטוחה. חלק מהלוואה זו הועבר לחשבון של נוחי ואורלי דנקנר בבנק הפועלים במסגרת פירעון הלוואה שדנקנר נתן לו בעבר.

יולי 2013: גידי וייץ ויורם גביזון מפרסמים במוסף "הארץ" תחקיר ענק על השחיתויות והאי־סדרים בבנק הפועלים, שבמרכזו דו״ח ביקורת של בנק ישראל על אשראי שקינן העמיד לשורת גורמים, ובהם "מעריב" שבשליטת עופר נמרודי. שאר העיתונים מתעלמים.

אוגוסט 2014: שרון שפורר מפרסמת ב-TheMarker תחקיר מקיף על השחיתויות והאי־סדרים בבנק הפועלים במשך עשור. רוב התקשורת מתעלמת. כמה חודשים לאחר מכן אילנה דיין מראיינת את מנכ״לית בנק לאומי, רקפת רוסק־עמינח, ושואלת אותה לראשונה בתולדות הטלוויזיה על קיומו של ״מועדון״ - חבורה קטנה של בנקאים וטייקונים שעושים בכספי הציבור כבתוך שלהם. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, מודה לראשונה בראיון ל-TheMarker שיש בישראל לווים שמקבלים הלוואות עתק מהבנקים על בסיס חברות ב״מועדון״.

יולי־אוגוסט 2016: נוחי דנקנר מורשע בהרצת מניות והפרקליטות מבקשת לשלוח אותו למאסר של עד חמש שנים. הבנקים פועלים ולאומי מצטרפים לבקשת כינוס נכסים לאיש העסקים אליעזר פישמן, בעל השליטה ב"גלובס" ובעל מניות מרכזי ב"ידיעות אחרונות". הבקשות לבית המשפט חושפות לראשונה כי פישמן סוחב על גבו מזה כעשור כ-5 מיליארד שקל של הלוואות סמויות מהעין הציבורית, וראשי בנק הפועלים (קינן) ובנק לאומי (גליה מאור ולאחר מכן רוסק־עמינח) מגלגלים אותן אף על פי שהוא לא עומד בתנאי ההלוואות. בסיום גלגול של עשור מתברר שמול חובות ב-5 מיליארד שקל יש ביטחונות ברבע או חמישית מהסכום הזה. החשבון מוגש לבעלי המניות והלקוחות.

נובמבר 2016: אילנה דיין מדווחת כי בנק הפועלים שילם מיליוני שקלים לעובדת בבנק שהתלוננה שמנכ״ל הבנק הפורש, קינן, הטריד אותה מינית. למחרת מתברר כי המידע על ההטרדה הגיע לבכירים בבנק כמה שבועות לפני שמנכ״ל הבנק הודיע בהפתעה על התפטרותו תוך שהוא מייחס את ההחלטה לחוק שכר הבכירים. דקות לאחר שהתחקיר מתפרסם ממהרים רוב אתרי האינטרנט לעשות פולו־אפ על הסיפור. למחרת הוא שוב מככב במהדורות המרכזיות.

דני דנקנר
אורן נחשון

הטיים־ליין המייגע הזה לא נועד לשכנע את הקוראים שבנק הפועלים מסואב, שמערכת הבנקאות בישראל ריכוזית ושבמשך שנים היתה בבנקים הגדולים בישראל תרבות של ״בנקאות מקורבים״ - חלוקת הלוואות בהיקפים ענקיים לקומץ לווים גדולים בעלי כוח פוליטי אדיר שנגזר מגודלם או מהחזקתם בכלי תקשורת ובתקציבי פרסום. נדמה לנו שהמסר הזה חדר סוף־סוף לראשם של רוב הגורמים הרלוונטיים בישראל.

לא. התיאור הכרונולוגי הזה נועד לספק זווית ראייה אחרת, אולי אופטימית יותר, על התהליכים שמתרחשים במערכת הפיננסית ובעיתונות בישראל בשנים האחרונות - ובעיקר מאז המחאה החברתית.

ההתנפלות האגרסיבית של ראש הממשלה בנימין נתניהו על תאגיד השידור הציבורי החדש בניסיון להחניקו, לחסלו או להפכו למוסד כנוע מונפה על ידי שחקנים רבים במערכת הפוליטית ובעיתונות כדי לצייר תהליך שבו היתה לנו פעם ארץ נהדרת עם תקשורת עצמאית ואילו בשנים האחרונות היא מאבדת את זה במהירות בגלל נתניהו.

זה סיפור יפה, שובה לב, מתחבר לנרטיבים רבים, שמאפשר לנו לצעוק מדי פעם בהחלטיות ״פוטין״ או ״ארדואן״, ובעיקר משרת את רוב העיתונאים. אבל הקשר שלו למציאות חלש.

העיתונות המרכזית בישראל שירתה מאז ומתמיד את מוקדי הכוח. עד לפני כ-20 היא שירתה את הממשלה, לאחר מכן היה לנו עשור שבו הכוח עבר בהדרגה לידי המגזר העסקי והחל באמצע שנות ה-2000 הכוח התחיל להתרכז בידי כמה טייקונים גדולים.

בנק הפועלים וקבוצת אי.די.בי־כלל ביטוח הם הדוגמה האולטימטיבית. ביחד שלטו השניים ב-400 מיליארד שקל של כספי ציבור שנותבו לעתים למקורבים, ונמנעו מלתת חמצן והזדמנויות לאויבים. הם היו בעלי תקציב הפרסום הגדול ביותר בישראל ומימנו במישרין או בעקיפין דרך מקורביהם את רוב העיתונים והערוצים בישראל. המגף של הטייקונים והבנקאים תמיד היה מונח על צווארם של רוב כלי התקשורת בישראל. חלק מכלי התקשורת שיתפו עמם פעולה בחדווה.

נוחי דנקנר
ניר קידר

סדר היום התקשורתי באותן שנים שירת את פועלומי ואת הטייקונים: ימין, שמאל, ימין, שמאל, ימין, שמאל, אולמרט, ביבי, ציפי, יאיר, ביבי, אולמרט, אריק, אהוד, ביבי, ציפי, ימין, שמאל, מרכז. הנהנים הגדולים היו הטייקונים הגדולים שהשתתפו בהפרטות, בזכיונות ובמכרזים של הממשלה יחד עם שאר קבוצות האינטרס החזקות במגזר הציבורי והפרטי. הטייקונים שדדו את הצרכנים והפנסיונרים, מיליציות המיסוי שדדו את משלמי המסים. לציבור מכרה התקשורת בעיקר ימין ושמאל.

לבנק הפועלים אין שום בעיה לרשום צ׳ק של 4 מיליון שקל לעובדת שעלולה להביך את המנכ״ל. זה כסף קטן. מדובר במונופול שזוכה להגנה של בנק ישראל והאוצר מזה עשורים, עם הכנסות שנתיות של כ-15 מיליארד שקל ושליטה בכ-400 מיליארד שקל מכספי ציבור.

האם אריסון לא הבינה את המתרחש מתחת לאפה? ב-2009 וב-2010, שיא תקופת ההוללות והביזה בבנק כאשר ההנהלה והדירקטוריון שירתו את עצמם וכמה מהלווים הגדולים במשק, היא הגנה עליהם והאשימה את המבקרים - ובהם את פישר - במקארתיזם. לאחר שדנקנר נשלח לכלא היא הסבירה שהיא טעתה. איש לא רצה להעמיד אותה על טעותה, משום שהמנהלים תחתיה שלטו ברוב כלבי השמירה.

המגף של פועלומי מונחת על צווארם של רוב העסקים במשק. הם העמידו לאורך העשור ההוא הלוואות למפלגות המרכזיות, לבעלי העיתונים והערוצים, והם ספקי המימון, התקציבים והג׳ובים המרכזיים לבעלי מקצועות חופשים במשק - רואי חשבון, עורכי דין, משפטנים וכלכלנים.

השיטה שנקטו מנכ״ל הפועלים קינן, היו״ר יאיר סרוסי וכל שומרי הסף בבנק להשתקת תלונתה של העובדת אינה ייחודית. בעשור האחרון הצליחו הבנקים להוריד מסדר היום הציבורי את רוב פרשיות השחיתות הפלילית והחוקית בבנקים: האשראים במיליארדים לטייקונים, ההונאה השיטתית הענקית בארה״ב, ניגודי העניינים בדירקטוריונים והוצאות השכר המופרכות לאלפי מנהלים. זאת קללת הגודל, זאת קללת הריכוזיות - בכל משק שבו יהיו קומץ מנהלים ששולטים במאות מיליארדי שקלים תתפתח תרבות מושחתת שבו הכל אפשרי עבורם. השתקה של תלונות הטרדה מינית היא חלק מהתרבות במוסדות ששולטים במאות מיליארדי שקלים. ריכוז הכוח הכלכלי האדיר בידי המעטים הופך את המוסדות של המשטר התאגידי לכלים ריקים.

השופט פרופ' עופר גרוסקופף היטיב לתאר את התופעה בפסק הדין שנתן לפני שנה, שבו אישר את התביעה הייצוגית נגד דיסקונט השקעות על הרכישה המפוקפקת והמושחתת של "מעריב" - יותר מרבע מיליארד שקל שנשרפו תוך שנתיים על עסק כושל כשאף אחד מהדירקטורים, הוא כתב, לא צעק שהמלך הוא עירום. דיסקונט השקעות שבשליטת אי.די.בי ״התנדבה״ מרצונה לממן את "מעריב" לאחר שבנק הפועלים הזרים, ללא ביטחונות, מימון לעיתון.

סטנלי פישר
עופר וקנין

העיתונות נמצאת במשבר כלכלי מתמשך כבר עשור: האינטרנט פירק לה את המודל העסקי. אבל גם זה לא הסיפור הרלוונטי: לפני 12 שנה העיתונות בישראל היתה בשיא כוחה ורווחיותה, אבל לאן הלכו המשאבים האלה? לתחקירים על שחיתויות ועסקות הון־שלטון? מה פתאום - רוב העיתונות היתה חלק מהמועדון הזה. למי ששכח, במשך רוב שנות ה-90 בנק לאומי ובנק הפועלים יחד עם שורת מונופולים במשק היו בעלי השליטה בערוץ 2, וערוץ 10 מומן במשך העשור הראשון לקיומו על ידי יוסי מימן, שהיה גם הבעלים של צינור גז שהלקוח היחיד שלו היה הממשלה. קבוצת מוזס־פישמן, שנשענה על הלוואות בנקאיות, היתה חלק מהקבוצה הזאת, והמו״ל של "מעריב" הורשע פעמיים בפלילים. זאת היתה העיתונות שלנו.

העיתונות הישראלית נמצאת כיום במצב כלכלי קשה ותחת איום גובר של ראש הממשלה מחד גיסא וגורמים בעלי עוצמה במגזר העסקי מאידך גיסא. אבל הנורמות מתחילות להשתנות: העיתונאים כבר לא ממהרים לרקוד בחתונות של הטייקונים והפוליטיקאים, וסדר היום התקשורתי כבר לא משרת רק את בעלי הכוח. תשאלו את קינן, את הדנקנרים (כשדני ישתחרר לחופשה), את יצחק תשובה וגם את נתניהו. עם כל האלימות והתכססנות שהוא מפעיל נגד העיתונות, זה חוזר אליו כבומרנג מכל מקום.

מי שנמצא תחת הרושם שכל העיתונות או רוב העיתונות משרתת היום את נתניהו שכח כנראה את ימי אולמרט ולפניו שרון, שבהם רוב חלקי העיתונות שימרו סדר יום שהגן על חשיפת השחיתויות של השניים. לנתניהו יש את שלדון, לאולמרט היה את מוזס - והשינוי העיקרי הוא שהיום הכל נמצא על השולחן, גלוי.

במערכת הפוליטית בישראל, כמו ברוב הדמוקרטיות, יש תמיד קואליציה ואופוזיציה - מאבקים תמידיים, שרובם מאבקי סכום אפס בין מוקדי כוח פוליטיים - לכן בזירה הפוליטית רוב המידע השלילי תמיד ייצא. יש תמריץ אדיר בצד ספקי המידע הזה. במערכת הכלכלית הפרטית, לעומת זאת, לגורמי הכוח כמעט תמיד כדאי לחבור יחדיו, לשתף פעולה, נגד הציבור או נגד רגולטורים שרוצים להכניס רפורמות או לשנות את הסטטוס־קוו - לכן העיתונות תעדיף בדרך כלל לא להתעמת עם מוקדי הכוח הכלכליים.

שרי אריסון
אלון רון

החשש שעיתונים שיעברו לידיהם של מקורבי ראש הממשלה או טייקונים הזקוקים לרגולציה נוחה ממנו ישרתו אותו הוא מוצדק. הרי חלק מאלה שמקוננים עכשיו על מצב העיתונות עמדו כמו חיילים ומחאו כפיים כאשר הדנקנרים השתלטו על "מעריב" לפני חמש שנים. הם הסבירו, כל אחד בתורו, ש״זה טוב לדמוקרטיה״. הם התקשו להבין, או לראות, את ניגוד העניינים הברור בין עיתון שאמור לדווח ללא מורא ומשוא פנים נגד גורמי הכוח לבין פירמידה השולטת במאות מיליארדים של כספי ציבור, שרוב תיק ההשקעות שלה הם עסקים הכפופים לרגולציה ממשלתית.

כיום יש שני תסריטים אפשריים לשוק העיתונות: התסריט הראשון, שזוכה לפופולריות גדלה בחודשים האחרונים, הוא תהליך ארדואניזציה או פוטיניזציה - כלומר השתלטות של נתניהו על התקשורת: אדלסון וטייקונים אחרים המקורבים לנתניהו ירכשו עיתונים נוספים והוא יאלף את ערוצי הטלוויזיה באמצעות מנופי רגולציה. זהו תסריט מפחיד ומציאותי, ולכן יש להיות דרוכים כל הזמן - אבל אין סיכוי גבוה שיתממש מפני שנתניהו קיבל בבחירות האחרונות רק 30 מנדטים. התסריט השני הוא השתלטות של טייקונים קיימים או חדשים על כלי התקשורת תוך שיתוף פעולה עם הפוליטיקאים שיתתמודדו נגד נתניהו. נקבל את אותו מבנה כלכלה פוליטית, אבל לא יקראו לזה ״ימין״ אלא ״מרכז״.

השאלה היא אם יכול להתקיים תסריט שלישי, שבו נשארים בישראל כלי תקשורת שלא מחוברים למערכת הפוליטית או לקבוצות העסקיות הגדולות בישראל. זאת השאלה הכי חשובה, זה האתגר הכי מהותי, וכאשר מתחילים את הדיון הזה כדאי להשתחרר מהסיסמאות של הימין והשמאל של אוהדי נתניהו ושונאיו ולאמץ ראייה היסטורית מפוכחת יותר.

הנשיא האמריקאי תומס ג׳פרסון אמר שאם הוא היה צריך לבחור בין ממשלה בלי עיתונות או עיתונות בלי ממשלה הוא היה בוחר באופציה השנייה; המו"ל ג׳וזף פוליצר אמר שאין שום מעשה נבלה, גנבה, רמאות, ניצול או רשע שלא נשען על סודיות והסתרה - אם נוציא אותו לאור, יבוא התיקון; שופט בית המשפט העליון האמריקאי לואיס ברנדייס אמר שאור השמש הוא המחטא ביותר; הפילוסוף אלכסיס דה טוקוויל הסביר שבלי עיתונות חופשית אין חברה מודרנית ומפותחת. יש רשימה ארוכה של אינטלקטואלים, פילוסופים ומנהיגים שהבינו שבלי עיתונות עצמאית לא יכולה להיות דמוקרטיה. העיתונאים מספרים לעצמם עכשיו שהציבור איבד את אמונם בהם בגלל נתניהו או האינטרנט. כדאי שינסו הסבר עמוק יותר.

האיום הראשון על העיתונות - לפני נתניהו והמודלים העסקיים הקורסים שלה - הוא התרבות, האתיקה והדנ"א שלה - אם היא משרתת כוח או יוצאת נגדו. עיתונאים ששירתו טייקונים ובנקאים ימהרו לשרת פוליטיקאים אלימים ולצאת למסעות ציד נגד עיתונאים בודדים שמנסים לחשוף אותם. בעלי עיתונים וערוצים שסגרו עסקות עם טייקונים לא יהססו לסגור את אותן עסקות עם הממשלה. היום זה נתניהו ושלדון ומחר יופיע טייקון אחר, עם בנק אחר, עיתון אחר, ערוץ אחר ופוליטיקאי אחר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#