הרבה יותר קשה 
מאשר להכניס שחור ואשה לבית הלבן - השבוע/ גיא רולניק - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הרבה יותר קשה 
מאשר להכניס שחור ואשה לבית הלבן

אזרחי ארה״ב יכולים לבחור שחור, יכולים לבחור אשה, אבל יש חלופה אחת שלא ניתנה להם שנים: לבחור מישהו שהוא לא מיליארדר או תלוי לחלוטין בכסף של המיליארדרים ושל חברות הענק. האופציה הזאת לא קיימת בדמוקרטיה האמריקאית: לא לנשיאות, לא לקונגרס, לא לסנאט

24תגובות
הילרי וביל קלינטון
Julio Cortez/אי־פי

קשה לשכוח את הבוקר ההוא ב-6 בנובמבר 2008, כשנודע שפוליטיקאי שחור נבחר לנשיא לראשונה בתולדות ארה"ב. זה היה רגע מרגש, מסוג הרגעים שבו אתה חושב שהכל אפשרי, ובסופו של דבר ההיסטוריה פחות אכזרית ממה שנדמה. 50 שנה אחרי הרצח של מרטין לותר קינג - לארה"ב יש את ברק אובמה.

אותו סוג של התרגשות אחזה במאות מיליוני אנשים ביום שלישי בלילה, כאשר הוועידה הדמוקרטית אישרה רשמית את מועמדותה של הילרי קלינטון לנשיאות מטעם המפלגה הדמוקרטית.

עדיין יש משוכה קטנה בדרכה של קלינטון לבית הלבן: דונאלד טראמפ, שהרוב המכריע של הפרשנים, הפוליטיקאים ואנשי העסקים חשבו לפני שנה שהוא בדיחה זמנית - אבל בימים האחרונים הוא מצמצם את הפער מולה בסקרים.

שחור בבית הלבן, אשה בדרך לבית הלבן - רגעים היסטוריים. הליברליות מנצחת והגזענות והמיזוגניות מפסידות.

אבל 30 שנה אחרי שפרנסיס פוקויאמה הכריז על "קץ ההיסטוריה" וניצחונן של הדמוקרטיות הליברליות, הגיע הזמן לרסן את התלהבותנו. המקום להתחיל בו את הדיון הזה הוא שמונה שנות כהונתו של אובמה.

ברק אובמה
J. Scott Applewhite/אי־פי

קלינטון, ממשיכת דרכו של אובמה, תזכה כמו כל המועמדים הדמוקרטים לפניה ברוב הקולות של השחורים בארה"ב. אלא שהפעם, בניגוד ל–2008, לרובם אין ציפיות גדולות ממנה. לא מפני שהיא לבנה, רחוק מכך, אלא משום שרובם הבינו שמה שאובמה לא הצליח לשנות — סיכוי קלוש שהיא מסוגלת או אפילו רוצה לשנות.

שמונה שנים ישב נשיא שחור בבית הלבן. אחד הפוליטיקאים הכי כריזמטים שידעה ארה״ב במשך עשורים: מלך הטלוויזיה, הנאומים, הג׳סטות הקטנות והגדולות. שמונה שנים שבסופן הייאוש, הגזענות והאלימות ששררו ברבים מריכוזי האוכלוסייה השחורה וההיספאנית בארה״ב לא הצטמצמו ולעתים התרחבו.

לפני שאובמה הגיע לבית הלבן, הוא גר בדרום שיקגו, בשכונת הייד פארק שבמרכזה שוכנת אוניברסיטת שיקגו. הבית של אובמה עדיין נמצא בשכונה, הוא לא הציע אותו למכירה. במרחק של כמה מאות מטרים משם תוקם בקרוב הספרייה הנשיאותית של אובמה, בהשקעה של חצי מיליארד דולר.

הספרייה שתיפתח בעוד חמש שנים תהיה כנראה פלא אדריכלי מרהיב, אבל תושבי הייד פארק צוחקים כאשר מישהו שואל אם אובמה ומשפחתו יחזרו בינואר הבא הביתה, לשכונה שבה פיתח את הקריירה הפוליטית שלו וגידל את שתי בנותיו. אין סיכוי. במרחק כמה רחובות מביתו של אובמה מתרחשים כמה פעמים בחודש רציחות, מקרי שוד אלימים או סתם ירי מתוך מכוניות.

ינואר 2017? חפשו את אובמה במנהטן, בעמק הסיליקון שבו נמצאים רבים מהתורמים שלו ובהמשך, כאשר יתחיל לצבור עשרות מיליוני דולרים בעולם העסקים, כמו הקלינטונים, סביר שתמצאו אותו בבתי הקיץ, החורף, הסתיו והאביב בגטאות של האלפיון העליון שפזורים בכל המדינה.

ראש העיר שיקגו הוא רם עמנואל, דמוקרט, שהיה ראש הסגל של אובמה בתחילת כהונתו הראשונה. בשנה האחרונה איבד עמנואל שליטה על העיר: הפשע משתולל, מספר הנרצחים הוכפל, השכונות של השחורים נהפכו לאזורים מסוכנים כפליים ממה שהיו — והן תמיד היו מסוכנות. רבע שעה ממרכז העיר, במרחק יריקה מרוב הרובעים העשירים והנוצצים ביותר בעיר, משתוללות עזובה, אלימות והזנחה. רגע אחד אתה בארה"ב וברגע השני אתה בעזה.

לפני שמונה שנים הבטיח אובמה לבוחריו שהוא ישנה את וושינגטון, שהוא יילחם עבור החלשים, שהוא יוציא את הלוביסטים מהעיר, שהוא יכריז מלחמה על וול סטריט, חברות התרופות וקבוצות האינטרס. היכנסו ליוטיוב ותמצאו שם את כל הנאומים האלה.

חלוקת העושר הגזעית של ארה"ב
שווי חציוני של משקי הבית

בהיבט הזה כישלונו של אובמה מוחלט וטוטאלי. כוחן של חברות הענק בארה״ב והשפעתן על הפוליטיקה רק גדלו, מספר הלוביסטים וההשקעה בהם נראית כמעט כפונקציה מונוטונית עולה.

כאשר אובמה החליט לפני ארבע שנים למנות את התורמת הגדולה שלו משיקגו, שגייסה לו כספים במשך הקריירה שלו, לשרת המסחר והתעשייה של ארה״ב — איש לא הרים גבה. פה ושם פורסמו כתבות, שתהו אם יורשת המיליארדים של אימפריית הנדל״ן ומלונות האייט היא המינוי המתאים ביותר. אבל פני פריצקר מונתה לתפקיד ומאז נעלמו הכתבות. בכמה דמוקרטיות מתקדמות במערב מכהן שר כה בכיר שהתכונה הבולטת ביותר שלו היא שהוא מיליארדר? וורן באפט אמר לי לפני כמה שנים שארה"ב נהפכת בהדרגה לפלוטוקרטיה, מדינה שנשלטת על ידי קומץ עשירים. זה לא נעצר בתקופת אובמה, אולי רק החריף.

אך סמלי הוא שהמועמד להחליף את הדמוקרטים בבית הלבן הוא מיליארדר שמצהיר בריש גלי, בלי להתבייש, שהצלחתו העסקית בנדל״ן והמיליארדים שצבר הושגו בין השאר מהכישרון שיש לו — לקנות פוליטיקאים במשך עשרות שנים. ״שילמתי לה, אז היא באה לחתונה שלי״, הוא אמר על קלינטון, והוסיף שהוא לא שילם סתם: ״כאשר הייתי צריך משהו, הם היו עונים לטלפון״.

אזרחי ארה״ב יכולים לבחור שחור, יכולים לבחור אשה, אבל יש חלופה אחת שלא ניתנה להם שנים: לבחור מישהו שהוא לא מיליארדר או תלוי לחלוטין בכסף של המיליארדרים ושל חברות הענק. האופציה הזאת לא קיימת בדמוקרטיה האמריקאית: לא לנשיאות, לא לקונגרס, לא לסנאט וגם לא לחלק גדול מבתי המשפט העליונים ב–30 מדינות שבהן למתמודדים על כס השיפוט מותר לקבל תרומות מחברות ענק, גם כאלה שענייניהן עולים בפני השופטים.

ספרו לגארי ריבק, אחד מעורכי הדין המובילים בחוף המערבי בתחום ההגבלים העסקיים והתחרות, על ההבטחות של אובמה להוציא את הכסף מוושינגטון — והוא יצחק צחוק מר. ריבק ניהל לפני 20 שנה את התיק המפורסם נגד המונופול של שנות ה–90 — מיקרוסופט. מאז הוא ייצג שורה של חברות היי־טק במאבקיהן נגד ענקיות המחשוב והאינטרנט. כיום הוא מייצג מתחרות של גוגל, שמנסות לשכנע את הרגולטורים לפעול נגד מונופול החיפוש ששאב נתח אדיר מכל שוק הפרסום העולמי וחולש על כמויות ידע וכוח שלא היו בידי שום חברה פרטית משחר ההיסטוריה. הוא חי ונושם את הפוליטיקה של רגולציה בוושינגטון.

בחודש שעבר פגשתי את ריבק בוושינגטון, בכנס שערכה ״ניו אמריקה פאונדשיין״ על הריכוזיות הגוברת בענפי משק רבים בארה״ב. ריבק אמר על הבמה בצורה חדה וברורה שהסיבה לכך שרשויות התחרות וההגבלים העסקיים האירופיות חוקרות את גוגל בזמן שמשרד המשפטים ונציבות הסחר האמריקאיים לא עושים דבר היא פוליטית נטו — לגוגל יש כסף והשפעה פוליטית אדירה בוושינגטון.

דונלד טראמפ
CARLO ALLEGRI/רויטרס

לפני ואחרי ריבק עלתה לבמה שורה ארוכה של עורכי דין, אקדמאים וכלכלנים שתיארו תמונה זהה: הריכוזיות הגדלה בענפי משק רבים, חוסר היכולת והנכונות של הרגולטורים להתמודד עם חברות הענק והמחיר הגבוה שמשלמים הצרכנים, משלמי המסים והדמוקרטיה.

מר ריבק, אתה אומר ש"גוגל למדה שאין שום טעם להתווכח עם הממשלה - אפשר פשוט לקנות את הממשלה". ואני רואה שבכל הנוגע לגוגל, הרגולטורים של ההגבלים העסקיים נקטו גישה שונה מעמיתיהם האירופאים. אף שהאירופאים חוקרים מקרים רבים, זה לא מה שקורה בארה"ב. איך אפשר להסביר את הפער הזה?

"אני מסביר זאת בתרומות לקמפיינים. לפני כמה שנים בית המשפט העליון פסק בתיק בשם Citizens United, ששינה את האופן שבו הממשלה שלנו עובדת ביחס למונופולים. אבל במקרה של גוגל, זה לא רק Citizens United. הפסיקה אמנם מקלה על גוגל לתרום כסף, אבל יש גם קרבה בין גוגל לאובמה. יו"ר תאגיד אלפבית, אריק שמידט, מקורב באופן אישי לברק אובמה. הוא היה אחד מתומכיו הראשונים. אובמה מגיע לקליפורניה כל הזמן ומגייס שם כסף, בכירי גוגל עורכים לכבודו אירועים, ואנשים כמו יו"ר רשות הסחר הפדרלית — שאמורה לחקור ולהעמיד לדין מונופולים — רואים את זה".

אבל היתה קרן אור בכנס, והיא צוברת עוד תשומת לב וכוח בימים האחרונים. הסנאטורית אליזבת וורן, שהתפרסמה בחמש השנים האחרונות בעיקר במאבקה בבנקים, הרימה לראשונה דגל חדש ונאמה נגד הריכוזיות הגוברת במשק האמריקאי והנזקים שהיא גורמת לצרכנים. וורן עשתה גם את מה שכמעט כל הפוליטיקאים מימין ומשמאל פוחדים לעשות, ונקבה בשמותיהן של החברות. היא גם לא נמנעה מלהגיד בקול רם את שמותיהן של החברות הכי מפחידות וחזקות בארה״ב — חברות האינטרנט בכלל וגוגל בפרט.

נאומה של וורן על הריכוזיות האדירה בארה״ב ועל השפעתה הרעה על יוקר המחיה, הכלכלה והדמוקרטיה הזכירו לי את הקמפיין שניהל לפני 100 שנה המשפטן היהודי, מייסד התנועה הציונית בארה״ב ולימים השופט העליון לואיס ברנדייס. אחריו הגיעו הנשיא טדי רוזוולט ופוליטיקאים רבים אחרים, שנשאו את דגל המלחמה בפלוטוקרטים האמריקאים שהשתלטו על הכלכלה והפוליטיקה.

אבל מה קרה בין 1916 ל–2016? מה קרה ב–100 השנים האחרונות? עיון במצעי המפלגה הדמוקרטית והרפובליקנית (כולם נמצאים באינטרנט) מעלה תופעה מעניינת: בעוד במחצית הראשונה של המאה ה–20 החשש מריכוזיות, היעדר תחרות, כוח פוליטי של חברות הענק והצורך לרסן אותן באמצעות הגבלים עסקיים הופיע תדיר במצעי המפלגות, הרי שב–30 השנה האחרונות השיח הזה נעלם לחלוטין מהמצעים ומהנאומים של הפוליטיקאים. ההגבלים העסקיים נעלמו מהמדינה שהמציאה את רעיון ההגבלים העסקיים ובעיקר בהקשר הפוליטי שלו — ככלי של הדמוקרטיה להגן על עצמה מפני ריכוזי כוח כלכליים אדירים שמשתלטים על המערכת הפוליטית והרגולטורית.

בארי לין
Doc Searls

השבוע היא חזרה. בעמוד 11 במצע של המפלגה הדמוקרטית שאושר בכינוס המפלגה בפילדלפיה השבוע, אפשר למצוא את הפסקות הבאות: "תאגידים גדולים הביאו את הכוח שלהם על השווקים לרמת הריכוזיות הגבוהה ביותר שארה"ב ראתה מזה כמה עשורים — ראיה נוספת לכך שהכל מוטה לטובת מי שנמצאים בפסגה. המפלגה הדמוקרטית תנקוט צעדים לבלימת הריכוזיות התאגידית בכל תעשייה שבה יש הגבלה לא הוגנת של התחרות. נהפוך את מדיניות התחרות וההגבלים העסקיים לחזקה יותר ומותאמת לכלכלה שלנו כיום, נגביר את זרועות אכיפת ההגבלים העסקיים של משרד המשפטים ונציבות הסחר הפדרלית, ונעודד סוכנויות נוספות לאתר התנהלות לא תחרותית בתחומי השיפוט שלהן.

"אנו תומכים במטרה ההיסטורית של חוקי ההגבלים העסקיים להגן על התחרות, ומתנגדים לסוג הכוח הכלכלי והפוליטי הריכוזי מדי שעלול לכרסם בדמוקרטיה בריאה. אנו תומכים בחיזוק האכיפה של משרד המשפטים ונציבות הסחר הפדרלית את חוקי ההגבלים העסקיים כדי למנוע ניצול של חברות דומיננטיות לרעה את כוחן, והגנה על האינטרס הציבורי נגד שיטות מסחר מפלות ולא הוגנות. אנו תומכים בצו הנשיאותי שהוציא לאחרונה הנשיא אובמה, המורה לכל הסוכנויות לנקוט פעולות ספציפיות שהן יכולות לנקוט בתחומי השיפוט שלהן כדי לזהות התנהגות לא תחרותית — כמו הסדרים כובלים, תיאומי מחירים ודחיקת רגליהם של מתחרים — ולהפנות כל התנהגות שנראית כמפרה את חוק ההגבלים העסקיים הפדרלי למשרד המשפטים ונציבות הסחר הפדרלית".

מי שאחראי להכנסת הטקסטים האלה למצע הדמוקרטי הוא כמה קבוצות של פעילים, אינטלקטואלים, פוליטיקאים ותנועות עממיות. אחת הדמויות המובילות שם הוא העיתונאי והחוקר בארי לין, שפירסם לפני שש שנים את הספר Cornered, שבו תיאר את הריכוזיות הגוברת ברוב ענפי המשק האמריקאי וההימנעות של הפוליטיקאים, הרגולטורים והעיתונאים מהתמודדות עמה.

שאלתי השבוע את לין אם הנאום של וורן והפסקות החדשות במצע הדמוקרטי משמעותיים — או רק דיבורים. "הנאום הזה היה חשוב מאוד", קובע לין. "זאת היתה ההצהרה החשובה ביותר של דמות פוליטית בכירה בארה"ב לגבי מדיניות פוליטית ב-80 השנים האחרונות".

גארי ריבק
ELIZABETH D HERMAN / NYT

האם ייתכן שהרפובליקאים יירתמו לעניין?

"זה אחד הדברים שאנחנו מנסים להבין כרגע. אנחנו מאמינים בהחלט שוורן יצרה מרחב שמאפשר לרפובליקאים להצטרף. היא עובדת לעתים קרובות עם רפובליקאים על סוגיות של רפורמה פיננסית, ויש לה חוק בעניין ה'גדולים מכדי ליפול' שהיא מקדמת בשיתוף הסנאטור ג'ון מקיין. אני בטוח שהיא חשבה על כך כשכתבה את הנאום, על הפוטנציאל לעבוד עם רפובליקאים על הסוגיות האלה.

"הסנאטור הרפובליקאי מייק לי טוב מאוד, ג'ון מקיין היה טוב למדי בסוגיות האלה. אני חושב שרפובליקאים מודאגים במיוחד לגבי מונופולים של פלטפורמות (גוגל, פייסבוק ובמידה מסוימת גם אמזון; ג"ר). הרבה חברות שהם עבדו עמן נפגעות מכך, מהענקיות האלה שהשתלטו על הדרגים הבכירים של הכלכלה הפוליטית. אבל אני גם חושב שהם יודעים שאנחנו מתמודדים עכשיו עם תופעה שונה לחלוטין. זה לא רק עניין הגודל. במקרה של הפלטפורמות האלה, רמות השליטה והמניפולציה הן כאלה שמעולם לא ראינו בכלכלה הפוליטית".

האם נאומה של וורן קיבל השראה מברנדייס, בשפה והרעיונות שלו?

"בוודאי. למעשה, ערכתי את ההשוואה הזאת בהקדמה לספרי. כתבתי שהסנאטורית וורן היא אחת מקבוצה קטנה של אמריקאים שפועלת כיום שאפשר באמת להשוותה ללואיס ברנדייס. אני חושב שהנאום הזה הוכיח את הנקודה הזאת לחלוטין. בנאום היא הבהירה שריכוזיות אינה רק סוגיה כלכלית, לא רק עניין של מחירים לצרכן, אלא נוגעת גם בסוגיות פוליטיות בסיסיות. היא נוגעת לדמוקרטיה שלנו ולחירות שלנו. היא דיברה כמה פעמים על האיום שמציבים תאגידי ענק בפני הדמוקרטיה שלנו, וסיימה בדיון לגבי חשיבותו הרבה של חוק נגד מונופולים לשמירה על החירויות הבסיסיות ביותר שלנו. זו שפה שונה מזו ששמענו מכל אחד אחר בתחום הזה. איש לא השתמש בשפה כזאת ב–30–40 השנה האחרונות. אם להיות יותר ספציפי, הפעם האחרונה שבה שמענו הצהרה כל כך ברורה לגבי הסכנות הפוליטיות שמציבים המונופולים היתה כשפרנקלין רוזוולט יצא במתקפה נגדם ב–1937–1938".

מצע המפלגה הדמוקרטית מחזיר את המאבק במונופולים לראשונה מאז 1988 - האם זה רציני, או רק מלים ריקות של מצע?

"מלים יכולות להיות משמעותיות מאוד. זאת הבטחה, סוג של התחייבות. התחייבויות מורכבות ממלים, ואפשר להפר אותן, אבל ההבטחה הזאת היא מנוף בידי הציבור. אם קלינטון תנצח בבחירות, אם יהיה לנו ממשל דמוקרטי ואם נרגיש שהממשל הדמוקרטי הזה עומד להתעלם מההבטחה הזאת, יש לנו את ההבטחה והמלים האלה ונוכל להשתמש בהן ולומר 'לא, אנחנו רוצים שתקיימו את ההבטחה הזאת'. ללא המלים האלה שחור על גבי לבן לא נהיה מנוף יעיל כל כך. זה לא אומר שנקבל מה שאנחנו רוצים, אבל לפחות נוכל להצביע על כך. אבל אנשים ברחוב חייבים יהיו לדרוש מהממשל הבא לקיים את ההבטחה הזאת".

ברני סנדרס די התעלם מסוגיות הגבלים עסקיים. למה?

"אנחנו לא יודעים. אנחנו יודעים שהם חשבו להצהיר הצהרות לגבי הגבלים עסקיים ומאבק במונופולים, אנחנו יודעים שהם בחרו לשים דגש על נושאים אחרים. סנדרס לא קידם את המדיניות הזאת — ברשימה הראשונה של תיקונים למצע שהוא הציג, וזו היתה רשימה ארוכה, לא היה שום דבר על ריכוזיות. כך שזה בהחלט לא היה אחד הנושאים שבהם הוא התמקד. עם זאת, הקמפיין שסנדרס ניהל יצר אווירה שמאפשרת למי שמתמקד בסוגיות האלה להכניס את השפה הזאת פנימה. ללא האווירה שהוא יצר, ללא ההפרה הזאת שהוא יצר בסטטוס־קוו של המפלגה, זה לא היה קורה. כך שאני לא רוצה להמעיט בערכה של התרומה של סנדרס".

טראמפ מדבר על כוח אנטי-מונופוליסטי: האם אנחנו צריכים לקחת אותו ברצינות? האם טראמפ יילחם במונופולים כנשיא?

"הרבה אנשים משווים בין טראמפ לריצ'רד ניקסון. יש בזה מידה של דיוק. אם מסתכלים על הגישה של ניקסון לשימוש בחוק ההגבלים העסקיים, הרי שיש שני גורמים שעיצבו את הגישה של הממשל: האחד היה שהם עדיין פעלו במסגרת הפרדיגמה של הניו דיל, כך שהם יישמו כל הזמן את מדיניות ההגבלים העסקיים באופן המסורתי. חלק מהזמן נראה היה שניקסון משתמש בחוק ההגבלים העסקיים, כפי שעשה עם רשות מס ההכנסה, בדרך שנראה שנועדה לשרת את האינטרס הפוליטי האישי שלו. אם טראמפ יהיה נשיא, האם הוא ישתמש בהגבלים העסקיים בדרך הבנרדייסאית המסורתית? אין שום אינדיקציה לכך שהוא יעשה זאת. האם טראמפ ישתמש בחוק ההגבלים העסקיים לשירות האינטרסים האישיים שלו כפי שעשה ניקסון? הייתי אומר שהוא כנראה ינסה לעשות זאת. ממה ששמעתי על טראמפ עד כה, אין שם שום דבר שאמור לגרום לנו להתלהב, מנקודת מבט מדינית, מכך שהוא יהיה בשלטון. אף שהוא יצא בהצהרות האלה, אין שום אינדיקציה לכך שיש אצלו הבנה כלשהי של ההשפעות הפוליטיות המבניות והכלכליות של מידת הריכוזיות שאנחנו רואים כיום".

שחור בבית הלבן, אשה בדרך לבית הלבן — אלה רגעים היסטוריים וחשובים, שיש בהם פוטנציאל להמשיך את התוואי של מאות השנים האחרונות לשפר את מעמד השחורים, הנשים והמיעוטים, ולצמצם את האפליה שלהם בחברה. אבל בעוד בתחומים האלה יש כוחות גדולים שפועלים ללא לאות וב–50 השנה האחרונות בעיקר מנצחים, הרי שהתוואי הפלוטוקרטי שבו דוהרות רבות מהדמוקרטיות בעולם בכלל וארה״ב בפרט הרבה פחות מעודד. אם הניצוצות הראשונים שנדלקו בעניין הזה בחודשים האחרונים לא יכובו באלימות על ידי הכוחות הכלכליים החזקים, הם עשויים להיות לא פחות היסטוריים, אולי יותר.

ככל שיתקרב מועד הבחירות, ככל שטראמפ ימשיך ברטוריקה הגזענית והמיזוגנית שלו, כך נוכל כולנו להרהר יותר ויותר בשאלה מהם התהליכים הפוליטיים, התרבותיים והכלכליים שהביאו כל כך הרבה אנשים לייאוש, וקירבו פוליטיקאי מסוגו לבית הלבן.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#