כשל השוק של העיתונות - השבוע/ גיא רולניק - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

כשל השוק של העיתונות

גיא רולניק מסביר מדוע האינטרנט הפך את העיתונות למוצר ציבורי שהשוק הפרטי לא מסוגל לספק

20תגובות

רשת המיקרו־בלוגינג הדיגיטלית, טוויטר, סערה השבוע, כפי שלא סערה כבר שנים, כאשר ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ויו״ר ההסתדרות, אבי ניסנקורן, הכריזו ביום שני בערב בהפתעה גמורה על מה שכונה בטוויטר ״הדיל המסריח״ - דחייה של פתיחת השידורים של התאגיד החדש לשידור ציבורי בשנה וחצי, מה שנתפש אצל רבים כמהלך שמטרתו האמיתית להרוג או להחליש את הגוף החדש עוד לפני שנולד. עורך חדשות החוץ של קול ישראל, ערן סיקורל, צייץ: ״ד"ר ביבי ומיסטר ניסנקורן: ביד אחת מסירים את מסיכת החמצן מהזקנה במסדרון (רשות השידור), ביד השנייה מנתקים את האינקובטור מהחשמל לתינוק בתינוקייה (התאגיד החדש)״.

בעוד שהעיתונאים צרחו, התקוטטו, כעסו והתאכזבו, רוב הציבור הישראל, כולל אלה המחוברים והמעודכנים המבלים ברשתות החברתיות, היו אדישים. כמו בסיבובים קודמים, כאשר עלה נושא השידור הציבורי לדיון - תגובה אופיינית היתה שמבחינתם אפשר לסגור את השידור הציבורי, שאין צורך לבזבז כספי משלמי מסים ויש להשאיר לשוק הפרטי לעסוק בתקשורת ועיתונות.

בשורות הבאות אנסה להסביר לקוראים ששותפים לדעה הזאת, בעיקר אלה שיש להם השקפת עולם כלכלית ופוליטית ימנית, מדוע הם טועים ומדוע שידור ציבורי עצמאי הוא קריטי לכל דמוקרטיה ולכל כלכלת שוק. לאחר מכן אנסה להסביר לחברי הטובים העיתונאים מדוע קשה לבוא לציבור בטענות נוכח גישתו כלפי העיתונות. שני ההסברים קשורים זה בזה.

דמוקרטיה וכלכלת שוק נשענות שתיהן על ההנחה שהבוחרים, כמו גם האזרחים, משלמי המסים והצרכנים, הם מיודעים: יש להם יכולת להבין את ההחלטות של הפוליטיקאים והרגולטורים. בכלכלת השוק הדמוקרטית תפקידה של הממשלה הוא לספק שירותים ציבוריים איכותיים ולקבוע את כללי המשחק, החוקים והרגולציות בשוק הפרטי. איכות החיים ורמת החיים הן נגזרת של איכות השירותים הציבוריים, היעילות וההוגנות של הפעילות בשווקים הפרטיים.

הספירה לאחור במשרדי תאגיד השידור בתל אביב. יעמדו ביעד?
נתי טוקר

עיתונות עצמאית, מקצועית וחופשית היא המוסד הדמוקרטי המרכזי שיכול לעזור לבוחרים, לאזרחים, למשלמי המסים להתגבר על הבורות הרציונלית שלהם. לכל אזרח, כפרט בחברה, אין אינטרס פרטי ואין יכולת להשקיע זמן כדי ללמוד, להבין ולהתעדכן בסוגיות המורכבות שעומדות לפתחם של פוליטיקאים ורגולטורים, להחלטות שלהם ולדרך קבלתן. זה תפקידה של העיתונות: לאסוף מידע, לנתח ולהפיץ אותו, כמו גם לחשוף את מה שמקבלי ההחלטות ואנשים בעמדות כוח מעוניינים להסתיר.

רוב עבודת העיתונות בתחום איסוף המידע, הניתוח והתחקירים בוצעה ומבוצעת על ידי העיתונים המודפסים. לכלי התקשורת שהופיעו ב-100 השנים האחרונות - הרדיו, הטלוויזיה והאינטרנט - יש תפקיד חשוב, אבל רוב עבודת איסוף המידע, הניתוח והתחקיר מבוצעת על ידי ארגוני החדשות של העיתונות הכתובה (ואתרי האינטרנט שלה), בעוד שאלה האלקטרוניים נשענים על עבודת העיתונות המסורתית.

ההיסטוריה של העיתונות הכתובה נחלקת לשתי תקופות עיקריות: בתקופה הראשונה, המאות ה-18 וה-19, רוב העיתונות היתה מפלגתית ומומנה על ידי גורמים פוליטיים. במאה האחרונה, בעקבות התקדמות טכנולוגית, היא השתנתה, ובכל העולם נוצרו בהדרגה גופי תקשורת עצמאיים יותר שלא מומנו על ידי מפלגות ופוליטיקאים. המודל העסקי שלהם נשען על מנויים ופרסום.

מה שלא ידעו רוב קוראי העיתונים ב-50 השנים האחרונות הוא שהיכולת של העיתונות הכתובה לספק את השירות הדמוקרטי - אספקת חדשות, ניתוחים ותחקירים - נשענה על שני מקורות הכנסה חשובים במיוחד: פרסום בכלל ומודעות לוח בפרט. אספקת החדשות עצמן סובסדה ברובה, ברוב העיתונים, על ידי שני מקורות הכנסה ורווחים אלה.

בשני העשורים האחרונים נשחקו במהירות שני מקורות הכנסה אלה, מה שהחליש מאוד את יכולתה של העיתונות לספק את החדשות האלה ולהיות עצמאית. בכל העולם החל תהליך של מיזוגים והשתלטות של קונגלומרטים כלכליים על העיתונות. אלה האחרונים לא חיפשו רווחים ישירים מהעיתונות, אלא כלי פוליטי להגן או לקדם את האינטרסים הכלכליים האחרים שלהם.

העיתונות העצמאית והמקצועית סיפקה מאז ומתמיד שירות שבבסיסו הוא ציבורי — כלומר החברה כולה, הדמוקרטיה, כלכלת השוק, נהנות מקיומה של עיתונות מקצועית ונשכנית שמבקרת את השלטון ואת חברות הענק. אבל הפרט, האינדיבידואל, תמיד יעדיף להיות ״טרמפיסט״ - שמישהו אחר יממן את הפעילות הזאת. משום שכמו במקרה של כל מוצר ציבורי, אי־אפשר למנוע מהאזרחים שאינם קוראים ומשלמים על עיתון ליהנות מהתרומה הזאת לחברה.

האינטרנט החמיר את בעיית העיתונות ודחף את רובה עוד יותר לכיוון של ״מוצר ציבורי״, מכיוון שהוא ריסק את ההכנסות מפרסום ומודעות לוח (מרכז רווח שהיה משמעותי מאוד בעבר, מפני שמדובר בשוק דו־צדדי שנהנה מאפקט רשת), והפך במקרים רבים את המידע, הניתוחים והחדשות לזמינים לכל אחד ברשת.

אנשי הימין הכלכלי, המצפים שהשוק הפרטי יספק ביעילות את השירות הקרוי עיתונות עצמאית, טועים לחשוב שזה אפשרי. אם ינתחו לעומק את המודל העסקי בעבר ובהווה של העיתונות הם יבינו שחלק גדול מהשירות שהיא אמורה לספק עונה לקריטריונים של ״מוצר ציבורי״ - השוק הפרטי לא יודע לספק אותם בכמות ובאיכות הנדרשת.

לפני שבועיים, כאשר נוחי דנקנר הורשע בהרצת מניות אי.די.בי, הופיעו ברוב העיתונים כתבות ניתוח המסבירות שהנזק שגרם דנקנר למשק הישראלי גדול דרמטית מאותה הרצת מניות: שהוא השחית את המשק ונהפך לסמל קשרי ההון־שלטון, הריכוזיות והמונופולים.

הכתבות האלה נתפשו כמובנות מאליהן אחרי ההרשעה, אבל למעשה הן היו די מדהימות, משום שהן כלל לא היו קשורות לפרשיית הרצת המניות שבה הוא הורשע. אם דנקנר השחית את המשק וסימל את בעיית הריכוזיות ההון־שלטון, הרי לא היה בכך שום דבר חדש. אלה חדשות ישנות מאוד.

עולה השאלה: מדוע כמעט כל העיתונות בישראל לא פירסמה כתבות דומות כאלה לפני חמש, שש ושבע שנים - כאשר דנקנר ובן דודו שלטו ברוב חלקי המשק? הרי בשנים האלה לא למדנו שום מידע חדש על פעילות הדנקנרים.

התשובה מחזירה אותנו לרישא של הדברים: חשיפת שחיתויות בחברות ענק וקשרי הון־שלטון ועבודת ניתוח מורכבת של הגורמים הכלכלים החזקים במשק אינן כדאיות כלכלית. המודל העסקי של העיתונות, בעיקר במשק ריכוזי, לא תומך בפעילות מסוג כזה. רוב העיתונים העדיפו בעשורים האחרונים לשמור על יחסים טובים עם חברות הענק, המפרסמים או עם השלטון. רק כאשר דנקנר קרס ואיבד את כוחו החליטו אותם כותבי טורים להדגיש את השפעתו הרעה, לשיטתם, על המשק.

כאן נכנס השידור הציבורי בישראל: חשיפת קשרי ההון־שלטון, ביקורת על חברות הענק ובעיקר ניתוח הרגולציה ואיכות השירותים הציבוריים הם תפקידה הדמוקרטי של העיתונות בכלכלת שוק מתקדמת - גם אם לפעילות הזאת אין מודל עסקי של ממש. זה המקום שבו מימון ציבורי הוא קריטי. אבל כדי שהשידור הציבורי יספק את השירות הזה הוא צריך להיות עצמאי לחלוטין ולהיבנות על תרבות ארגונית שונה לחלוטין מזאת שתמצאו כיום ברשות השידור, כמו גם ברוב העיתונים בישראל. שידור ציבורי שרואה לפניו רק את השליחות הציבורית. זאת משימה לא פשוטה בכלל.

הסיבה לכך שרוב הציבור הישראלי מגלה אדישות במקרה הטוב להקמתו של השידור הציבורי ולצורך בו אינה מפתיעה נוכח הדרך שבה הוא תופש את העיתונות בישראל: כמי שמשרתת בעיקר את עצמה, את חברות הענק או את הפוליטיקאים.

בפרשת הדנקנרים והטייקונים, כמו גם בסיקור המערכת הפוליטית בשנים האחרונות, נטשו רוב העיתונים את המקצוענות והעצמאות, ככל שהיו להם כאלה, ונהפכו לכלים או שחקנים במשחק של הגורמים החזקים במשק. חלק מהעיתונים שירתו את השלטון, חלק שירתו את חברות הענק וחלק מזגזגים בין שניהם לפי האינטרס הכלכלי של הבעלים.

הקמתו של תאגיד השידור הציבורי היא הזדמנות ליצירת כוח מרכזי בשוק העיתונות, שייכנס בדיוק לאותם מקומות שבהם העיתונות הפרטית נכשלה כי המודל העסקי שלה לא מעודד פעילות נחושה, מתמשכת ומשפיעה בתחומים האלה. אבל כדי לעשות את זה לא מספיק מימון ציבורי. יש צורך במצפן, ערכים ותרבות ארגונית ומקצועית אחרת. המצפן הזה לא קיים כיום ברוב העיתונות בישראל.

טועים העיתונאים כשהם מגלגלים את האשמה לפתחם של הפוליטיקאים. הם צריכים קודם להביט במראה על הנכונות שלהם לשתף פעולה עם ההשחתה של העיתונות והפיכתה לכלי בידי הפוליטיקאים, הממשלה וחברות הענק. התיקון בעיתונות יתחיל מתוך העיתונות. אירועי השנים האחרונות והשבועות האחרונים הם גם משבר וגם הזדמנות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#