מאחורי הביזה המאורגנת במערכת הביטחון - יש סיפור גדול - השבוע/ גיא רולניק - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

מאחורי הביזה המאורגנת במערכת הביטחון - יש סיפור גדול

יש להדגיש בפעם ה-1,000 את המובן מאליו: 80% ממקבלי הפנסיה במערכת הביטחון מחזיקים במשרות אזרחיות לחלוטין

318תגובות
פורום מטכ"ל הרמת כוסית
דובר צה"ל

מבקר המדינה יוסף שפירא פירסם השבוע דו״ח על הפנסיות התקציביות בצה״ל. והנה החדשות בתמצית:

צמרת צה״ל השתלטה על קופת משלם המסים הישראלי, עושה בה כבתוך שלה ומחלקת הטבות ענק למקורביה על פי שיקול דעתה, ללא קריטריונים ברורים.

צמרת צה״ל מרמה מזה שנים את משרד האוצר בשיטתיות לגבי היקף תשלומי הפנסיה ועלות הפנסיה התקציבית לעובדיה.

למשרד הביטחון אין שום רצון ויכולת לפקח על צה״ל.

אפשר להמשיך לכל פרטי הדו״ח המדהים הזה ולהביא עשרות ציטוטים מדהימים ממנו על ההסתרה, הרמאות, הניפוח והכישלון, אבל למעשה אין שום צורך. כי הסיפור הגדול על שוד הפנסיה התקציבית במערכת הביטחון גלוי וידוע כבר שני עשורים.

לפני 13 שנה פורסם במגזין TheMarker התחקיר הראשון על הפערים האדירים הנפתחים בהדרגה בין השכר ותנאי הפנסיה במערכת הביטחון לבין שאר חלקי המשק. כבר אז היה ברור שכל כלבי השמירה של הדמוקרטיה וכל זרועות השלטון נכשלים בהגנה על הציבור מהחמדנות האינסופית של מערכת הביטחון ומהכוח הפוליטי האדיר שהיא צברה.

לפני שלוש שנים הבאנו כאן את המספרים המדויקים במונחים שכל קורא יכול להבין: לרוב פורשי מערכת הביטחון יש פנסיה בעלות ממוצעת של כ-4-3 מיליון שקל; הפנסיה הצה״לית גבוהה פי שניים, שלושה ולעתים גם חמישה מהפנסיה של עובדים במקצועות זהים שאינם במערכת הביטחון.

יש להדגיש בפעם ה-1,000 את המובן מאליו: 80% ממקבלי הפנסיה במערכת הביטחון מחזיקים במשרות אזרחיות לחלוטין, הדיון לא עוסק ומעולם לא עסק באנשים שנמצאים בחזית בשירות הקבע שלהם. הדיון גם לא עוסק בחיילי הסדיר והמילואים שמסכנים את חייהם במערכות ישראל ובביטחון השוטף באזורים הקשים ביותר.

תאוות הבצע, הכוחניות הפוליטית והמניפוליטיביות של צה״ל שנחשפות שוב בדו״ח המבקר אינן חדשות של ממש. מי שקורא את התגובות באתרי האינטרנט רואה בשנים האחרונות את המיאוס והכעס האדיר של מאות אלפי ישראלים מהנעשה במערכת הביטחון, שנהפכה לבועה מוגנת בתוך מדינה שבה מעמד הביניים של הבלתי מחוברים נדרס על ידי יוקר מחיה עולה.

הציבור גם החל לחשוד שצמרת מערכת הביטחון נמנית עם הקבוצה הקטנה של משקיעים שרוכשים בעשור האחרון דירות להשקעה בהיקפים אדירים. השכר הגבוה, הפנסיה, הקביעות ואורח החיים הפכו רבים מבעלי המקצועות האזרחיים בצה״ל למשקיעי נדל״ן ממולחים. מעמד הביניים הישראלי משלם לקבוצה הזאת מס כפול: פעם ראשונה דרך המסים ופעם שנייה דרך מחירי הדיור והשכירות.

התפלגות שווי הפנסיות של פורשי צה"ל, במיליוני שקלים

אבל מאחורי הביזה המאורגנת במערכת הביטחון, פנסיות בשווי של מיליוני שקלים לעובדי ציבור שפורשים בגיל צעיר, וברוב המקרים מקבלים גם פנסיה מלאה וגם שכר במקום עבודה חדש, לעתים במערכת הציבורית - יש סיפור גדול וחשוב יותר. זהו הסיפור על הקאסטה של הפוליטיקאים בישראל, ובראשם הח"כים, שמצליחה להתל בציבור, להרדים אותו ולרמות אותו.

שימו לב לתופעה המדהימה הבאה: דו״ח המבקר, שנותן גושפנקא נוספת לחשיפות בעיתונות על שוד הפנסיה התקציבית, היה אמור להיות הזדמנות פז מדהימה לכל ח"כ להתנפל על הדו״ח, לזמן מסיבות עיתונאים, להוציא הודעות לעיתונות, להתראיין ולדרוש כינוס של ועדות הכנסת השונות.

ובפועל? שקט מוחלט. עיון בארכיון וחיפוש בגוגל יגלו שאין בזה שום חידוש. בשני העשורים האחרונים יש קרוב לאפס דיון ציבורי בכנסת בנושא הפנסיות התקציביות בצה״ל ולמעשה אפס דיון בכל נושא הפנסיות הכפולות, המשולשות והמרובעות בכל גוף ציבורי אחר. בצה״ל זה פשוט בולט במיוחד, כי זה הגוף הציבורי הגדול ביותר והמחויבות האקטוארית שלו נמדדת במאות מיליארדי שקלים.

השתיקה המוחלטת של הח"כים השבוע ומאז ומתמיד בנושא הפנסיות התקציביות היא הסיפור הגדול ביותר של הכלכלה הפוליטית בישראל ולמעשה של כל התרבות הפוליטית בישראל מזה עשורים.

מדוע הפוליטיקאים שותקים? מדוע לא נשמע ציוץ מכל הכוכבים שלכאורה נאבקים יום־יום עבור הציבור, אלה שממלאים את אתרי האינטרנט, את הפייסבוק ואת אולפני הטלוויזיה שלנו?

הסיבה פשוטה: ביזת הפנסיות בצה״ל לא נתפשת בציבור כנושא של ימין/שמאל. אי אפשר לייחס אותה למדיניות או לתפישת עולם של האופוזיציה, הקואליציה או המרכז. וברגע שלא מדובר בסיפור של שמאל וימין, לפוליטיקאים אין שום רצון לגעת בזה. אי אפשר להתסיס, אי אפשר לנהל דיון דמגוגי, אי אפשר להמציא אנשי קש ולתקוף אותם, צריך רק לנהל דיון במספרים. ולזה אין ביקוש.

מדוע הפוליטיקאים נמענים מלבקר קבוצות אינטרסים? כמובן, מפני שמתקפה נגד כל קבוצת אינטרס מייצרת לפוליטיקאי אויבים ברורים וממוקדים (הקבוצה והנהנים מההטבות שלהם) אבל לא מביאה תומכים. כי הציבור הרחב, המפוזר, יגלה בנושא עניין מועט, זמני - וברגע האמת, כאשר יגיע לקלפי, יצביע תמיד לפי הזהות וההרגל שלו: לימין, לשמאל, לאשכנזים, למזרחיים, לדתים, לחילונים. פוליטיקת הזהויות כמעט תמיד מנצחת.

הפוליטיקאים לא נוגעים, לא מצייצים ולא עוסקים במערכת הביטחון ובתנאי השכר שלה ובבזבוז האדיר שלה, כי פוליטיקאים לעולם לא יבקרו קבוצת אינטרס, אלא אם היא מזוהה באופן ברור עם הצד השני של המערכת הפוליטית. רק כאשר לקבוצת אינטרס יש זיהוי פוליטי מדויק - המתקפה עליה כדאית פוליטית.

נניח שדו״ח המבקר היה מציג כיצד גופים המזוהים עם הימין, למשל עמותות הקשורות בהתנחלויות, הוציאו מהאוצר במרמה עשרות מיליוני שקלים, שברירי אחוז ממה שצה״ל הוציא ממשרד האוצר בעשור האחרון. מיד היתה מתעוררת מהומת אלוהים פוליטית חסרת תקדים ושורת ח"כים מהשמאל והמרכז היו מתייצבים מול המיקרופונים ונואמים על שקיפות, על שחיתות וכדומה.

נניח שדו״ח המבקר היה מציג כיצד גופים המזוהים עם השמאל, כמו עמותות ומוסדות תרבות, קיבלו במרמה מיליוני שקלים. התוצאה היתה דומה: העיתונאים היו פותחים יום שידורים מיוחדים עם מירי רגב ודומיה.

הנה הסוד הפוליטי הגלוי והפשוט ביותר. כל פוליטיקאי מתחיל יודע אותו - ורק הבוחרים לא מודעים לו או שוכחים אותו. המאבקים הקולניים של ימין/שמאל בכנסת הם קרקס. הצגה מוחלטת. קרקס שמשרת את שני הצדדים באותה מידה. הח"כ מהשמאל שתוקף את הימין מנסה בסך הכל לחזק את מעמדו בקרב בסיס הבוחרים שלו, אלה שממילא תמיד מצביעים ויצביעו לשמאל. כך עושה גם הח"כ הימני. שיווי המשקל הזה הוא ברוב המקרים שותפות משתלמת של הפוליטיקאים מהימין ומהשמאל, שהציבור משלם את מחירה. במקרים מסוימים, כמו בנושא הפנסיה במערכת הביטחון, המחיר כבד ביותר ונאמד במאות מיליארדי שקלים.

מערכת הביטחון היא קבוצת אינטרס אחת מיני רבים שמקורביה נהנים משיווי משקל זה על חשבון הציבור המפוזר. את אותו מודל אפשר למצוא בחלקים נרחבים במגזר הציבורי, ברשויות המקומיות, בחברות ממשלתיות וכמובן במונופולים הפרטיים הנהנים מהגנה פוליטית.

בשנים הראשונות אחרי המחאה החברתית נוצרה בישראל דינמיקה שונה, שבה הציבור דרש מהפוליטיקאים שיספקו לו שירות אמיתי שאינו קשור לימין/שמאל. אלא שמהר מאוד הבינו הפוליטיקאים שאין להם עניין להילחם בקבוצות האינטרס, בשחיתות, בשאלה לאן הולכים כספי משלם המסים, והרבה יותר נוח ומשתלם לחזור לעיסוק בנושאי השמאל והימין הרגילים.

ראש הממשלה בנימין נתניהו הפך את הדבר לאמנות. כל דבר שאינו נוח ולא מתאים לו פוליטית הוא ממהר להפוך לעניין של שמאל וימין. במשך עשור מיצב עצמו נתניהו כלוחם נגד מונופולים, אבל ברגע שהחליט שהוא רוצה לתמוך במונופול הגז הוא הצליח תוך חודשים ספורים להפוך את הדיון לסוגיית שמאל וימין.

לפני שנתיים אישרה הממשלה בראשות נתניהו את הקמת תאגיד השידור הציבורי. נתניהו אף התהדר במהלך הזה ערב הבחירות בתשדיר בחירות שעליו הוא זכה לביקורת נוקבת. אבל ברגע שנתניהו החליט שהתאגיד לו מתאים לו פוליטית, הוא הפך את שאלת השידור הציבורי לעניין של שמאל וימין. משתפי הפעולה שלו בעיתונות מיהרו לאמץ את הנרטיב שלו.

נתניהו הוא ראש הממשלה כבר שנים ארוכות ולכן זוכה כאן באופן טבעי לכל הביקורת, אבל נדרשים שניים לטנגו. דבר לא מונע ממפלגות השמאל והמרכז לבקר ולתקוף את כל קבוצות האינטרס ולחשוף את הבלופים של נתניהו וממשלתו, אבל אין להן שום עניין בזה. מתחם השיחה של נושאי שמאל/ימין משרת גם אותן.

יש עתיד, הכוח העולה שאמור היה להביא סדר יום אחר שאינו רק שמאל/ימין, נהפכה חיש מהר לקריקטורה של השיטה הזאת. ראש המפלגה, שעלה לשלטון לפני שלוש שנים עם קריאות ״אחי העבדים״, נטש את המליאה ומסתובב בשנה האחרונה בעולם תוך שהוא מלהג על ענייני שמאל, ימין, ביטחון ושלום כפי שעושים מנהיגי השמאל והימין כבר עשורים. האיש שהבטיח למצוא ״איפה הכסף״ מגלה אפס עניין במאות מיליארדים שנבזזים מהציבור על ידי מיליציות מיסוי עצמאיות במגזר הציבורי והפרטי, ובמקום להשתמש בכוח הפרלמנטרי האדיר שיש לו כדי לבדוק לאן הולך הכסף - הוא מעדיף לעלות על מטוס, ולעמוד על במת קרטון בשטוקהולם ולנאום על שואה, גבורה וביטחון מול 200 איש.

רוב חלקי העיתונות משתפים פעולה עם שיטת השמאל/ימין הזאת בחדווה. הפיכת כל נושא למפלגתי הופכת את חייו של העיתונאי לקלים הרבה יותר ותמנע ממנו להתעמת עם קבוצות האינטרס ועם המספרים. במקום לחקור, להתעמק במספרים, בנושאים עצמם, יעדיפו העיתונאים לצטט את הימין, השמאל והמרכז תוקפים זה את זה. הדינמיקה הזאת מכניסה כמעט כל נושא שעולה לדיון הציבורי לקופסה המפלגתית, לקלישאה, ומגבירה את הקיטוב הפוליטי והאזרחי. התוצאה היא לא רק דיונים עקרים שלא מביאים לשום שינוי, אלא בעיקר שימור סדר יום שמתאים לפוליטיקאים ולקבוצות האינטרס. זהו מעגל שוטה הרסני של הדמוקרטיה הישראלית, שבו הנושאים היחידים שעולים על סדר היום ונשארים בסדר היום הם אלה שאפשר לעשות להם מסגור מפלגתי או של ימין ושמאל.

התוואי הזה הרסני, וחלק גדול מהציבור לוקח בו חלק פעיל. כאשר כל הצעה, כל סוגיה וכל רעיון נמדדים על פי שיוך מפלגתי אמיתי או מדומיין - הנהנים הם החזקים, המחוברים, אלה שיש להם יכולת להתארגן ולקבל מהמדינה הטבות, רגולציה ותנאים עודפים על חשבון הציבור הרחב והמפוזר.

הפוליטיקה במדינות רבות בעולם, וארה״ב בראשן, נהפכה בשנים האחרונות לדומה מאוד. את התוצאות אנחנו רואים שם בבירור: בהיעדר כל דיון ציבורי שמנותק מצבעים מפלגתיים, צומח סדר יום המשרת קבוצות אינטרס לידי ייאוש גובר ולעלייתם ולהתחזקותם של כוחות קיצוניים. אם לא נעצור את התוואי הזה נישאר עם ימין, שמאל - אבל בעיקר עם חול וחול.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#