מה מסתתר מאחורי המיליארדים בפשיטת הרגל של אליעזר פישמן - השבוע/ גיא רולניק - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

מה מסתתר מאחורי המיליארדים בפשיטת הרגל של אליעזר פישמן

פישמן רחוק מלהיות איש העסקים הכושל ביותר בישראל. היו כושלים ממנו. אבל אף אחד מהם לא קיבל מהבנקים הלוואות בהיקפים עצומים ובתנאים כה נוחים

156תגובות
אליעזר פישמן
דודו בכר

1. לפני 19 שנה, בפעם הראשונה ששאלתי את אליעזר פישמן על הדרך המסוכנת שבה הוא מממן את פעילותו העסקית — הלוואות בהיקפים עצומים, הוא צחק בביטול וענה לי ״אני אפס סיכון״. לאחר מכן הוא המשיך בתיאור הנכסים המצוינים שלו והמומחיות שלו בפיננסים ("אני — אפס סיכון", 16 במאי 1997). שנה לאחר מכן חשפתי שפישמן הימר בהיקפים כספיים גדולים במטבע חוץ והפסיד סכומים גדולים כאשר היין זינק נגד הדולר (החודש בו פישמן נפל מהאוכף, 26 ביוני 1998). כמה שעות לאחר פרסום הכתבה קיבלתי טלפון מוזר למשרד. הקול בצד השני לחש בשקט מספרים ונתונים על פוזיציה של שקל/דולר/יין. אחרי כמה שניות זיהיתי את הדובר בקושי. ״אליעזר, למה אתה לוחש?״, שאלתי. התברר שהוא מתקשר מבית החולים, שם אושפז כאשר חש בלבו. זה כמובן לא מנע ממנו לשוב ולהמר שוב ושוב במסחר במט״ח.

בתחילת שנות ה–2000 הטון בשיחות עם פישמן השתנה. פישמן היה אז הטייקון הגדול ביותר בישראל: הוא רכש שליטה מלאה ב"גלובס", נכנס כשותף בכיר ב"ידיעות אחרונות" וביצע השקעות עתק בתקשורת ובקמעונות. הכתבים והעורכים ב–TheMarker וב״הארץ״ החלו לגלות חשדנות כלפי המינוף הגבוה של עסקיו. אבל פישמן כבר לא היה מוכן לקבל ביקורת: הוא היה חשוב, גדול ומשפיע מכדי להיות נתון לביקורת כמו אנשי עסקים אחרים שלוו מיליארדים של כספי ציבור או קיבלו זכיונות ומכרזים מהמדינה.

באחד הימים הוא זימן אותי למשרדו במגדל רובינשטיין בתל אביב כדי להביע את חוסר שביעות רצונו מכתבה נוספת שפורסמה על מצבו הפיננסי. כאשר הצעתי לו להעביר למערכת את המידע שהוא חושב שטעינו לגביו, כדי שנוכל לתקן, הוא נעץ בי מבט ואמר: ״לא הבנת אותי. לא אמרתי שהכתבה לא היתה מדויקת. אמרתי שאני לא רוצה שתכתבו״. הסברתי לו שהוא אמנם קנה את "גלובס", "ידיעות אחרונות" ו–HOT, אבל לא את ״הארץ״ וגם לא את TheMarker, והוא בתמורה הסביר לי בידידות שזה זמני, כי בקרוב נפשוט רגל.

כאשר שאלתי אותו מאין לו הביטחון הזה הוא פתח בתיאור, מדויק לדבריו, של החובות של קבוצת ״הארץ״ למערכת הבנקאות. לא היה לי מושג מהם חובות הקבוצה — שהיא פרטית ואינה מפרסמת דו"חות לציבור — אבל התרשמתי שהאיש יודע על מה הוא מדבר. ״סודיות בנקאית״? לא כאשר מדובר בפישמן ובראשי מערכת הבנקאות בעשור האחרון.

ואז הגיע מאי 2006 ו–TheMarker חשף שפישמן הימר על הלירה הטורקית והפסיד כ–2 מיליארד שקל. פישמן, כהרגלו, סירב לאשר ושלח את עורכי דינו לאיים עלינו. המקורות שלנו בחדרי העסקות בבנקים התעקשו שהנתונים מדויקים, ואנחנו פירסמנו את דבר ההפסד הענק. לפישמן לא היתה ברירה והוא נאלץ לאשר את המידע.

2. ב–14 השנים האחרונות פנו כתבי "הארץ" פעם אחר פעם לבנק הפועלים ולבנק לאומי בשאלה אם אינם מוטרדים מהיקף ההלוואות של קבוצת פישמן לנוכח ההידרדרות בעסקי הקבוצה ונטייתו של פישמן להמר בשוק המט״ח. דוברי הנהלות הבנקים דחו את השאלה בנחרצות. "פישמן תמיד מחזיר את החובות שלו", הם ענו כרוטינה.

הם שיקרו, כמובן. פישמן לא החזיר חובות. הוא גילגל חובות — בעזרתם. וכיצד אנחנו יודעים? פשוט מאוד: מקריאת הבקשה שהגיש בנק לאומי לפני שנה, למינוי מנהל מיוחד לכלכלית ירושלים — היהלום שבכתר של קבוצת פישמן. בבקשה הזאת כתבו עורכי הדין של הבנק את הדברים הבאים: "זה תקופה ארוכה שהמשיבות אינן עומדות בהתחייבויותיהן השוטפות כלפי הבנק (וככל הנראה גם כלפי נושים אחרים), ואינן פורעות במועד את חובותיהן כלפי הבנק. אין בידי המשיבות נכסים מספיקים כדי לפרוע את כל התחייבויותיהן, ואפילו כדי לעמוד בהתחייבויותיהן כלפי הבנק. הבנק נתן למשיבות הזדמנויות חוזרות ונשנות לפרוע את חובותיהן ולתקן את ההפרות, בין היתר, נוכח המצגים שהמשיבות ומר פישמן עצמו הציגו, כאילו שווי הבטוחות צפוי לעלות בעתיד בצורה ניכרת, וכן כי באפשרותו לכסות את עיקר החוב, באופן שישפר משמעותית את מצב הבנק”.

מדוע הבנקים שיקרו במצח נחושה במשך כל כך הרבה שנים לגבי מצבו של פישמן? חלק מהקוראים ימהרו להשיב כי זה משום שהבנקים הם שקרנים. פרשיות השחיתות של יו״ר בנק הפועלים לשעבר, דני דנקנר, והונאת המס של בנק לאומי בארה״ב תומכות בטענה שצמרת הבנקים בישראל היתה מעורבת בעשור האחרון בשחיתויות, באי־אמירת אמת ובמעשים פליליים חמורים. אבל זאת תהיה הכללה. הניסיון שלנו הוא שמעטים הנושאים שבהם מוכנים הבנקים לשקר בצורה כה בוטה. פישמן היה אחד מהם. המעמד שלו זכה הלווה הפרטי הגדול ביותר במערכת הבנקאות היה ייחודי. לא היה בישראל שום לקוח גדול שהבנקים התבטלו בפניו כפי שנהגו כלפי פישמן.

3. מאז שהחלו לצאת לאור סכומי העתק שהעמידו בנק הפועלים ובנק לאומי לפישמן חוזרות שתי מלים בדיווחים על הפרשייה: ״מהמר״ ו״כישלון״. אף שהן לכאורה שליליות מאוד, למעשה השימוש בהן מניפוליטיבי ומטעה, ומטרתו להציל את עורם של הבנקאים, הרגולטורים, הדירקטוריונים וכל שאר האנשים בכפר הזה שאיפשרו לתופעת פישמן להתרחש בעשור האחרון.

פישמן אכן אהב להמר במטבע חוץ ובסכומים גדולים. אבל הוא אינו הישראלי היחיד שאוהב להמר וגם לא איש העסקים היחיד שאוהב להמר. הייחוד של פישמן לא היה בהימורים, אלא בנכונות של הבנקים להעמיד לו הלוואות עתק למימון ההימורים האלה.

גם השימוש במלה ״כישלון״ בהקשר של פישמן והבנקאים מטעה. אף שהוא עלול להותיר את הבנקים עם חור של 3–4 מיליארד שקל — כנראה ההפסד הגדול ביותר שרשמו הבנקים בישראל ב–20 השנים האחרונות בגין לווה בודד — פישמן רחוק מלהיות איש העסקים הכושל ביותר בישראל. היו כושלים ממנו. אבל אף אחד מהם לא קיבל מהבנקים הלוואות בהיקפים עצומים ובתנאים כה נוחים.

האם הבנקים ״נכשלו״? לא בטוח. כאשר אנחנו אומרים ״כישלון בנקאי״ אנחנו מתייחסים בדרך כלל למצב שבו הבנקים לא אומדים את הסיכון של הלווה, וכאשר חלה תפנית שלילית רעה בעסקיו הם סופגים הפסדים מפתיעים כבדים. זה לא המצב עם פישמן: הבנקים ידעו היטב את מצבו, אבל הסתירו אותו מהציבור. גם הפיקוח על הבנקים בבנק ישראל, שבדק את תיק האשראי של פישמן כמה פעמים, נמנע מלהתמודד עמו. מתן האשראי לפישמן לא היה כישלון — הוא היה קרוב יותר להטעיה מכוונת, שלה היו שותפים שחקנים רבים.

4. בשנה האחרונה מכרו הבנקאים לציבור את הסיפור שהפסדי האשראי הכבדים שלהם בגין פישמן נובעים מהמשבר בהשקעות הנדל״ן שלו ברוסיה. המטרה, כמובן, היא לייצר להם אליבי. זה אליבי מפוקפק מאוד, שכן הסיכון בעסקים ברוסיה בכלל ובנדל״ן ברוסיה בפרט היה אמור להיות ברור לבנקאים.

השבוע התברר שמדובר בשקר נוסף: בנק לאומי הודיע לבית המשפט שחובותיו של פישמן עולים על 5 מיליארד שקל — הרבה מעבר לשווי החברות — ואילו פישמן עצמו הודיע שנכסיו הפרטיים שווים ״עשרות מיליוני שקלים״. מכאן עולה שהפער בין החובות לבין הביטחונות עשוי כנראה להגיע ל–2–3 מיליארד שקל. לעומת זאת, ההפסדים ״המפתיעים״ של פישמן בעסקיו ברוסיה נאמדים בפחות ממיליארד שקל. שאר ההפסדים הצטברו במשך הרבה מאוד שנים, והנתח העיקרי נגרם לפני עשור בהימור הכושל על הלירה הטורקית.

כאשר שאלנו את הבנקים אחרי ההפסד בלירה הטורקית מה מצבו של פישמן, הם שיקרו שהם לא מודאגים, משום שלפישמן יש נכסים פרטיים בשווי משמעותי, והוא העמיד לבנקים ערבויות אישיות בסכומים ניכרים. השבוע הודו הבנקים ופישמן לראשונה במסמכים רשמיים שהגישו לבית המשפט כי הנכסים הפרטיים האלה הם רק חלק קטן מאוד מהיקף החובות, וגם אם ימומשו יישארו הבנקים עם הפסדי עתק.

הטעיה נוספת ששירתה את פישמן, הבנקאים ואת כל עורכי הדין, רואי החשבון, היחצ״נים והלוביסטים שעבדו בשירות האימפריה שלו היא שההימורים וההלוואות הגדולות הן בחברות ״פרטיות״. המלה ״פרטית״ משמשת פעמים רבות כחומת הגנה של אנשי עסקים ובנקאים כל אימת שיש ביקורת על התנהלותם. פשיטת הרגל הממשמשת ובאה של פישמן היא הדרך הטובה ביותר להבין שהסיפור על ״פרטי״ הוא לעתים קרובות הונאה של הציבור. העסקים של פישמן היו ״פרטיים״ כל עוד הוא והבנקאים הצליחו להסתיר את הנעשה בהם מעיני הציבור. ברגע שנחשפו הלוואות העתק והפסדי האשראי והגיעו הבקשות למינוי כונסים, התברר כי ההפסדים של המיליארדים גולגלו על הציבור באמצעות הבנקים הציבוריים. הטענה שלפיה ״פישמן הימר בכספו הפרטי״ היתה שקר נוסף ששירת אותו ואת הבנקאים — בסופו של דבר ההפסד גולגל על הציבור.

5. את הסיפור שלפישמן יש בנוסף לחברות הציבוריות שלו נכסים ״פרטיים״ בשווי של מאות מיליונים או מיליארדים טיפחו פישמן והבנקאים בעשור האחרון כדי להסתיר את מצבו הפיננסי האמיתי מהציבור. לפישמן ולבנקאים היה אינטרס אדיר בשימור מצג השווא הזה: לפישמן זה איפשר להמשיך לשלוט באימפריה ענקית של חברות, להחזיק מטוס פרטי, למשוך משכורות עתק מהחברות הציבוריות ולחיות כמו מלך. לבנקאים זה איפשר לדחות את מועד חשיפת מחדלי האשראי שלהם. חלק מהבנקאים שהיו מעורבים בשערוריית האשראי לפישמן, ובהם ציון קינן וגליה מאור, עזבו את תפקידיהם לפני שבועת פישמן התפוצצה.

גליה מאור
עופר וקנין

אבל יש אפשרות נוספת, מטרידה לא פחות: ייתכן כי לפישמן יש נכסים פרטיים בשווי גבוה הרבה יותר מאותם ״עשרות מיליוני שקלים״ שעליהם הוא הצהיר השבוע; נכסים שהועברו בשנים האחרונות לילדיו או לחברות זרות בחו״ל כהכנה לאירוע הזה, שצפוי להתרחש בשבוע הבא באולמו של שופט הפירוקים והכינוסים החריף ביותר בישראל — איתן אורנשטיין.

6. חלק מהקוראים של טור זה, שלא היו מודעים להיקף ההלוואות שהעמידו הבנקים לפישמן, עשויים להתרגז ולהתקומם על ההפסדים במיליארדי שקלים, שבהם יישא הציבור המחזיק בכ–90% ממניות הבנקים פועלים ולאומי. אבל ייתכן שכאן טמון הפספוס הגדול ביותר. הנזק לחברה הישראלית מפרשיית פישמן עשוי להיות גדול הרבה יותר מ–2–3 מיליארד שקל.

הנזק הראשון מפרשיית פישמן הוא יצירה דה־פאקטו של שני מעמדות שונים של לווים במערכת הבנקאות הציבורית: הסוג הראשון הוא לווים מהשורה שצריכים לפרוע בזמן את הריבית והקרן על הלוואותיהם, ואם לא יעשו זאת — הבנק ירדוף אותם, יירד לנכסים הפרטיים, יאמלל אותם ולעתים ירסק את משפחתם ואת הקריירה שלהם. הסוג השני הוא לווים כמו פישמן, שיש להם נגישות אדירה להלוואות בנקאיות, וכאשר הם לא עומדים בתנאי ההלוואות הבנקים נמנעים מלנקוט נגדם את הצעדים המתחייבים — תפיסת נכסים ולעתים גם ביצוע פעולות חקירה. הבנקים הקפידו ומקפידים עד לרגע זה שפישמן ובני משפחתו יוכלו לשמור רמת חיים של אלפיון עליון, למרות הערבויות האישיות שפישמן העמיד והפער האדיר בין ההלוואות לשווי הביטחונות.

קיומם של שני מעמדות של לווים במערכת הבנקאות הופך את הבנקים למוסדות כלכליים ציבוריים לא לגיטימיים בדמוקרטיה הישראלית. כדאי לזכור שמדובר בבנקים ציבוריים שנהנים מהגנות חסרות תקדים מהמדינה: המדינה מעלימה עין זה עשרות שנים מהריכוזיות ומחוסר התחרות במערכת, מבזבוז ומחוסר יעילות במיליארדי שקלים, וגם מעמידה להם ביטוח סמוי בשווי מיליארדים בשל היותם ״גדולים מכדי ליפול״. קיומם של שני מעמדות אלה מחזק את החשש כי הדירקטוריונים של הבנקים מפרים את הנאמנות שלהם לבנק ולציבור, וכך גם המפקחים על הבנקים בבנק ישראל, בכל התקופה שבה החוב של פישמן התנפח בעוד שווי הביטחונות התכווץ.

הכוח הפוליטי והמעמד המיוחד של פישמן הסב נזק נוסף לכלכלה. פישמן היה אחד הגורמים המרכזיים במסעי הדה־לגיטימציה שנעשו ב–20 השנים האחרונות בישראל לתפקיד הרגולציה במשק מודרני, מפותח והוגן.

לא חלפה שנה מבלי שאחד העיתונים, בדרך כלל "מעריב", היה מפרסם ראיון עם פישמן, שבו היה מסביר האחרון עד כמה הרגולציה בישראל הרסנית. הראיונות היו נפתחים או מסתיימים תמיד באיום או בהכרזה שהוא ״מפסיק להשקיע בישראל״.

גם השקר הזה התפוצץ השבוע. בעוד שהעיתונות והמטוס הפרטי שרכש פישמן מכספי הציבור עזרו לפישמן למכור את עצמו לציבור כ״טייקון בינלאומי״, כעת התבררו שלושה דברים: 1. כל המודל העסקי של פישמן היה מבוסס על הלוואות מבנקים ישראליים בתנאים מיוחדים למקורבים, ששום בנק בחו"ל לא היה מעמיד לו. 2. רוב מוחלט של העסקים של פישמן נותר בארץ. 3. בעסקיו הבינלאומיים הוא בעיקר נכשל. כלכלית ירושלים הידרדרה בגלל הכישלונות האלה, עד שבתחילת 2015 — עם ההידרדרות במצב הכלכלי ברוסיה — לאומי החליט סוף־סוף למכור אותה.

אותם עיתונאים לא רק נתנו במה ומיקרופון פתוח לפישמן, אלא נמנעו גם מלהזכיר לקוראים שלהם שרוב העסקים שלו התבססו על הפרטות ומכרזים ממשלתיים.

איתן אורנשטיין
עופר וקנין

האם התקשורת תלמד לקח מהשקרים האלה ותפסיק להתחנף לטייקונים שמותחים ביקורת על רגולציה? האם הרגולטורים והפוליטיקאים יפסיקו להתבטל בפני טייקונים שתוקפים כל ניסיון של הממשלה להכניס תחרות והוגנות בעסקים שלהם?

7. ויש עוד שאלה, מורכבת כפליים ומטרידה אף יותר. פישמן הוא לא רק הלווה הפרטי הגדול ביותר בישראל אלא גם המשקיע הפרטי הגדול ביותר בתקשורת בישראל. הוא שולט זה כ–17 שנה ב"גלובס" והיה משקיע גדול ב"ידיעות אחרונות", ב–ynet וב–HOT. עולה השאלה: האם מדובר בצירוף מקרים, או שמא השליטה במערכות עיתונאיות גדולות היא שאיפשרה לפישמן לצבור חובות עתק כאלה?

והשאלה המטרידה מכולן: האם יחסי התלות החריגים של פישמן עם שני הבנקים הגדולים בישראל השפיעו על סדר היום של כלי התקשורת שבשליטתו ועל סדר היום של פוליטיקאים ורגולטורים? האם ההתנגדות של כלי התקשורת שלו לרפורמות שיפגעו בבנקים או בכמה מהלווים הגדולים ביותר שלהם היא מקרית? ושאלה נוספת: האם כלי תקשורת אחרים, רגולטורים או פוליטיקאים נמנעו מעמדות נחרצות, ברורות ומתמשכות בסוגיות כלכליות מרכזיות מסוימות עקב חשש מהכוח הפוליטי הגדול של פישמן?

כל השאלות האלה ושאלות רבות נוספות יכולות לקבל מענה מלא או חלקי בימים, בחודשים ובשנים הקרובות — אם כלבי השמירה של הדמוקרטיה, המגזר הציבורי וכלכלת השוק יתעוררו ויפעלו.

איש המפתח הראשון יהיה השופט אורנשטיין. לפני שלוש שנים הוא הפגין אומץ ונחישות כאשר לא היסס להעביר את השליטה בפירמידת אי.די.בי מידי נוחי דנקנר לנושיו — מהלך שעשוי לשנות נורמות במשק הישראלי. אורנשטיין יהיה זה שיחליט אם תהליך פשיטת הרגל של פישמן ייעשה בצורה שקופה, גלויה, ציבורית ונחושה על ידי אנשים שלא מחויבים לפישמן או לבנקים, ויעשו הכל כדי לחשוף את האירועים שקדמו לפשיטת הרגל ולאתר את כל נכסיו הפרטיים. בהמשך יהיה מקום לבחון את תפקוד ועדות האשראי והדירקטוריונים של הבנקים. שני המפקחים הקודמים של הבנקים נכשלו בתפקידם בהקשר זה, והשאלה היא אם המפקחת הנוכחית, חדוה בר, תנסה להחזיר את אמון הציבור בבנקים ובפיקוח.

חדוה בר
אייל טואג

ויגיע גם הרגע לבדוק את תפקודה של התקשורת ביחסה לבנקים הפועלים ולאומי וללווים הגדולים ביותר במשק בעשור האחרון. אם לא נמהר לעשות זאת אנחנו עלולים להגיע למצב שבו לא יישאר מי שירצה או יוכל לעשות זאת ולהישאר בחיים לדווח על כך לציבור. בניגוד לתחזיות של פישמן, "הארץ" ו–TheMarker לא פשטו רגל, אבל לאף גורם חזק בישראל — לא בממשלה, לא ברגולציה ולא בעולם העסקים — אין עניין שהציבור יבין איך הכסף הגדול והכוח הכלכלי עובדים מאחורי הקלעים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#