כיצד השתנה מזלו של חיים סבן בשוק התקשורת - השבוע/ גיא רולניק - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

כיצד השתנה מזלו של חיים סבן בשוק התקשורת

הפיכתו של סבן מהמשקיע המצליח ביותר בישראל לאחד הכושלים בה בפרק זמן כה קצר תחת שלטון אחר היא מקרה מבחן מצוין לכלכלה הפוליטית וההשפעה של פוליטיקה על רגולציה ועסקים

47תגובות
ריצ'רד ניקסון
Bradley Smith / CORBIS

"מקור הכוח העיקרי שחברות יכולות לשתף אתו פעולה הם הפוליטיקאים, וכך נוצר קפיטליזם של מקורבים. במערכת שלנו בישראל, זה יכול להיות גם התחברות לכוחות אחרים, כמו כוחות בעיתונות שיש להם שליטה על כוחות פוליטיים, וגם זה ייתן לך קפיטליזם של מקורבים. זה יכול להגיע בשתיים או שלוש דרכים - דרכים למנוע תחרות. ואם אתה מונע תחרות, אתה מעלה מחירים ובדרך כלל משתק את החלקים החלשים יותר בחברה, שהתלות שלהם במחירים נמוכים יותר של מוצרים ושירותים כשיעור מהכנסתם היא גדולה יותר. זה משהו שאני מעוניין מאוד להימנע ממנו” (ראש הממשלה בנימין נתניהו בראיון ל–Markerweek, מארס 2014).

שנתיים וחצי חלפו מאז שנתניהו הצהיר בראיון כי בישראל התפתח קפיטליזם מקורבים, שעובר גם דרך שליטת חברות הענק בעיתונות - וככל שחולף הזמן מתברר שזאת לא היתה אמירת אגב אלא תוכנית פעולה מדויקת, אם כי שונה מאוד מהתיאור האופטימי והדמוקרטי שהוא הביא אז.

מאז ניצחונו המפתיע בבחירות 2015 עבר נתניהו לראשונה בקריירה הפוליטית שלו מהגנה להתקפה. מצויד במיליארדים של תומכו הקרוב שלדון אדלסון, המוציא עבורו את עיתון ״ישראל היום״ שמפרק ביסודיות ובאטיות את המונופול הכוחני של נוני מוזס, החל נתניהו להסתער על עוד ועוד מוקדי כוח במשק הישראלי, שלתפישתו מאיימים על כוחו או מבקשים להפילו.

עד 2015 השתלבו המהלכים של נתניהו מול חברות הענק והמגזר העסקי בנרטיב של רפורמות כלכליות - שבירת מוקדי כוח, פירוק מונופולים והכנסת תחרות בבנקים, בסלולר, בפירמידות שהשתלטו על שוק ההון. מאז חלה תפנית חדה, והמהלכים נהפכו ליותר ויותר פוליטיים.

הביטוי הבולט ביותר הוא הנטייה הגוברת של נתניהו ואנשיו ״לבחור מנצחים ומפסידים״ מתוך המגזר העסקי - לפי הקרבה הפוליטית שלהם אליו. הוא מתנפל בחדווה על ערוצי הטלוויזיה עם קריאות ״תחרות״ לגיטימיות, אך במקביל מנסה לסגור את תאגיד השידור הציבורי העצמאי, ועושה הכל כדי לחזק את מונופול הגז של יצחק תשובה, ולעצור הכנסת תחרות בשוק הטלפוניה של בזק שנשלטת על ידי מקורבו שאול אלוביץ׳.

כאשר נתניהו סיים בסוף 2013 להעביר את חוק הריכוזיות, ביוזמתו ובעידודו של עיתון זה, הוא רצה לראות את עצמו כממשיך דרכו של טדי רוזוולט - הנשיא הרפובליקני שהיה הראשון שהכריז מלחמה על הברונים השודדים ששלטו בארה"ב בתחילת המאה הקודמת. נתניהו, כמו רבים אחרים, קצת מפריז בהישגיו של טדי וממעיט מאלה של קרוב משפחתו פרנקלין, שהתמנה לנשיא ב–1933.

הילרי קלינטון וחיים סבן
רויטרס

טדי רוזוולט אמנם פירק את חברת סטנדרד אויל של רוקפלר, אבל ההישגים המשמעותיים ביותר היו של פרנקלין רוזוולט, שנתן לממונה על ההגבלים העסקיים שלו רוח גבית לצאת למלחמה ממושכת וחסרת תקדים בכל המונופולים והחברות הגדולות בארה״ב.

ואולם הדיון באסטרטגיות ההגבלים העסקיים והתחרות של טדי ופרנקלין רוזוולט בהקשר של נתניהו נהפך בשנה האחרונה לפחות רלוונטי. ההתנהלות של נתניהו מול ערוצי הטלוויזיה, חברות התקשורת ובזק נראית דווקא כלקוחה מתוך המדריך למשתמש של נשיא אמריקאי אחר. נתניהו לא יאהב את ההשוואה, אבל יבין אותה היטב.

בדצמבר 1997, לאחר קרב משפטי ארוך, פורסמו חלקים נוספים מההקלטות שבוצעו בבית הלבן בשנות נשיאותו של ריצ'רד ניקסון. מעטים זוכרים, אבל חלק גדול מהשחיתויות הפוליטיות שנחשפו בפרשת ווטגרגייט היו קשורות ישירות לנושא אחת משיחותינו הקבועות כאן בטור בעשור האחרון - תחרות והגבלים עסקיים.

בדיוק כמו נתניהו, גם ניקסון החליט ב-1971, ערב הבחירות לנשיאות, שיש בעיה ממשית של תחרות בשוק הטלוויזיה האמריקאי. הוא כמובן צדק, ואנשי המקצוע במחלקת ההגבלים העסקיים במשרד המשפטים היו משוכנעים - ברובם מסיבות מקצועיות - ש-ABC, CBS ו-NBC הן קרטל עם כוח שוק אדיר בפריים־טיים האמריקאי, ויש להפעיל נגדן את חוקי ההגבלים כדי למנוע מהן לנצל לרעה את כוחן.

ואולם התמלילים של הבית הלבן חשפו את המניע האמיתי שעמד מאחורי פרץ היזמות התחרותית של ניקסון: ״אם האיום שנדפוק אותם יעזור לנו יותר עם תוכניות הטלוויזיה שהם עושים - אז תשמור על האיום הזה. אל תדפוק אותם עכשיו - אחרת הם יחשבו שגמרנו איתם״, הוא נשמע אומר לעוזרו צ׳רלס קולסון, וזה האחרון חידד יותר את המסר: ״השאלה אם לפתוח תיק הגבלים עסקיים היא טובה או לא - זה לא השיקול הפוליטי המרכזי. שמירת התיק הזה בסטטוס ׳תלוי׳ תיתן לנו מקל גדול מאוד מול הרשתות בנושא בעל השלכות כלכליות אדירות על שלושתן - זה יהיה חרב דמוקלס שתלויה מעל ראשן״.

ניקסון ביטל מיד את השאלה הכלכלית המקצועית: ״הרווח שלנו הוא הרבה יותר חשוב מהתועלת הכלכלית. לא מעניין לנו את ה…(we don't give a damn) העניין של התועלת הכלכלית. המשחק שלנו כאן הוא נטו פוליטי, ככל שהדברים קשורים בלדפוק אותם, אני שמח מאוד לעשות את זה״.

שלדון אדלסון ובנימין נתניהו
איל ורשבסקי

בעוד שהתובע הכללי ג׳ון מיטשל רצה לפתוח בחקירה נגד שלוש הרשתות בגלל המונופול שלהן על שידורי הפריים־טיים, ניקסון נשמע אומר לעוזר שלו: ״תקפיא את זה בינתיים, אני מנסה להוציא משהו מהרשתות״.

וניקסון אכן הוציא - ולא מעט. תמלילי הבית הלבן מתארים את השתלשלות העניינים סביב החלטתה של NBC לשדר בפריים־טיים תוכנית מיוחדת על חתונת בתו של ניקסון, טרישיה, עם בחיר לבה אדוארד פינץ קוקס בגינת הבית הלבן, וזאת רק כמה ימים לאחר שכל שלוש הרשתות החליטו לשדר את התוכנית הזאת בשידור חי. בהקלטות נשמע קולסון אומר לניקסון כי NBC לעולם לא היתה משדרת את האירוע אלמלא נפגש ניקסון עם נשיא הרשת ג׳וליאן גודמן ועם בכירים אחרים בה שבוע קודם לכן - פגישה שבה התלונן ניקסון כמה ״מוטים״ רוב הפרשנים והכתבים ברשת. בעקבות הפגישה הזאת הצהיר קולסון: ״ג׳וליאן קפץ מכסאו כדי לשדר את התוכנית בפריים־טיים״.

מי שעוקב אחר ההתנהלות של נתניהו מול ערוצי הטלוויזיה בחודשים האחרונים - האיום בהכנסת תחרות, סבבי הפגישות עם המנכ״לים עם העיתונאים הבכירים וזמן המסך שמקבלת לפתע רעיית ראש הממשלה - לא יכול שלא להשתעשע מקריאת תמלילי השיחות של ניקסון בבית הלבן.

טעות תהיה לחשוב שהדרך שבה התמודד ניקסון עם ערוצי הטלוויזיה היתה אנקדוטה והיא קו הדמיון היחיד. בפרשת ווטרגייט נחשפו גם התרומות הסודיות שהעביר קונצרן ITT האמריקאי למפלגה הרפובליקאית כדי שהבית הלבן ידאג ללחוץ על משרד המשפטים לאשר לו לרכוש כמה חברות תקשורת, שנועדו להגדיל את הכוח המונופוליסטי שלו. הכסף הועבר, המיזוגים אושרו.

כלכלן אמריקאי בכיר, שעבד באותן שנים בבית הלבן, הסביר לי השבוע את האווירה בבית הלבן: ״ההגבלים העסקיים היו עסק פוליטי. כמה חודשים לאחר שנכנסתי לתפקיד הביאו לעיוני מיזוג של כמה חברות פלדה. כתבתי חוות דעת ובה הסברתי שיש שני צדדים, חיובי ושלילי, למיזוג הזה. אחרי כמה שבועות קיבלתי טלפון מהעוזרים הפוליטיים של ניקסון, והם הסבירו לי שדרושה חוות דעת עם צד אחד. לפי הצליל בטלפון הבנתי איזה צד צריך לתת. נתתי להם אותו. אי אפשר היה להתעסק עם האנשים האלה. הם היו מסוכנים וחסרי מעצורים״.

בממשלת נתניהו הקודמת קידם שר התקשורת גלעד ארדן הכנסת תחרות למונופול של בזק בתחום הקווי. נתניהו עצר את הרפורמה, ובינתיים אתר האינטרנט של בזק - וואלה - נהפך בהדרגה לשחקן משמעותי בזירה הפוליטית, שנותן פעמים רבות קונטרה לקבוצת ידיעות אחרונות ו-Ynet שפועלים יותר מעשור להחליש את נתניהו ולחזק את יריביו.

שאול אלוביץ'
אייל טואג

לנתניהו קשרים עבותים עם המפלגה הרפובליקאית: אדלסון, שמממן עיתון התומך בראש הממשלה, הוא שחקן מרכזי במפלגה. ניקסון כבר מזמן לא אתנו, אבל חתנו, אדוארד פינץ קוקס, שרשתות הטלוויזיה דאגו לשדר את חתונתו עם טרישיה ניקסון, הוא יו״ר המפלגה הרפובליקאית בניו יורק ודירקטור בחברת נובל אנרג׳י - השותפה של יצחק תשובה במונופול הגז הישראלי.

הכתב הפוליטי של ערוץ 2, עמית סגל, צייץ השבוע בטוויטר שהוא נדהם מרמת האמוציות שקיימת בעיתונות הישראלית ביחס לבחירות בארה״ב, שהרי ברור לכולם שלציבור הישראלי אין השפעה על תוצאות הבחירות בארה״ב. הוא צודק, אבל בעשור האחרון הכסף הגדול והאינטרסים הפוליטיים בין ישראל לארה״ב חוצים את היבשות - ואין טוב מחיים סבן כדי לתאר את השיטה.

ב-2005, שלוש שנים לאחר שסבן, ישראלי לשעבר, מכר את חברת המדיה שלו לדיסני, הוא הגיע לישראל ורכש עם קבוצת איפקס ואיש העסקים מורי ארקין את השליטה במונופול בזק מידי המדינה. ראש הממשלה היה אריאל שרון, שרת התקשורת היתה דליה איציק ואיל העיתונות הדומיננטי היה נוני מוזס.

ארבע שנים אחר כך הכתירה העיתונות הישראלית את סבן כגאון ההשקעות. בזק נהפכה תחתיו למכונת מזומנים ודיווידנדים, ובסוף 2009 מכרה קבוצת סבן את מניותיה בחברה ברווח של כ-5 מיליארד שקל - כ-2.5 מיליארד שקל מהם של סבן עצמו. רונלד כהן, שהיה יו״ר איפקס, גילה מאוחר יותר שזאת היתה אחת ההשקעות הרווחיות ביותר שהקרן ביצעה אי־פעם: תשואה שנתית נטו של כ-30%, בערך כפליים ממה שמקובל בענף.

אלא שלפני שמייחסים את ההצלחה של סבן בבזק רק לכישרון בביצוע השקעות וניהולן, כדאי לבחון את גורל השקעתו הענקית הבאה בישראל. שלוש שנים לאחר מכן חזר סבן לשוק התקשורת הישראלי, והפעם רכש את השליטה בחברת הסלולר הישראלית פרטנר.

חלפו ארבע שנים מאז אותה רכישה, והפעם התוצאות נראות שונות בעליל. שוק הסלולר מתאפיין בתחרות גבוהה, הרגולטור מנע את הניסיון של חברות הסלולר לרכוש את גולן טלקום כדי להקטין את התחרות, וסבן מופסד בכמיליארד שקל על השקעתו.

מה קרה? הרי מדובר באותו סבן ואותו שוק תקשורת. סבן של 2016 יותר עשיר ומנוסה מאשר סבן של 2005. כיצד נהפך המידאס של שוק התקשורת הישראלי למשקיע כושל?

הנה הסבר אפשרי: במשך רוב התקופה שבה החזיק סבן בבזק, היו אלה אריאל שרון ובהמשך אהוד אולמרט שמינו את הרגולטורים בישראל. מוזס, עוד ידיד קרוב של סבן, היה גם השחקן החזק בעיתונות שהשפיע על סדר היום הכלכלי. השילוב של אולמרט בממשלה ומוזס בעיתונות התברר כתקופה מוצלחת במיוחד להשקעה בבזק - ללא לחצים תחרותיים.

לעומת זאת, בארבע השנים של סבן בפרטנר, ראש הממשלה הוא נתניהו, השפעת עיתוני מוזס על סדר היום הכלכלי והרגולטורי בישראל נחלשה מאוד ו"ישראל היום" של אדלסון מקיז את דמו של מוזס. בעוד שסבן מקיז דם בשוק התחרותי שבו פועלת פרטנר, הרי שבזק שבשליטת אלוביץ' ממשיכה לקבל מהאחרון הגנה מתחרות בתחום הקווי. בעוד שבתחום הסלולר חתכה התחרות את שולי הרווח התזרימי התפעולי של פרטנר, סלקום ופלאפון מכ-45% ל-20% עד 25%, הרי שבתחום התקשורת הקווית ממשיך אלוביץ׳ לחיות בעולם נפלא, עם שיעור תזרים תפעולי של כ-60% - אינדיקציה להיעדר תחרות של ממש.

זה המקום להזכיר שסבן לא היה רק מקורב לאויבים של נתניהו - אולמרט, ציפי לבני ולמעשה כל מי שקרא תיגר על ראש הממשלה - אלא גם חבר קרוב, איש סוד ואחד התורמים הגדולים ביותר של ביל והילרי קלינטון. חוץ מלהיכנס כשותף ב"ידיעות אחרונות", דבר שסבן שקל לעשות בעבר ובינתיים החליט להימנע ממנו, סבן הוא במידה רבה המיליארדר התאום של אדלסון - מצדה של המפלגה הדמוקרטית.

עיון מדוקדק ברשימת הפוליטיקאים והעיתונאים שמגיעים בעשור האחרון לכינוס השנתי של מכון סבן בוושינגטון, על חשבונו של המיליארדר, לא משאיר מקום לספק שסבן הוא מועמד מוביל להיות האדלסון של המחנה שמנסה להדיח את נתניהו.

מחנה מתנגדי נתניהו יכול להתעודד, שכן בטווח הארוך סבן נראה כשחקן עסקי ופוליטי עם אורך הנשימה הממושך ביותר: הוא צעיר מאדלסון והרבה יותר עשיר ונזיל מאלוביץ'.

בטווח הקצר סבן, מקורבה של קלינטון וידידם של מוזס ולבני, נשאר עם שיעורי רווח תזרימי של 20% ואלוביץ׳ חוגג עם 60%.

המדיניות של תחרות והגבלים עסקיים של נתניהו בשנתיים האחרונות - הטיפול האוהב במונופול הגז של תשובה ובמונופול הבזק של אלוביץ׳, ומולו ההתעקשות על תחרות בסלולר והאיום בהכנסת תחרות בטלוויזיה - לא משאירים מקום רב לספק לגבי המניעים הפוליטיים שלו. אין לנו הקלטות ותמלילים מהסוג שהשאיר אחריו ניקסון, אבל עוד כמה שנים גם המידע הרלוונטי כאן ייצא החוצה.

הפיכתו של סבן מהמשקיע המצליח ביותר בישראל לאחד הכושלים בה בפרק זמן כה קצר תחת שלטון אחר היא מקרה מבחן מצוין לכלכלה הפוליטית וההשפעה של פוליטיקה על רגולציה ועסקים - בדיוק כפי שתיאר זאת נתניהו בציטוט שבו פתחנו.

ברוב ענפי המשק אין שוק חופשי וגם לא יהיה שוק חופשי - שיעורי הרווחיות, הצמיחה והתחרות קמים ונופלים על רגולציות וחוקים. לפעמים הן משקפות אינטרסים פוליטיים ולפעמים רעיונות ונורמות וערכים חברתייים - אבל כל ניסיון לתאר את הכלכלה, את המגזר העסקי או את המצליחים והמפסידים בעולם העסקים כמנותקים מהסביבה הפוליטית והחברתית הוא זריית חול בעיני הבוחרים, משלמי המסים והצרכנים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#