"להכות בבנקים? לך על זה - בכל הכוח" - השבוע/ גיא רולניק - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"להכות בבנקים? לך על זה - בכל הכוח"

אחרי שחלון ההזדמנות לשינויים ורפורמות ייסגר, יחזרו הבנקאים לדבר שהם יודעים לעשות הכי טוב - לשבות, לאלף ולקנות את כל הרגולטורים, אנשי המקצוע, הפוליטיקאים והמומחים. זה הזמן להכות בכל הכוח, לא להרפות

84תגובות
מימין לשמאל: אלדד פרשר, אריק פינטו, רקפת רוסק-עמינח, לילך אשר-טופילסקי וסמדר ברבר צדיק

״כאשר יש לך הזדמנות להכות בבנקים, לך על זה, בכל הכוח. תהיה קיצוני״.

את הדברים האלה שמעתי בשנה האחרונה בכמה הזדמנויות, לא מפוליטיקאי וגם לא מפעיל חברתי, אלא מפרופסור מיושב בדעתו שרוב הקריירה שלו היה חלק מהממסד האמריקאי.

אלן בליינדר קיבל את הדוקטורט שלו מ-MIT לפני 45 שנה, ומשמש כבר שנים ארוכות כחוקר ומרצה בכיר באוניברסיטת פרינסטון. ב-1996-1994 הוא שימש סגנו של אלן גרינספן בבנק המרכזי האמריקאי. הוא ישב בעשרות ועדות, העיד בקונגרס ועסק ברגולציה של הבנקים רוב חייו.

כחמש שנים לאחר המשבר הפיננסי התיישב בליינדר לכתוב מאמר, שהוא במידה מסוימת סיכום של כל תובנותיו כפרופסור לפיננסים וכרגולטור, על הדרך שבה צריך לבצע רגולציה במערכת הבנקאות.

אלן בליינדר
בלומברג

הרעיון די פשוט: הרעיונות של הימין הכלכלי ושוק חופשי בכל הקשור לרגולציה מינימלית לא רלוונטיים ברובם למערכת הפיננסית. חייבים לפקח על המערכת בצורה הדוקה, מפני שלכל משבר בבנקים יש פוטנציאל ליהפך למשבר משקי כולל, ויש פערי מידע אדירים בין הלקוחות לבין הבנקים, המאפשרים לאחרונים להונות את לקוחותיהם, ומקטינים את היכולת של תחרות לדחוף לשירותים זולים ואיכותיים יותר. אלא שלבנקים יש בדרך כלל כוח פוליטי גדול, והשליטה שלהם במשאבים פיננסיים אדירים גורמת לכך שהרגולטורים בדרך כלל שבויים כלכלית, חברתית או תרבותית בידיהם, ומשרתים אותם במעשה או במחדל.

בזמנים טובים הרגולטורים נוטים לאמץ את תפישת העולם של הבנקאים, לשחרר את הרגולציה ולשרת את האינטרסים של הבנקים. כאשר מגיע משבר - הציבור מתעורר, הפוליטיקאים משתחררים מלפיתת הבנקים והרגולטורים פועלים. אבל מהר מאוד הבנקאים חוזרים ומשתלטים על הרגולציה של הבנקים - עד למשבר הבא.

המסקנה של בליינדר: מדי כמה שנים נפתח חלון זמן קצר, שבו אפשר לעשות רגולציה של ממש על הבנקים, מסיבות פוליטיות. ברגע שנוצר חלון כזה, צריך להתנפל ולעשות רגולציה עודפת על הבנקים, מתוך ידיעה שחוקי הטבע של עולם הרגולטור־מפוקח בענף כמו הבנקים יביא לשחיקה שלה לאורך זמן. אם אנחנו רוצים להיות רוב הזמן בשיווי משקל חיובי, צריך להתחיל עם רגולציה עודפת.

בסיס הרעיון של בליינדר קסם לי כאשר קראתי אותו לראשונה לפני שנתיים, בעיקר העובדה שרגולטור בכיר מודה שהבנקים תמיד משתלטים על הרגולציה בסופו של דבר. כמי שצופה מקרוב כבר 20 שנה ביחסים בין בנק ישראל לבין הבנקים, אין לי ספק שהרעיונות של בליינדר תקפים גם לישראל.

אבל אני רוצה להציע דרך אחרת לפתור את בעיית הרגולציה השבויה במערכת הפיננסית. אנחנו יוצאים מנקודת המוצא של בליינדר - מניחים שהבנקים תמיד ימצאו דרך להשתלט על הרגולציה, אבל במקום להסתפק ברגולציה עודפת, אנחנו צריכים לדאוג שלבנקים לא יהיה אף פעם כוח פוליטי גדול מדי, כדי לעצור את המעגל השוטה שבו הם מצליחים להשתלט מחדש על הפוליטיקאים, על הפרופסורים למימון וכלכלה, על העיתונות - ולבסוף על הרגולציה.

החדשות הרעות הן שלבנקים בישראל היה תמיד כוח פוליטי אדיר בגלל כל הסיבות הידועות: הם היו ספקי האשראי העיקריים של המגזר העסקי במשך עשרות שנים, הם דאגו להעמיד אשראי, לפעמים נדיב ולעתים חריג, למפלגות ולבעלי העיתונים והערוצים, והם סיפקו הרבה מאוד תעסוקה לפקידים בכירים באוצר ובבנק ישראל, למשרדי עורכי הדין ורואי החשבון הגדולים, וכמובן גם לפרופסורים לכלכלה ומימון ולחברות הייעוץ הגדולות במשק.

משקי הבית משלמים את הריביות הגבוהות ביותר
עסקים גדולים - 1.98%
עסקים קטנים - 2.92%
עסקים זעירים - 3.85%
משקי בית - 5.48%

אף על פי ששיעור החובות האבודים שלהם הוא הנמוך ביותר
שיעורי ההפרשה לחובות מסופקים, חמש הקבוצות הבנקאיות, 2005 – 2014 , באחוזים
העסקי - 0.5%
המסחרי - 0.6%
העסקים הקטנים - 0.9%
הבנקאות הפרטית - 0.1%
סך משקי הבית - 0.3%

במלים אחרות, כל האנשים שנמצאו בעמדות כוח, כסף, ידע או יוקרה במשק הישראלי היו תמיד במצב שבו הם זקוקים לבנקים, או במצב שבו כדאי להם להיות נחמדים לבנקים - כי האחרונים יכולים לספק להם פרנסה בעתיד. יש עשרות מנהלים ויזמים שמערכות היחסים הטובות שלהם עם הבנקים הפכו אותם למיליונרים או למולטי־מיליונרים. יש כמה שנהפכו למיליארדרים, משום שהבנק האיר להם פנים ברגע הנכון ובזמן הנכון. יצחק תשובה, למשל.

רוב הדברים האלה אינם ייחודים לישראל. בארה״ב הלפיתה של מערכת הבנקאות בצווארם של כלבי השמירה של הדמוקרטיה, המערכת הפוליטית וחלקים מהאקדמיה והעיתונות גרועה לא פחות, אולי גרועה יותר, בגלל המעורבות המאסיבית של כסף ותרומות במערכת הפוליטית.

אבל לישראל היה מאפיין שטני ייחודי בכוח הפוליטי של הבנקים - והוא הריכוזיות של המערכת. שני הבנקים הגדולים, הידועים כאן בשם פועלומי, שלטו בעשורים האחרונים ב-60%-70% ממערכת הבנקאות, ובעבר בנתחים דומים בשוק ההון (המימון החוץ־בנקאי).

הריכוזיות האדירה הזאת הפכה את פועלומי למוסדות אנטי־דמוקרטיים; הם ריכזו כוח כלכלי ופוליטי אדיר כמעט ללא בלמים ואיזונים. מעמדם המונופוליסטי - התחרות האפסית בענף וחסמי הכניסה האדירים - פטר אותם ממשמעת שוק שאליה כפופים רוב העסקים הפועלים בשוק פתוח ומתחרים על לקוחות.

ועכשיו לחדשות הטובות: בימים אלה צוברת תאוצה הרפורמה השלישית תוך עשור שנועדה להקטין את הכוח הפוליטי העצום של הבנקים. הכוונה היא כמובן לפרסום מסקנותיה של ועדת שטרום, שהוקמה בשנה שעברה כדי להגביר את התחרות בשוק הבנקאי הקמעוני. מסקנותיה של ועדת שטרום מצטרפות למסקנות ועדת הריכוזיות שאושרו לפני כשלוש שנים, ולהפרדת הבנקים משוק ההון שבוצעה לפני עשור. שלוש הרפורמות האלה הקטינו ויקטינו דרמטית את כוחם הפוליטי של פועלומי, ויצמצמו את הסיכוי שהם יחזרו וישתלטו על חלקים גדולים מהמשק והדמוקרטיה.

שלוש הרפורמות האלה, יחד עם הגבלת שכר הבנקאים, לא רק פועלות באותו כיוון של הקטנת הכוח הפוליטי של הבנקים, אלא גם נשענות אחת על הצלחתה של הקודמת.

הוצאות השכר של הבנקים, במיליארדי שקלים
2000 - כ-10 מיליארד
2001 - כ-10 מיליארד
2002 - כ-10 מיליארד
2003 - כ-10 מיליארד
2004 - כ-12 מיליארד
2005 - כ-13 מיליארד
2006 - כ-14 מיליארד
2007 - כ-13 מיליארד
2008 - כ-13 מיליארד
2009 - כ-13 מיליארד
2010 - כ-15 מיליארד
2011 - כ-16 מיליאד
2012 - כ-17 מיליארד
2013 - כ-18 מיליארד
2014 - כ-18 מיליארד
2015 - כ-17 מיליארד

לולא נאלצו הבנקים להיפרד מקופות הגמל ומקרנות הנאמנות, ספק אם שוק המימון החוץ־בנקאי הישראלי היה מתפתח במהירות העצומה שבה התפתח בעשור האחרון. בלי שוק מימון חוץ־בנקאי, התלות של המגזר העסקי הישראלי בפועלומי היתה מוחלטת. כיום יותר ממחצית מהמימון והאשראי במשק מגיעים משוק ההון. ללא הקטנת כוחם של הבנקים לפני עשור, ברפורמה הראשונה, ספק אם אפשר היה להתמודד עם כוחם הפוליטי ולחוקק את חוק הריכוזיות לפני שלוש שנים. ללא חוק הריכוזיות שהיכה במעמדם ובכוחם של הטייקונים הגדולים, ספק אם היו נוצרות ההזדמנות הפוליטית והלגיטימציה לעשות מהלך נוסף ולהקים את ועדת שטרום, שהחליטה בין השאר להפריד את חברות כרטיסי האשראי מהבנקים. כל רפורמה הניחה את היסודות, הלגיטימציה והאפשרות הפוליטית לקדם רפורמה נוספת.

דרור שטרום
ניר קידר

למחאה החברתית היה חלק חשוב בתהליך הזה: המחאה לחצה על הפוליטיקאים ונתנה להם לגיטימציה להתחיל להתמודד עם מונופולים ועם המערכת הפיננסית. בשיא המחאה פורסם דו"ח ועדת טרכטנברג, שהצביע על הכשלים והריכוזיות במערכת הבנקאות. דו"ח ועדת טרכטנברג הביא להקמתה של ועדת זקן, שהחלה לחשוף את המבנה הריכוזי במערכת הבנקאות וסללה את הדרך להקמתה של ועדת שטרום. ספק רב אם שר האוצר משה כחלון היה מסתער על מערכת הבנקאות בתחילת כהונתו אם לא היה מזהה שדעת הקהל הוכשרה ושהקרקע בשלה למהלך.

דרך ארוכה עוד לפנינו, עד שחברות כרטיסי האשראי יופרדו מהבנקים, יוקמו בנקים חדשים ותתחיל תחרות של ממש במקטעים רבים במערכת הבנקאות. תוצאות לא צפויות, שליליות, הן סיכון שאי־אפשר לשלול בתוך התהליכים והצעדים החשובים שוועדת שטרום המליצה עליהם.

אבל לוועדת שטרום יש כבר כמה הישגים גדולים שיש סיכוי טוב שישתמרו לאורך זמן. היא אילצה בפעם הראשונה את בנק ישראל ומשרד האוצר, שחתומים על הדו"ח שלה, לנתח, להציג, למפות ולחשוף את הסוד השמור והגלוי ביותר במערכת הפיננסית: העובדה שהבנקים בישראל מגלגלים את חוסר היעילות שלהם - את משכורות העתק של עובדיהם ומנהליהם - על משקי הבית והעסקים הקטנים.

הבנקים הישראליים הדפו בשנים האחרונות את הדרישה לבצע רפורמות במערכת הבנקאית בחמישה טיעונים: יש תחרות בענף, הריביות הגבוהות שאנחנו גובים ממשקי הבית משקפות סיכונים גבוהים והוצאות תפעול, אנחנו מתייעלים כל הזמן ובעיקר בשנתיים האחרונות, הבעיות שהוצגו בעבר במערכת כבר לא רלוונטיות, אנחנו כבר עושים בעצמנו את כל הצעדים הנדרשים.

הדו"ח המלא של ועדת שטרום, שפורסם השבוע, מזים את כל טענות הבנקים ומציג את כל הנתונים בשורה של גרפים פשוטים.

בגרף המצורף אפשר לראות את הוצאות השכר במערכת הבנקאות. ב-15 בשנים האחרונות, מאז הופיע האינטרנט, גדלו הוצאות השכר בבנקים מכ-10 מיליארד שקל לשיא של 18 מיליארד שקל ב-2014. מה שעוד אפשר לראות בגרף הוא שכ-40% מהוצאות השכר בבנקים הם בגין ״הוצאות נלוות״. הסיבה לכך היא שחלק קטן מעובדי הבנקים, קבוצה של כ-5,000 עובדים, יש הטבות שונות אדירות מעבר לשכר והן מצטברות להוצאות של מיליארדים.

בגרף נוסף אפשר לראות את מרווחי הריבית השונים שהבנקים מייצרים מסוגי לקוחות שונים. פער הריבית המשוקלל שמשלמים הלקוחות הגדולים - כמו הטייקונים - הוא פחות מ-2%. אחריהם מגיעים לקוחות קטנים שמשלמים 2.92%, אחריהם העסקים הזעירים עם 3.85%, ולבסוף משקי הבית - שפער הריבית שהבנקים גובים מהם הוא 5.5%.

את הנתונים האלה יש לראות יחדיו עם הגרף שלשמאלו, שמציג את שיעורי ההפרשה לחובות מסופקים בקרב כל אחד מסוגי הלקוחות האלה. בעוד הבנקים גובים ממשקי הבית את הריביות הגבוהות ביותר - פי שלושה מהלקוחות הגדולים שלהם - הרי הסיכון שבמתן אשראי למשקי הבית הוא נמוך דרמטית. שיעור ההפרשה לחובות מסופקים של משקי הבית הוא כ-0.3% לעומת 0.5% בעסקים הגדולים. משקי הבית משלמים גם הרבה יותר מעסקים קטנים, אף על פי שסיכון האשראי אצל האחרונים גבוה משמעותית - 0.9%. גם מהעסקים הקטנים גובים הבנקים מחירים גבוהים מאוד - בעיקר דרך עמלות שונות ומשונות.

התמונה העולה מהדו"ח של ועדת שטרום ברורה: מערכת הבנקאות בישראל היא ריכוזית, לבנקים הגדולים יש כוח שוק אדיר מול הלקוחות הקטנים והבינוניים, שאותו הם מנצלים לגביית עמלות וריביות שלא משקפות את הסיכון. הבנקים מתרצים את מרווחי הריבית הגבוהים ממשקי הבית בהוצאות התפעול הגבוהות, אבל הוצאות תפעול אלה נובעות בעיקר מאלפי עובדים מיותרים ומעובדים יקרים המקבלים שכר, הטבות, קביעות ופנסיות בשיעור כפול ומשולש מעובדים בעלי כישורים מקבילים מחוץ למערכת הבנקאות.

דו"ח ועדת שטרום יגיע עכשיו לכנסת, ולשם יגיעו הבנקאים מגובים בלוביסטים שלהם, וייתכן שגם במתקפה מתוזמרת מחלק מכלי התקשורת, שבמשך השנים הראו נכונות גדולות להגן על האינטרסים הבנקאיים ולתקוף כל רפורמה שאיימה לפגוע בכוח ובמעמד של הבנקים.

זה יהיה הזמן להיזכר בדבריו של בליינדר: חלון ההזדמנות לבצע רפורמות במערכת הבנקאות בדרך כלל קצר, וכאשר נקרית בפנינו הזדמנות - אנחנו צריכים לפעול בכל הכוח. תמיד עדיף, רצוי למעשה, לעשות רגולציה עודפת על הבנקים, מאשר להגיע לפשרות עמם, כי אחרי שחלון ההזדמנות לשינויים ורפורמות ייסגר, יחזרו הבנקאים לדבר שהם יודעים לעשות הכי טוב - לשבות, לאלף ולקנות את כל הרגולטורים, אנשי המקצוע, הפוליטיקאים והמומחים. זה הזמן להכות בכל הכוח, לא להרפות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#