האגדה שמוכרים לכם על נתניהו והתקשורת - ומי באמת המציא, גידל וטיפח את הטייקונים - השבוע/ גיא רולניק - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

האגדה שמוכרים לכם על נתניהו והתקשורת - ומי באמת המציא, גידל וטיפח את הטייקונים

רגב, ניסנקורן, מוזס, 
פישמן ונתניהו נותנים 
שיעור בדמוקרטיה

69תגובות
ראש הממשלה בנימין נתניהו קורא את העיתון דה מרקר במליאת הכנסת, ב-2010
תומר אפלבאום

1. מירי רגב

קוראי TheMarker ו״הארץ״ שוב נרעשו השבוע. "זה השיא", "כזה דבר עוד לא היה לנו", "שפל חדש", נכתב בתגובות באתרי האינטרנט, ברשתות החברתיות ובשיחות הברזייה והסלון. מירי רגב שוב עשתה את זה.

ההתרגשות העצומה נוצרה לאחר ששרת התרבות של נתניהו שאלה את חבריה לממשלה בדיון על הקמתו של תאגיד השידור הציבורי "מה שווה תאגיד השידור הציבורי אם אנחנו לא שולטים בו?", או לפי גרסה אחרת, די דומה, "לא יכול להיות שנקים תאגיד שלא נשלוט בו".

בואו נרסן לרגע את ההתלהבות. נתחיל עם הסוף: בתפישת העולם של רגב לשלטון, לדמוקרטיה או לשידור ציבורי, כפי שבאה לידי ביטוי בציטוט הזה, אין שום חידוש מרעיש. זה גם לא שפל חדש בדמוקרטיה או כל סיסמה אחרת. לא רק שהפוליטיקאים בממשלות ישראל לאורך עשורים ראו בשידור הציבורי כלי לקידום האינטרסים הפרטיים שלהם, אלא שהגישה הזאת - שחוצה מפלגות ועשורים - קיימת בהתנהלות בכלל ובמינויים בפרט בחלקים רבים מהמגזר הציבורי: הגענו לשלטון וכעת נמנה את אנשינו כדי שיקדמו את האינטרסים שלנו.

מירי רגב
אמיל סלמן

אבל יש בכל זאת הבדל בין רגב לבין רוב הפוליטיקאים. רגב וכמה מחבריה לא מבינים את רעיונות הדמוקרטיה, המינהל התקין או הממלכתיות. רגב שייכת לדור חדש של פוליטיקאים, שמבחינתם זו הפוליטיקה ואין אחרת. היו בחירות, ניצחנו, אין לדעת כמה זמן נישאר כאן, אז כדאי למהר ולחלק את השלל - המינויים והמשאבים - לחברינו ולתומכינו.

רגב עושה זאת מהמקפצה, לקול תשואות חבריה ופוליטיקאים אחרים. במפלגת העבודה עשו זאת לאורך עשרות שנים בצורה מתוחכמת יותר. לכאורה, זה הבדל קטן מאוד: ממשלות השמאל, הימין והמרכז מינו במשך עשרות שנים מקורבים לא לפי כישרון אלא לפי האינטרס האישי, אך הסתירו זאת או עטפו את זה בדרכים מתוחכמות. רגב שמה את זה על השולחן. התוצאה זהה, לא?

לא בטוח. מראית העין קריטית כאן. כשראש הממשלה נותן במעשה או במחדל גושפנקא רשמית לגישה כזו במינויים ובמינהל הציבורי, הוא שוחק את מעמדו של השירות הציבורי ואיכותו, ונותן לגיטימציה למינויים ולקבלת החלטות הנגועים בניגוד עניינים.

תהליך כזה הוא הרסני, וצריך להפחיד לא רק כל אזרח שמגדל בישראל ילדים, אלא את כל מי שנשען או יישען בעתיד על מערכת הבריאות, הרווחה והחינוך - מערכות שיכולות לשרת את הציבור או את עצמן ומקורביהן.

הרי אם כיום תאגיד שידור ציבורי ש"אנחנו לא שולטים בו" לא שווה, אז מחר ביטוח לאומי שאנחנו לא שולטים בו לא שווה, מחרתיים חדר מיון בבית חולים שאנחנו לא שולטים במינויים בו לא שווה, אוניברסיטה שלא מינינו את הדיקנים שלה אינה שווה - ולמעשה כל גוף ציבורי שאמור לספק שירותים ותשתיות לציבור אינו שווה, אם אנחנו, החבורה שנמצאת כרגע בשלטון, לא שולטת בו.

2. אבי ניסנקורן

אבי ניסנקורן
אמיל סלמן

האופוזיציה מיהרה לתקוף את נתניהו ורגב בעקבות ההתבטאויות החמורות האלה. אבל לרוב המפלגות, אם לא לכולן, אין כיום לגיטימציה של ממש לעשות זאת, משום שברגע האמת רוב הח"כים מרוב המפלגות תומכים בהתנהלות כזו במעשה ובמחדל.

אחת הדרכים לראות זאת היא לחזור לאירועים סביב הקמת אותו תאגיד ציבורי. אדריכלי העסקה לעצירה, דחייה או אולי חיסול תאגיד השידור הציבורי הם ראש הממשלה ויו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן, איש מפלגת העבודה. הליכוד והעבודה הן שתי המפלגות שנמצאות בשלטון מאז קום המדינה. היתה לנו הפסקה קצרה עם קדימה, וראשיה - אהוד אולמרט, אברהם הירשזון, אריאל שרון ובניו - שאגו "קדימה" מיד כאשר הגיעו לשלטון. קדימה לשחיתויות חוקיות ופליליות.

גישתם של ניסנקורן וההסתדרות לתאגיד השידור הציבורי אינה שונה מזו של רגב. שרת התרבות מציעה לחבריה לראות בתאגיד השידור הציבורי את קניינם הפרטי, נכס שהם מממנים, ולכן טבעי שהם ישלטו בו. היא תעטוף את זה בהמשך בדיבורים על הדרת אוכלוסיות ועימות בין מזרחים לבין אשכנזים - אך זה מסך עשן.

כשניסנקורן חבר לנתניהו, לרגב ולליכוד בהחלטה על עצירת תאגיד השידור הציבורי, הוא הקריב את האינטרס של הציבור הרחב - משלמי המסים והאזרחים - כדי להגן על קבוצה קטנה של עובדים, ובעצם על הכוח הפוליטי שלו. מאות העובדים שהתאגיד גייס בחודשים האחרונים והוא מסכן את עתידם כלל אינם מעניינים אותו, מאחר שהם עדיין לא חברים בהסתדרות, והוא חושד שהם לא ייסייעו לו בחיזוק כוחו הפוליטי.

ניסנקורן, בדיוק כמו רגב, מייצג בעיקר את עצמו ואת קבוצות האינטרס שמהן הוא שואב את כוחו: עובדי דור א׳ ברשות השידור הישנה ועובדי דור א׳ ברוב המונופולים הציבוריים. ההסתדרות משווקת עצמה לציבור כמי שמגנה על עובדים, אך למעשה היא מגנה על קבוצות אינטרס חזקות בתוך שוק העבודה - על חשבון העובדים. מנכ"ל ההסתדרות לשעבר, סמי בן יעיש, הסביר זאת בשנים האחרונות שוב ושוב: לא רק שההסתדרות אינה מגנה על כלל העובדים, אלא היא מהווה חסם בדרך לחיזוק והרחבה נחוצים של העבודה המאורגנת וזכויות העובדים בישראל.

ירידת כוחה של העבודה המאורגנת וזכויות העובדים בישראל ב-20 השנים האחרונות היא תוצאה של המדיניות של ההסתדרות עם הפוליטיקאים. הפוליטיקאים רצו למנות את מקורביהם לתפקידי הניהול, האוצר היה צריך לשמור על הקופה, אז ההסתדרות סגרה אתם עסקה: תדאגו רק למקורבים שלנו, עובדי דור א', והשאר שיסתדרו, כלומר שייחנקו.

כמובן שמבחינה רטורית, בעיקר אחרי המחאה החברתית, ההסתדרות תמיד הרימה את דגל הדאגה לעובדים החלשים. אבל השורה התחתונה ברורה: בעשרות ארגונים שבהם היא ייצגה את העובדים נפתחו פערי שכר של פי שניים, שלושה וארבעה ולפעמים פי 10 בין החבר'ה שלה לבין שאר העובדים.

לפני כשנתיים פירסמנו כאן נתונים פנימיים על התפלגות השכר בבנק דיסקונט. מתברר כי פערי השכר בין עובדי דור א׳ בבנק, להלן חמולת עופר עיני, יו"ר ההסתדרות לשעבר, לבין עובדי הקבלן, להלן "אלה שלא מעניינים אותנו", הם בין פי שלושה עד פי חמישה. הם נפערו במשך עשרות שנים שבהן ההסתדרות ניהלה את מערכת יחסי העבודה בבנק. לא פלא שהג'וב הראשון של עיני לאחר שעזב את ההסתדרות היה יועץ להנהלת דיסקונט (בעצם, אולי זה הג'וב השלישי. הראשון היה יו"ר התאחדות הכדורגל והשני בשותפות עם יצחק תשובה בשיווק גז של המונופול).

כל אימת שהאוצר הציע להסתדרות לתת העלאות שכר גבוהות יותר לשכבות החלשות, הוא נתקל בסירוב. ההסתדרות דואגת קודם כל לעשירון העליון, לעובדי דור א'.

נתניהו, רגב וניסנקורן עובדים באותה שיטה. נתניהו משתמש בסיסמת התחרות כאשר הוא רוצה לחסל יריבים פוליטיים ולקדם מקורבים (עיינו ערך מניעת התחרות בבזק בגלל הקרבה לשאול אלוביץ', המחזיק בבזק). מירי רגב משתמשת בסיסמת הקיפוח העדתי כאשר היא רוצה לחזק את כוחה הפוליטי. ניסנקורן משתמש ב"הגנה על עובדים" כדי לחזק את כוחו הפוליטי ולהגן על קבוצות אינטרס קטנות, על חשבון כל העובדים.

3. נוני מוזס

ארנון (נוני) מוזס
ניר קידר

אם אתם לא קוראים את "ישראל היום" ונחשפים לרוב כלי התקשורת בישראל, אתם עשוים להגיע למסקנה שחופש העיתונות בישראל מתרסק בחודשים האחרונים במהירות, כאשר נתניהו - בדיוק כמו ארדואן ופוטין - משלים את השתלטותו על העיתונות. זה סיפור טוב, אפילו "ניו יורק טיימס" תיאר אותו בהרחבה ביום ראשון, אבל הקשר שלו למציאות די חלש.

נתניהו אכן מנסה להחליש את התקשורת ולפגוע בה, אבל הוא נכשל בזה במשך הרבה מאוד שנים. כלי התקשורת הנפוצים ביותר בישראל - הן ערוצי הטלוויזיה והן העיתונים - מבקרים את נתניהו בחופשיות, חלקם באגרסיביות ובנשכנות. ל"הארץ" ול-TheMarker יש אמנם תפוצה נמוכה, אבל בתחומים רבים השפעתם משמעותית והם מבקרים את נתניהו יום־יום בלי שום בעיה או חשש. כלי התקשורת היחיד בישראל שמשרת את נתניהו בצורה ברורה הוא "ישראל היום" של ידידו שלדון אלדסון. בגלל האופן המגושם שבו הוא עושה זאת, היחס בין ההשקעה בו והתפוצה שלו לבין ההשפעה הוא כנראה הנמוך ביותר בעיתונות.

מהלכיו של נתניהו בתחום התקשורת מטרידים מאוד. מאז הבחירות האחרונות הוא הוריד את המסיכות והכפפות בתחומים רבים - הן בדרך שבה דרס כל רגולטור כדי להעביר את מתווה הגז למען המונופול והן בדרך שבה הוא מנסה לחסום את תאגיד השידור הציבורי, מהלך שהממשלה הקודמת, בראשותו, יזמה.

אבל השאלה אם נתניהו יצליח להחליש את העיתונות ולסרס אותה לא תלויה רק בו. אם העיתונות בישראל תתחיל לשרת בשנים הקרובות את הממשלה, במקום לבקר אותה, הרי שזה מפני שהתרבות הארגונית והמקצועית שלה כבר ערוכה לזה. לתרבות הזאת לא אחראי נתניהו, אלא קבוצה רחבה מאוד של אנשים, שבראשה בעלי העיתונים והערוצים, הרבה עיתונאים ואלפי פוליטיקאים, אקדמאים, בעלי מקצועות חופשיים ואנשי עסקים שחיים בסימביוזה עם משולש ההון־שלטון־עיתון.

מזה שנים ארוכות מתעד אתר העין השביעית בדקדקנות את התקשורת בישראל. את הביקורת החריפה ביותר סופג "ישראל היום", שמדי שבוע מוצג בידי מבקרי העיתונות כמכשיר תעמולה קהה. אבל זו עבודה קלה יחסית. לא צריך להיות איש מקצוע כדי לראות ש"ישראל היום" תפור למידותיו של איש אחד. אתגר הרבה יותר גדול הוא לנתח את העבודה העיתונאית של הקבוצה של נוני מוזס, קבוצת העיתונות הגדולה בישראל, שהיתה עד לפני כמה שנים ובמשך שלושה עשורים מונופול מוכרז. זאת כבר תפירה עילית. רוב התפרים סמויים.

עד לפני כשנה נתפש הקו המערכתי של "ידיעות אחרונות" כשמאלני או "נגד הליכוד". אבל כניסת "ישראל היום" לשוק העיתונות, המחאה החברתית והיחלשות הטייקונים, המונופולים והמפרסמים הגדולים המקורבים ל"ידיעות אחרונות" - יצרו בריתות חדשות במטריצת הכוח. כיום כבר יש אינספור עדויות אמפיריות ברורות שלרוב העיתונות בישראל, ובכלל זה ל"ידיעות אחרונות", אין שום הטיה אידיאולוגית, לא לימין ולא לשמאל. ההטיה היחידה היא לכוח. לכסף. או כמו שכתב באחרונה עורך העין השביעית, שוקי טאוסיג: "צמרת העיתונות בישראל, מימין ומשמאל ומהמרכז, לוקחת חלק במבצע מתגלגל תחת שם הקוד 'קרנף'. במסגרתו ממלאים את התודעה הציבורית בדיווחים נלהבים על הרכבי הנבחרות השונות במרוץ הסוסים הפוליטי, בלי להסביר שהמשחק מכור. השחקנים לא מתחלפים כי הם לא חשובים. לאף עיתונאי אין בעיה אמיתית לכתוב נגד ביבי, בוגי, בוז'י או כל צירוף אותיות ילדותי אחר. אבל המחלוקת הפוליטית משמשת מסך עשן כדי להסתיר את מה שלא עוסקים בו. מה שאסור לעסוק בו. מה שלא יצונזר, אלא אפילו לא יעלה במחשבה".

טאוסיג מתכוון להגנה שנתנה קבוצת מוזס לפוליטיקאים (אולמרט בראשם) וטייקונים (הדנקנרים) כאשר הם היו בעמדות כוח והיתה בזה כדאיות פוליטית או כלכלית. הנה עוד ציטוט, הפעם של אורן פרסיקו: "על פניו נראה כי העיתון ('ידיעות אחרונות') מקדם את מינויו של גלעד ארדן לתפקיד שר החוץ. מדוע?…נראה כי ב'ידיעות אחרונות' זיהו פוטנציאל לאופוזיציה פנימית חזקה בליכוד, פוטנציאל למנהיג חדש למפלגה שאתו אולי יהיה אפשר לעבוד, או למצער פוטנציאל לראש מפלגת לוויין נוספת. ארדן כבר קיבל בעבר יחס מחניף מהעיתון, והוא בוודאי יודע שבניגוד להאשמות של ראש הממשלה, 'ידיעות אחרונות' אינו עיתון שמאלני, באותה מידה שאינו ימני, אלא פשוט עיתון מוזסי. מי שמוכן לשתף פעולה יקבל ממנו יחס טוב, ולא משנה אם שמו ליברמן, בנט, לבני, דרעי, לפיד, סער או הרצוג. הבוקר יקראו את עמודי החדשות של 'ידיעות אחרונות' מאות אלפי בני אדם, אבל בעצם הם מוקדשים לאדם אחד בלבד״ (אורן פרסיקו, העין השביעית, 15.5.2015).

העין השביעית תיעד עשרות, אולי מאות מקרים, שמהם עולה חשש כי ההטיה היחיד של כלי התקשורת של מוזס אינה שמאל או ימין או מרכז או אפילו לפוליטיקאי זה או אחר, אלא הטיה לכיוון הכוח והכסף - לכיוון אינטרס או אדם, חברה, או מפרסם שכרגע נמצא בברית, לעתים אד-הוקית, עמו.

ולמי שעדיין בוכה על העיתונות של פעם נזכיר שעד לפני חמש שנים העיתון השני בתפוצתו בישראל היה "מעריב", והוא נשלט במשך 20 שנה על ידי עופר נמרודי, שריצה שני עונשי מאסר בפועל בגלל שורת עבירות פליליות והמודל שלו בעיתונות היה מוזס. התרבות של שחיתות חוקית ופלילית בעיתונות הישראלית היא ותיקה ועמוקה, ודווקא בשנים האחרונות אור השמש החל לחטא אותה יותר.

4. אליעזר פישמן

אליעזר פישמן
מוטי מילרוד

טענה ותיקה יותר כלפי נתניהו מזו שהוא שולט בעיתונות היא שהוא, הליכוד והימין גידלו בישראל את הטייקונים ואת תופעת הריכוזיות. כמו לסיפור על השליטה בעיתונות, גם לסיפור הזה יש קשר קלוש למציאות. הבוקר נביא לכאן את שותפו של ארנון מוזס ב"ידיעות אחרונות", אליעזר פישמן, לתת עדות בעניין.

רשות המסים הגישה השבוע בקשה לפשיטת רגל נגד פישמן. האירוע לא זכה לתשומת לב גדולה, בניגוד לפשיטת הרגל של ענבל אור או החיבור האסטרטגי ההיסטורי בין המדינאים אורן חזן ו"הצל". אני מודה שזה סיפור פחות סקסי ולא מצאתי עד היום שום דרך לעורר בו את עניין הקוראים, אבל למי שמוכן להקדיש לעניין חמש דקות, הנה כמה נתונים מעניינים:

פישמן נמנה בשני העשורים האחרונים עם עשרת אנשי העסקים הגדולים בישראל ועם חמשת הלווים (אנשי עסקים עם הלוואות מבנקים) הגדולים בישראל. בשיא, לפני חמש שנים, לפישמן ולחברות שבשליטתו היו הלוואות בהיקף של כ–25 מיליארד שקל מבנקים, מחברות ביטוח ומקרנות פנסיה ונאמנות של הציבור בישראל ובעולם. לענבל אור, שהעיתונות משפדת כבר חצי שנה, היו כנראה בשיאה הלוואות בהיקף של כ–1% מהיקף ההלוואות הזה.

פישמן שולט מזה כ-30 שנה ב"גלובס". בעבר הוא שלט בעיתון במשותף עם חיים בראון המנוח, ומזה 17 שנה הוא שולט בו לבד. בסוף שנות ה-90 הוא קנה 38% מקבוצת ידיעות אחרונות, המוציאה לאור של "ידיעות אחרונות", ynet ו"כלכליסט", והיתה שותפה בשליטה ב-HOT עם פישמן.

פישמן היה עד לפני כמה שנים אחד המשקיעים הגדולים ביותר בנדל"ן בישראל. כמשקיע גדול בנדל"ן עם היקף הלוואות אדיר הוא היה אחד המוטבים העיקריים משתי תופעות מקרו־כלכליות מרכזיות: הריבית האפסית ומחירי הנדל"ן העולים.

אף שהעשורים האחרונים היו הטובים ביותר אי־פעם בשוק הנדל"ן, פישמן הצליח להגיע לפשיטת רגל כלכלית. היקף ההלוואות הפרטיות שלו לבנקים נאמד ב-4 מיליארד שקל, ומולן יש לו נכסים בשווי של שליש מזה. כלכלית ועניינית הוא כבר פושט רגל זמן רב, אולי שנה, אולי שנתיים, אולי 15 שנה - אבל משפטית, כאשר בית המשפט ימנה לו כונס נכסים, אפשר יהיה לכתוב שזו פשיטת הרגל הגדולה ביותר בתולדות המשק.

לשאלה איך אפשר להשקיע בנדל״ן ב-20 השנים הטובות ביותר בתחום - ריבית יורדת ומחירים עולים - ולסיים עם פשיטת רגל, אפשר לתת תשובות שונות. אבל השאלה המעניינת יותר היא כיצד אפשר להגיע למצב שבו חמישה בנקים מוצאים עצמם עם הלוואות בהיקף של מיליארדים, בלי ביטחונות מולן.

אחת התשובות היא שפישמן היה חבר בקבוצה קטנה ומוגנת של טייקונים, שהבנקאים לא רצו לגעת בהם כי הם שלטו בעיתונים. קראו לזה פרוטקשן או בנקאות מקורבים. לכן, עולה התהייה אילו שירותים, אם בכלל, היו צריכים פישמן או עיתוניו לתת לחברי המועדון הזה במשך השנים כדי לקבל את היחס המיוחד מהבנקאים.

עכשיו, כאשר הבנו את שיטת פישמן, אפשר לחזור לנתניהו והטייקונים.

בנימין נתניהו
אוליבייה פיטוסי

פישמן, כמו נוחי ודני דנקנר, יוסי מימן ואילן בן דב, הוא חבר של כבוד במסדר הטייקונים לשעבר. אבל הוא טייקון ותיק הרבה יותר - 40 שנה בעסקים, 30 מהן על תקן טייקון.

אז מי גידל את פישמן? מי הביא אותנו לפשיטת הרגל הגדולה בהיסטוריה של המשק? מי יצר כאן את יזם הנדל"ן הממונף, שהחזיק גם שני עיתונים ובמשך עשור גם חברת כבלים (הוא ניסה גם לקנות את בנק הפועלים והפסיד במכרז לדנקנר ואריסון)?

נתניהו? בגין? שמיר? הליכוד?

הסיבוב הראשון של פישמן בשנות ה-70, שהגיע לקצו בפשיטת הרגל הראשונה של קרן רונית, התחיל בכלל בימי מפא"י העליזים, כשפישמן עבד עבור התנועה הקיבוצית.

הסיבוב השני אף יותר מעניין: אחרי שפשט רגל, חזר פישמן לקדמת עולם העסקים כאשר קנה מהמדינה, באחת ההפרטות הראשונות שנעשו כאן, את כלכלית ירושלים. כיצד בוצעה ההפרטה הזאת? במכרז פתוח, שקוף לציבור? לא ממש. שר האוצר דאז, שמעון פרס, החליט למכור אותה במכרז סגור. יצא שפישמן זכה וגם יצא שפישמן מימן את רוב הרכישות בהלוואה שקיבל מבנק הפועלים, שאז עוד נשלט על ידי חברת העובדים. וגם יצא, עניין של מזל ועתוי כמובן, שפישמן קנה את החברה מהמדינה בערך בשליש מהשווי שלה. ככה יצא.

לאחר מכן התחיל פישמן בשרשרת עסקות עם המדינה: בהתחלה הוא זכה במכרז למונופול של טלוויזיה בכבלים, לאחר מכן הוא קנה מהמדינה את חברת מבני תעשייה ומיד לאחר מכן זכה במכרז למפעיל של שיחות בינלאומיות. מי שמכר לו את מבני תעשייה היה שר האוצר, אברהם שוחט. לימים, בנו של שוחט, יוחאי, עבד אצל פישמן. אבל זה מקרי, כמובן. זה משק קטן. הבן של שר האוצר צריך לעבוד איפשהו. יצא שהוא עבד אצל פישמן.

אבל פישמן לא היה רק בידידות עם המפא"ינקים. ממש לא. היו לו יחסים מצוינים עם אריאל שרון: עודד שמיר, הרל"ש של שרון במלחמת לבנון הראשונה, היה במשך שנים ארוכות יד ימינו של פישמן בעסקי הנדל"ן שלו. גם אולמרט היה ידיד אמת. כאשר הוא כיהן כשר התקשורת, החליט אולמרט לדחות את השלב השני בפתיחה לתחרות של שוק השיחות הבינלאומיות. המרוויח הגדול היה פישמן, שניצל את ההארכה הזאת כדי למכור את מניותיו בקווי זהב לאלוביץ'.

אפשר לחפור עוד ועוד בעסקיו המסועפים של פישמן עם השלטון בישראל במשך 20 שנה, אבל אין צורך. כמו כל הטייקונים, הוא הסתדר מצוין עם כל המפלגות. ימין ושמאל, הפרטה, הלאמה, קפיטליזם, סוציאליזם - זאת סחורה שמוכרים לטיפשים שימושיים. טייקונים ופוליטיקאים יודעים שזה רק מסך עשן נוח, שמאחוריו אפשר לחלק את רכוש האזרחים לידי אנשי שלומנו וקבוצות אינטרס באמצעות רגולציות והלוואות נוחות.

5. בנימין נתניהו

אז נתניהו לא המציא את הטייקונים, ולמעשה חלק מהטייקונים - כמו דנקנר, בן דב ומימן - דווקא קרסו או ירדו מנכסיהם בגלל רפורמות מבניות שהוא הוביל. בכהונתו כשר אוצר וראש ממשלה אושרו רפורמות לצמצום הריכוזיות במערכת הפיננסית. הוא גם לא שולט בעיתונות בישראל, אלא משמש דווקא כיעד המרכזי לביקורת ומתקפות של רוב העיתונים והערוצים, שנשלטו על ידי הטייקונים במשך שנים ארוכות.

אבל אל תיתנו להיסטוריה הזאת לבלבל אתכם לרגע: גם אצל נתניהו האינטרס הפוליטי קודם לאידיאולוגיה כלכלית, אם היא בכלל קיימת. במארס 2014 התראיין כאן נתניהו ואמר את הדברים הבאים: "מקור הכוח העיקרי שחברות יכולות לשתף אתו פעולה הם הפוליטיקאים, וכך נוצר קפיטליזם של מקורבים. במערכת שלנו בישראל זה יכול להיות גם התחברות לכוחות אחרים, כמו כוחות בעיתונות שיש להם שליטה על כוחות פוליטיים, וגם זה ייתן לך קפיטליזם של מקורבים. זה יכול להגיע בשתיים או שלוש דרכים - דרכים למנוע תחרות. ואם אתה מונע תחרות, אתה מעלה מחירים ובדרך כלל משתק את החלקים החלשים יותר בחברה, שהתלות שלהם במחירים נמוכים יותר של מוצרים ושירותים כשיעור מהכנסתם היא גדולה יותר. זה משהו שאני מעוניין מאוד להימנע ממנו".

שנה בדיוק לאחר מכן הוא זכה בבחירות בניצחון ענק, והחליט שהמודל שמתאים לו הוא בדיוק זה ששנה קודם לכן אמר שהוא מעוניין להימנע ממנו. הוא החל לכרות בריתות עם הטייקונים, כמו אלוביץ' ותשובה, ופתח במסע להחלשת העיתונות. אם עד לפני שבועיים אפשר היה לטעון שפתיחת התחרות לערוץ 2 וערוץ 10 היא גם הגיונית כלכלית, הרי ההתנהלות מול השידור הציבורי מוכיחה רשמית שהרפורמות הן בעיקר מנוף כוח פוליטי.

בערוב ימיו בשלטון, לקראת קדנציה רביעית, נתניהו החליט שהוא כבר גדול מספיק וחזק מספיק בשביל לראות עצמו כממסד. הוא רוצה להיות מפא"יניק - לא במובן המפלגתי, אלא במובן של חיבור אמיץ של ההון, השלטון והעיתון. זה רק הולך לו קשה מדי.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#