היכן עובדים ילדי שופטים וטייקונים - וכיצד עוצרים את השתלטות הכסף על מערכת המשפט - השבוע/ גיא רולניק - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

היכן עובדים ילדי שופטים וטייקונים - וכיצד עוצרים את השתלטות הכסף על מערכת המשפט

קומץ טייקונים וכמה משרדי עורכי דין גדולים טוו את רשתות הכוח, ההשפעה והחברות סביב השופטים המרכזיים העוסקים בנושאי כלכלה. חיבורים חברתיים ומשפחתיים יצרו קבוצה קטנה וסגורה של אנשים שרואים את העולם באותה דרך ונזהרים לא לפגוע זה בזה. האם השופטים גרוסקופף, כבוב ואורנשטיין יעצרו את זה?

69תגובות
תצלום מתוך הסדרה משחקי הכס
מתוך משחקי הכס

- "האם אתה בכלל רוצה להיות עורך דין במקום שבו כל כך מעט אנשים שולטים בכל כך הרבה כסף?"

- "כן…מאוד" (צוחק צחוק גדול)

(עו"ד פיני רובין, המייצג את יצחק תשובה ושרי אריסון, בסצינה מתוך הסדרה הדוקומנטרית מגש הכסף, שצולמה ב–2013)

פיני רובין לא אהב במיוחד את הדיאלוג הספונטני המצולם הזה, בנושא הון ושלטון, בסדרה מגש הכסף. בשבוע שעבר ניתנה לו הזדמנות לתקן את הרושם בראיון נרחב שקיבל במוסף זה. למרות מגבלות המדיום, גם הפעם הטקסט דיבר בעד עצמו.

השופט חאלד כבוב
עופר וקנין

מיד בתחילת הראיון, כשעלה נושא האי־שוויון במשק, מיהר רובין להגדיר את גבולות השיחה: "אין לי יומרות להיות מתקן עולם", אמר, ובהמשך: "אני לא יודע אם העולם בנוי נכון, הוא בנוי כפי שנולדתי אליו". בראיון יש עוד הרבה פנינים, אבל כדאי קודם להתעכב על גבולות השיחה שרובין משרטט.

ההודאה של רובין בפתח הראיון, שהוא אינו מתקן עולם ואינו יודע אם העולם בנוי נכון, משרתת את כל מה שיגיד מכאן והלאה. רובין מבקש לקיים דיון מנותק מערכים, משאלות או מנורמות. הוא אמנם עורך דין בשנות ה–60 לחייו, אבל הוא עדיין לא גיבש לעצמו השקפת עולם של ממש, הוא עדיין לומד. הוא לא יודע מה נכון, מה לא נכון, הוא לא יודע כדבריו להגדיר "מה זה עשיר" ואיך העולם צריך להיות. הוא עורך דין, מומחה להקטנת חבויות מס, ותפקידו לשרת רק את לקוחותיו.

רובין נחשב לאחד מעורכי הדין הבכירים בישראל, עומד בראש משרד שבו עשרות עורכי דין, וחלק מכלי התקשורת נוהגים לפנות אליו ולבקש את דעתו בנושאי מדיניות כלכלית. כיאה למעמדו, אפשר למצוא אותו גם כנואם ודובר בכנסים הנערכים במוסדות אקדמיים ובמסגרות ציבוריות שונות.

הנה מה שיש לעו"ד רובין להגיד, בתמצית, לדור הצעיר ולסטודנטים שנכנסים לעולם המשפטי: אנחנו לא מתקני עולם, אנחנו לא יודעים אם העולם בנוי נכון, זה העולם שאליו נולדנו, תפקידנו לשרת את הלקוחות, הלקוחות הכדאיים ביותר הם חברות הענק והמיליארדרים, והכי חשוב — זכרו שמדובר בשעשוע אקטואלי וחייבים לשמור על חיוך.

ייתכן שתפישת העולם "הניטרלית" הזאת, ראיית החוקים, התקנות וכללי המשחק בכלכלה הפוליטית הישראלית כנתונים חיצוניים, היא אחיזת עיניים, שהרי מדובר ברובין שמתחכך על בסיס יום־יומי גם באנשי הכסף הגדול וגם ברגולטורים רבים.

עמי שומן

רובין לא היסס בעבר להביע דעתו כיצד העולם צריך להיראות כשהאינטרסים של האלפיון העליון עמדו לדיון ציבורי. כשהוא נשאל על אי־שוויון הוא "אינו מתקן עולם", וכשצריך להגן על האינטרסים של לקוחותיו הוא ידאג שהעולם יתוקן בהתאם לאינטרסים שלהם — למשל התנגדות נחרצת למסי ירושה על העשירים ביותר בישראל, כמקובל ברוב העולם המערבי.

אין צורך להיטפל לרובין. הוא חלק מקבוצה גדולה של עורכי דין עם השקפת עולם דומה. באביב 2010, לפני שש שנים, שיא שלטון הטייקונים בכלכלה ובדמוקרטיה הישראלית, הקדשנו את גיליון Markerweek למשפטן היהודי הגדול ביותר בכל הזמנים ולאחד המשפטנים החשובים ביותר בהיסטוריה: מייסד התנועה הציונית בארה״ב, השופט העליון האמריקאי, לואיס דמביץ ברנדייס.

ברנדייס מונה לבית המשפט העליון האמריקאי, יהודי ראשון שם, ב–1916. אבל השפעתו האדירה על מערכת המשפט, הערכים והתפישות של רבים מהשופטים, האקדמאים, אינטלקטואלים ונשיאים בארה״ב נעוצה בפעילותו הציבורית האמיצה כבר כאשר היה עורך דין מסחרי — הרבה לפני מינויו לעליון.

ברנדייס, שנודע כ״פרקליטו של העם״ יצא למאבקים ציבוריים כואבים וקשים בברונים השודדים האמריקאים ששלטו בכלכלה האמריקאית בתחילת המאה הקודמת. בנאום מפורסם שנשא מול חבריו עורכי הדין במועדון האתיקה של הארווארד ב–1905 הוא קרא להם לא להיעמד אוטומטית לימין לקוחותיהם, חברות הענק, אלא להיות גורמים עצמאיים — לעמוד זקופים בין הציבור לבין הלקוחות.

לברנדייס היתה השקפת עולם ברורה על צדק חברתי, דמוקרטיה, כלכלה, עסקים ופוליטיקה. הוא לא היה סוציאליסט אלא מאמין אדוק בכוח של יוזמה פרטית ותחרות, אבל הוא האמין שהשוק החופשי דורש מעורבות תקיפה של הממשלה כדי למנוע היווצרות ריכוזי כוח אדירים שחוסמים תחרות, משתלטים על השווקים והפוליטיקה ומדכאים את העובדים, הצרכנים, העסקים הקטנים והיזמים.

הפעילות הציבורית של ברנדייס הובילה אותו לא רק לעימותים קשים עם האוליגרכים של התקופה, אלא בעיקר עם כמה מחבריו עורכי הדין ששירתו בקנאות את לקוחותיהם העשירים ונמנעו מלהביט על האינטרס הציבורי.

השופט איתן אורנשטיין
עופר וקנין

השנה מלאו 100 שנה למינויו של ברנדייס לבית המשפט העליון, אבל הרעיונות של ברנדייס, עצמאותו ובעיקר יושרתו האינטלקטואלית עוררו ומעוררים השראה בקרב רבים מצמרת עולם המשפט והכלכלה בארה״ב עד היום. רבים מהאינטלקטואלים, שופטים, משפטנים וכלכלנים שרואים בעבודתם שליחות ציבורית שואבים השראה מברנדייס ומרעיונותיו בבואם לדון בהגבלים עסקיים, משטר תאגידי, פרטיות וחופש הדיבור.

מטרת הגיליון המיוחד שעשינו כאן לכבוד ברנדייס היתה לקרוא פעם נוספת, הפעם בצורה ישירה מעל דפי העיתון, לקהילה המשפטית בישראל להתעורר ולהיעמד לצדו של הציבור מול ההשתלטות המסוכנת של קומץ טייקונים על הכלכלה ועל המוסדות הדמוקרטיים. תיעדנו בפרוטרוט את הסכנה הטמונה בריכוז מאות מיליארדי שקלים בידי קומץ אנשים, חולשת הדירקטוריונים, המשטר התאגידי בחברות הענק ובבנקים, הרגולטורים, רואי החשבון, חברות הדירוג והעיתונות.

איש בצמרת משרדי עורכי הדין והקהילה המשפטית לא הגיב. היחידים שנדרשו לעניין היו עורכי הדין של הטייקונים — שהתראיינו בכל אולפן ואתר, והמשיכו לטעון שאין שום בעיה במבנה המשק, במשטר התאגידי של חברות הענק או בריכוז כוח והון אדיר בידי מעטים. כמה מהם הסתפקו במכתבי איום ששיגרו מדי כמה שבועות או חודשים למערכת, "בשם מרשי, הנכם מוזהרים/מתבקשים" וכדומה.

עם קריסתם ובעיקר איבוד כוחם של חלק מהטייקונים כתוצאה מחשיפת מעשיהם הפליליים או כישלונותיהם הניהוליים, התחילו בהדרגה כמה משפטנים ועורכי דין להתבטא בנושא. אך בנאומים, בראיונות ובפסיקות של בתי המשפט בכל הערכאות, קשה למצוא זכר למבנה הכוח בכלכלה ובדמוקרטיה הישראלית.

כששמו של נוחי דנקנר עלה בראיון שנערך לפני שבוע מיהר רובין להרחיק את עצמו מהטייקון המורשע בפלילים ואמר: "אני לא הייתי בחצרו של נוחי". בחירת המלים מרתקת. חצרו? מדוע חצר? האם אי.די.בי ובנק הפועלים — שתי חברות ציבוריות ששולטות בכחצי טריליון שקלים של כסף ציבורי (טריליון זה 1,000 מיליארד, טריליון זה שליש מחסכונות הציבור) — הן חצר של אדם פרטי?

השופט עופר גרוסקופף
טס שפלן

ייתכן שרובין, פרקליטם של שרי אריסון ויצחק תשובה, מבין משהו בחצרות משטרים פיאודליים, ביזנטיים, צלבניים, מלוכניים או קולוניאליסטיים. הדנקנרים ניהלו את הפירמידה ואת הבנק כחצר לכל דבר ועניין, אף על פי ש–99% מהכסף שבשליטתם היה ציבורי. כיצד הם הצליחו להפוך בנק, חברת ביטוח ועשרות חברות ציבוריות, מונופולים וקרטלים לחצר? כמובן, בעזרתם של עורכי דין, רואי חשבון, דירקטורים, עיתונאים, שופטים, פוליטיקאים ורגולטורים שהעלימו עין במקרה הטוב או התחברו לעטיני הכסף במקרה הגרוע. הם אלה שהכשירו את השיטה.

יוצאי דופן היו השופטים פרופ' עופר גרסוקופף, איתן אורנשטיין וחאלד כבוב, שלאולם בית המשפט שלהם התגלגלו בשלוש השנים האחרונות פרשת הרצת המניות של אי.די.בי, חדלות פירעונה ורכישת "מעריב" בידי הקבוצה. שלושתם, שניים במישור האזרחי והשלישי במישור הפלילי, חרגו מהתוואי שבו צעדו רבים מחבריהם בעבר, ופסקו פסיקות חדות ונוקבות.

גרוסקופף, שבחן את הסיפור המשונה של שריפת חצי מיליארד שקל על רכישת "מעריב" באישור דירקטוריון מריונטות, לא איפשר לדירקטורים ליהנות מכלל "שיקול דעת עסקי", שמאפשר לעתים קרובות להנהלות ודירקטוריונים של חברות ציבוריות לקבל החלטות עסקיות פסולות ומוטות לטובת האינטרסים שלהם, וקבע שרכישת "מעריב", עסק כושל שהפסיד מאות מיליונים, בלי תוכנית עסקית — לא יכולה להתחבא מאחורי ההגנה המשפטית הזאת.

פיני רובין
אייל טואג

אורנשטיין חשף באולמו את השקר שטיפחו הטייקונים בשיתוף פעולה עם הבנקאים ומנהלי הפנסיה במשך עשורים, שלפיו צריך לעשות הכל כדי לשמר את השליטה בחברות בידי טייקונים ומנהלים שהביאו אותן לסף פשיטת רגל. הוא אישר לקחת את השליטה מידי דנקנר — מהלך שהבנקאים ומנהלי הגופים המוסדיים עשו הכל כדי שלא יתרחש. הטיפול של אורנשטיין בדנקנר עשוי להיות רק הקדמה לדיון בפשיטת הרגל של אליעזר פישמן — לווה שהשאיר אחריו חובות פרטיים גדולים פי עשרה משל דנקנר, ושכוחו הפוליטי לא נפל בעבר בהרבה מזה של האחרון.

כבוב לא נבהל ממעמדו של הנאשם ומהקושי האדיר בהוכחת כוונה פלילית, אלא הפעיל היגיון בריא ופשוט וקבע שדנקנר תיכנן, הוביל וביצע הרצת מניות פלילית בניסיון לשמר את השליטה בקונצרן אי.די.בי.

שלושתם שלחו מסר חסר תקדים לקהילה העסקית ולעורכי הדין שלה — שלפחות לדידם אין עוד מועדון קטן של אנשים שמוגנים מהחוק ומהיגיון פשוט.

ההשפעה של ההחלטות שכבר התקבלו בתיקים האלה וההחלטות הנוספות שיתקבלו באולמותיהם של גרוסקופף, אורנשטיין וכבוב בחודשים הקרובים — גזר הדין של דנקנר, פשיטת הרגל של פישמן והדיון ברכישת "מעריב" — חורגות בהרבה ממיליארדי השקלים שבהם מדובר.

לואיס ברנדייס
Library of Congress

שלושת התיקים האלה יכולים לעצור את הדהרה של מערכת המשפט הישראלית — עורכי דין, דירקטורים, שופטים — לכיוון שיווי המשקל המתקיים במדינות רבות בעולם, כולל ארה"ב, שבהן מערכת המשפט חופשית ועצמאית לכאורה, אבל ברוב המקרים מוטית בצורה קיצונית לטובת אנשי הכסף הגדול.

המודל האמריקאי צריך לעמוד מולנו כתמרור אזהרה: בשני העשורים האחרונים נמנעו רשויות החוק בארה״ב מלהעמיד לדין רבים מהמנכ"לים של החברות הגדולות ביותר בוול סטריט, גדלה מדי שנה כמות הכסף שמזרימות חברות ענק לקמפיינים פוליטים של בכירים במערכת המשפט ונחלשה אכיפת ההגבלים העסקיים התחום המשפטי־כלכלי שאותו המציאו האמריקאים בסוף המאה ה–19.

הצטברות העושר האדירה בידי מעטים ויצירתן של קומץ חברות ענק ששולטות ללא מצרים בענפים רבים באות לידי ביטוי במבנה הכוח במערכת המשפטית האמריקאית, שבה התגמול הכספי של המנהלים בוול סטריט ועורכי הדין בפירמות המגנות על עברייני צווארון הלבן עולה עשרות ולפעמים מאות מונים על זה של אנשי הרגולציה ומערכת אכיפת החוק.

הריכוזיות הגוברת בענפי משק רבים מרכזת כוח אדיר בידי מעטים ומקטינה מאוד את התמריצים, היכולת והידע בידי רשויות החוק והרגולציה בבואן להתמודד עם שחיתות חוקית ופלילית, מבנים מעוותים, עושק וניצול משלמי המסים, הצרכנים והמשקיעים בידי חברות הענק.

ישראל נעה עד לפני שלוש שנים בכיוון האמריקאי: בשקט, בלי תשומת לב ציבורית רבה, טוו קומץ טייקונים וכמה משרדי עורכי דין גדולים את רשתות הכוח, ההשפעה והחברות סביב השופטים המרכזיים העוסקים בנושאי כלכלה. חיבורים חברתיים ומשפחתיים, כמו העסקת ילדיהם של השופטים במשרדי עורכי הדין של חברות הענק, התחילו ליצור בהדרגה קבוצה קטנה וסגורה של אנשים שרואים את העולם באותה דרך ונזהרים לא לפגוע זה בזה.

התוצאה היתה שמערכות האכיפה והרגולציה נזהרו בכבודן של חברות הענק, ואילו בית המשפט העליון היה ברוב המקרים לא רלוונטי לדיון הכלכלי: היוקרה, האנרגיה והמיקוד של העליון ושופטיו היו ממילא בנושאי ביטחון, דת וזכויות אזרח. העושק הכלכלי לא נכלל בהם. צריך לעשות מאמץ נדיר כדי למצוא פסיקה או ציטוט משמעותיים של שופט עליון בישראל בנושאים האלה.

בראיון ניסה רובין שוב ושוב להסביר שאין דבר כזה "מועדון" — קבוצה קטנה של אנשים ששולטת במאות מיליארדים של כספי ציבור במגזר הפרטי והציבור ודואגת לחבריה. נניח. לא נתווכח, נשתמש בביטוי שלו — "החצר".

בחמש השנים האחרונות קרסו חצרותיהם של רבים מהשליטים הביזנטים או הפיאודלים שהשתלטו על משאבי הציבור. הן קרסו תחת השחיתות, היהירות והסיאוב של עצמן. השאלה היא איזה דור חדש ימלא את מקומן. האם הוא יהיה מורכב מאלה שלא מבדילים בין טוב לרע, לא רוצים לתקן את העולם ומקבלים את העולם על עוולותיו ועיוותיו כמו שהוא — או מבינים שעם המעמד, המשאבים וההצלחה — המחויבות שלהם לציבור רק גדלה. ההצלחה היא לא רק שלהם, אלא של החברה, הכלכלה והמדינה, שאיפשרו את צמיחתם ושגשוגם.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#