משה כחלון מציג: 
ממי לוקחים ולמי נותנים בפוליטיקה הישראלית - השבוע/ גיא רולניק - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

משה כחלון מציג: 
ממי לוקחים ולמי נותנים בפוליטיקה הישראלית

ההתנהלות של כחלון בשנה האחרונה דומה יותר למהלך של הורדת המסים ■ הוא מתכנס בהדרגה לאסטרטגיה של רוב שרי האוצר בעשור האחרון: מתחזקים את הקיים, לא יוצאים למאבקים קשים ובעיקר לא מנסים לבצע שינויים משמעותיים במבנה הכוח והכסף בחברה

36תגובות
משה כחלון
אוליבייה פיטוסי

תחילה הגיעה ההדלפה ולאחר מכן ההודעה הרשמית. שר האוצר, משה כחלון, מתכוון להוריד בקרוב לכלל הציבור את מס הכנסה ואת מס החברות. הפרטים עדיין לא סוכמו עם אנשי המקצוע, אבל יועציו הפוליטיים והתקשורתיים כבר מיהרו להדליף את עיקרי הדברים.

אין מהלך שפוליטיקאים בכלל ושרי אוצר בפרט אוהבים יותר מאשר הורדת מסים: זה מסוג המהלכים שמשמחים את כל הציבור. אף אחד לא אוהב לשלם מסים, רוב הציבור משוכנע שהוא משלם מסים גבוהים מדי ומקבל תמורה קטנה מדי, ואיש לא שואל את עצמו אף פעם כיצד תמומן ההורדה הזאת.

אוהבים לקרוא את גיא רולניק? רוצים לקבל למייל כל טור שלו, מיד עם פרסומו? לחצו על "התראות במייל", כאן למעלה בשורת השיתוף

את הורדת המסים תמיד אפשר לעטוף בתיאוריה ובאידיאולוגיה: לטעון שהורדתם מאיצה את הצמיחה, משפרת את התחרותיות של המגזר העסקי, מגדילה את התמריצים לעבוד וליזום וגם מונעת מהממשלה לנפח ללא צורך את התקציב שלה בעתיד.

מתי הורדת מסים באמת מאיצה את הצמיחה? במיתון? בגאות? איזה סוג של מסים? ישירים? עקיפים? יחידים? חברות? עשירון עליון? מעמד ביניים? כאשר יש חוב ממשלתי גדול? קטן? כל אלה כבר פרטים שרק כלכלנים מתענינים בהם. גם הספרות הכלכלית העדכנית חלוקה בדרך כלל בתשובות לשאלות האלה. התשובה היא שזה תלוי: לא רק בנסיבות, אלא גם את מי תשאלו.

הסיבה הפשוטה ביותר להורדת מסים היא לא האצת הצמיחה, אלא שזה צעד המדיניות שהכי קל לפוליטיקאי לבצע. דבר לא יעמוד בדרך כלל בדרכו של הפוליטיקאי, בטח לא בישראל, שיודיע על הורדת מסים על סוגיהם השונים. אין שום גורם במשק שרואה את עצמו נפגע מהורדת מסים.

מטריצת ווילסון
1 - רגולציה או חקיקה שאת המחיר שלה משלמת קבוצה גדולה
2- רגולציה או חקיקה שאת המחיר שלה משלם הציבור הרחב המפוזר
3 - רגולציה או חקיקה שאת המחיר שלה משלמת קבוצת אינטרס
4 - רגולציה או חקיקה שאת המחיר שלה משלמת קבוצת אינטרס אחת והתועלת בה זורמת לקבוצת אינטרס אחרת

אז מי בכל זאת מממן את הורדת המסים? קשה לדעת: אלה יכולות להיות קבוצות מסוימות באוכלוסייה שזקוקות להרחבת רשתות ההגנה החברתיות (בריאות, רווחה, דיור, חינוך); אלה יכולים להיות פרויקטי תשתית או משלמי המסים והדורות הבאים שיישאו בנטל חוב וריבית גבוהים יותר בעתיד - מה שיקטין את מרחב התמרון התקציבי של הממשלות הבאות.

אבל כל אלה הן קבוצות באוכלוסייה שאינן מאורגנות, לא יכולות להתארגן וממילא לא יודעות שהן אלה שישלמו את המחיר של הורדת המסים. הן הציבור הרחב והמפוזר שקם בבוקר, הולך לעבודה ואין לו שום תמריץ או יכולת לקחת חלק בשיחה הזאת. הדיון נמצא אלפי מטרים מעל ראשו.

לא כך התחיל כחלון את הקמפיין של כולנו, כאשר חזר מהגלות הקצרה מחוץ לפוליטיקה הישראלית. למעשה, במשך כמה חודשים היה כחלון אחד הפוליטיקאים הראשונים בישראל שביקש את אמון הבוחרים על בסיס מצע חריג ומדויק: לא לחלק כסף והבטחות, אלא ללכת נגד קבוצות האינטרס החזקות ביותר במשק, לשבור מונופולים ולהוריד את מחירי הדיור.

לכאורה, האסטרטגיה הזאת נחלה הצלחה חלקית: כחלון נכשל בתחום הדיור (המחירים עלו במהירות בשנה וחצי האחרונות), ברח מטיפול במונופול הגז, נמנע מכל רפורמה משמעותית במגזר הציבורי - אבל הוא עדיין מגלה נחישות בתחום רפורמות במערכת הפיננסית, בבנקים ובביטוח.

כאשר יורדים לפרטים של כל צעדי המדיניות האלה מגלים שהרפורמות בתחום הפיננסים והמזון נשענות בעיקר על אנרגיה, רעיונות, לגיטימציה ולבבות שהוכשרו מאז המחאה החברתית. כוחם הפוליטי והלגיטימציה הציבורית של ענקי הפיננסים נשחקים כבר כמה שנים.

הפגנה של פעילי המחאה החברתית ומחאת הגיוס בתל אביב
מוטי מילרוד

כחלון עדיין ראוי לכל שבח על הנחישות שלו לקדם את הרפורמות האלה, על הגיבוי שהוא נותן לדרור שטרום בתחום הבנקאות, לדורית סלינגר בביטוח ולאמיר לוי בתחום המזון והיבוא - אבל ההתנהלות שלו בשנה האחרונה דומה יותר למהלך של הורדת המסים. הוא מתכנס בהדרגה לאסטרטגיה של רוב שרי האוצר בעשור האחרון: מתחזקים את הקיים, לא יוצאים למאבקים קשים - ובעיקר לא מנסים לבצע שינויים משמעותיים במבנה הכוח והכסף בתוך החברה הישראלית.

הבריחה של כחלון לכיוון מהלכים כמו הורדת מס הכנסה אינה ייחודית לו, רחוק מכך. היא מאפיינת פוליטיקאים באשר הם. החישוב שהם עורכים פשוט: מאבק בקבוצות אינטרס חזקות במגזר הציבורי והפרטי הוא עניין מסוכן, ארוך וקשה. הקבוצות שעשויות להיפגע נלחמות במי שרוצה לעשות שינוי, ואילו הציבור הרחב שעשוי ליהנות מהרפורמה יהיה אדיש והסיכוי שיתמוך בפוליטיקאי בגלל מלחמתו העיקשת קטן. ברוב המקרים הציבור הרחב אדיש משום שהתועלת מהרפורמה מפוזרת על פני מיליונים ותבוא לידי ביטוי רק בעתיד הרחוק. לעתים קבוצות האינטרס יצליחו לצבוע את הרפורמה בצבעים שליליים.

כיצד יכול אפוא הציבור הרחב, המפוזר, הטרוד בחייו, להבין אילו מהלכים, רפורמות ושינויים שיוזמים פוליטיקאים הם מהסוג הקל של העברת השמיכה מצד לצד, כמו הורדת מסים, ואילו הם מהלכים משמעותיים? זה קשה מאוד, כי בכל רפורמה יש הרבה מאוד פרטים, נדרשת הבנת עומק של השוק הרלוונטי, לכל שוק יש מבנה משלו והיקף הדיס־אינפורמציה שיוצרות קבוצות האינטרס הוא עצום.

אבל יש בכל זאת כמה כללי אצבע פשוטים שמסייעים להבין את סוג הרפורמות והשינויים שפוליטיקאים ורגולטורים יכולים לבצע. הרעיון מוצג בטבלה והוא מבוסס על מטריצת וילסון, על שמו של פרופ' ג'יימס וילסון, שהיה מהאינטלקטואלים החשובים של המאה האחרונה בתחום המינהל הציבורי והפוליטיקה.

חלק גדול מהרפורמות, שינויי הרגולציה והההחלטות הכלכליות שעליהם אתם קוראים כל בוקר בעיתון ניתן למיון לפי אחת מארבעת הריבועים במטריצה:

1. רגולציה או חקיקה שאת המחיר שלה משלמת קבוצה גדולה ומפוזרת בציבור, והתועלת בה זורמת גם היא לקבוצה גדולה ומפוזרת בציבור. לעתים קבוצה אחרת, לעתים יש חיתוך בין שתי הקבוצות הגדולות. לדוגמה: הורדה של מסים שבה פתחנו.

2. רגולציה או חקיקה שאת המחיר שלה משלם הציבור הרחב המפוזר, והתועלת שבה מרוכזת בידי קבוצת אינטרס. לדוגמה: תנאי שכר ופנסיה הגבוהים פי שלושה או ארבעה מהמקובל במקצועות זהים בשוק הפתוח למנהלים ועובדים בארגון שהוא קבוצת אינטרס. בעודף השכר יישא הצרכן או משלם המסים.

3. רגולציה או חקיקה, שאת המחיר שלה משלמת קבוצת אינטרס (בדרך כלל קטנה והומוגנית) והתועלת בה מפוזרת על פני הציבור הרחב. לדוגמה: פתיחת שוק לתחרות באמצעים של הגבלים עסקיים או הפחתת מכסי מגן ותקינה. ציבור הצרכנים מרוויח, היצרנים מפסידים.

4. רגולציה או חקיקה שאת המחיר שלה משלמת קבוצת אינטרס אחת, והתועלת בה זורמת לקבוצת אינטרס אחרת. לדוגמה: התערבות של הממשלה ביחסים בין חקלאים מאורגנים לבין רשתות השיווק.

הכלכלן מנסור אולסון, שקוראי טור זה מכירים כאחד מהוגי הדעות החביבים והרלוונטים ביותר לשיטתנו, קבע לפני 50 שנה שבניגוד לאינטואיציה של הבוחרים והאזרחים, הרי שברוב הדמוקרטיות, רוב הזמן, אלה הן דווקא הקבוצות הקטנות וההומוגניות שמצליחות להשפיע על כללי המשחק, החוקים והרגולציות - ולא הציבור הרחב והמפוזר.

לקבוצות הקטנות, דווקא בגלל היקפן המצומצם, יש תמריץ כלכלי גדול (ההטבה מתחלקת על פני המספר הקטן של החברים בקבוצה), יכולת להתארגן, לחלק את ההטבה רק לחברים שלוקחים מאמץ בהתארגנות ולעשות לובי כדי להשפיע על המערכת הפוליטית והרגולטורית שתחוקק חוקים ותקנות למענן. לציבור הרחב והמפוזר אין יכולת להתארגן, והוא סובל מבעיית הטרמפיסט - כל אחד מעדיף שמישהו אחר יישא בנטל ההתארגנות.

לוועדת טרכטנברג, שרוב המלצותיה לא יושמו, היו כמה הישגים רעיוניים. היא היתה הוועדה הממשלתית הראשונה שהודתה בכך שחלק בולט מהמגזר העסקי בישראל הוא מהסוג שלוקח ערך ולא מייצר ערך; היא העלתה את האפשרות שחלקים המגזר הציבורי משרתים בעיקר את עצמם; והודתה לראשונה שהרגולציה בישראל שבויה במקרים רבים בידי קבוצות האינטרס שהיא אמורה לפקח עליהן. במלים אחרות: זה היה הרגע שבו הפקידים והכלכלנים שישבו בוועדה הודו שהתיאוריות של וילסון ואולסון על עוצמתן של קבוצות האינטרס בדמוקרטיה הן מדויקות.

מי הן הקבוצות הקטנות האלה? קוראי עיתון זה מכירים אותן היטב: אלה המונופולים והקרטלים בשוק הפרטי, אלה המונופולים הציבוריים, אלה יבואנים ויצרנים שמצליחים לקבל מהמדינה הגנות מתחרות באמצעות מכסים ותקינה, אלה חברות וארגונים שמספקים לממשלה שירותים גרועים במחירים גבוהים בגלל פיקוח ורגולציה חלשה, זאת השכבה הקטנה של עובדי דור א׳ שמייצגת ההסתדרות, שהשאירה את עובדי דור ב׳ וג׳ בקור בחוץ ובדרך גם חוסמים רפורמות להתיעלות ולשיפור השירות לשכבות החלשות, אלה הבנקים, חברות הביטוח, הקק״לים, מקבלי פנסיות העתק במערכת הביטחון שאינם לוחמים והרשימה עוד ארוכה.

אחרי שחילקנו את רוב עולם הרפורמות, צעדי המדיניות והחקיקה למטריצה וילסונית והבנו את המתמטיקה האולסונית של קבוצות האינטרס, קל להבין את הקושי העצום של ייזום רפורמות ושינויים שפוגעים בקבוצות אינטרס ומיטיבים עם ציבור רחב ומפוזר, וקל להבין מדוע פוליטיקאים יעדיפו להתרחק מרפורמות מסוג זה (ריבוע 3) ולהתמקד בריבוע 1 (הפחתת מסים).

העיתון שאתם קוראים עכשיו מקדיש מאז הקמתו חלק עצום מהכתיבה והניתוח בו להעלאה לסדר היום הציבורי של הצורך לבצע רפורמות מהסוג של ריבוע 1 ובתמיכה בפוליטיקאים ורגולטורים שמנסים לקדם אותן. הסיבה למיקוד הזה נגזרת לא רק מהתיאוריה, אלא גם מהמציאות בשטח: לקבוצות האינטרס יש תמיד לובי ויכולת להשפיע לא רק על פוליטיקאים, אלא גם על הרעיונות והשיחה של הציבור. לעומת זאת, לציבור רחב ומפוזר אין יכולת. זה תפקידו של עיתון.

זה אינו רעיון מקורי: אחד העורכים של "אקונומיסט" הבריטי הגדיר לפני 23 שנה את משימת העל של העיתונות כמאבק בלתי פוסק בקבוצות האינטרס: ״כדי לתקוף את הווירוס (הלובי של קבוצות האינטרס) נדרשים פוליטיקאים אמיצים המגובים על ידי עיתונאים ערניים ונחושים. ובאופן מדויק יותר: זקוקים לעיתונאים נחושים שיביישו את הפוליטיקאים כדי שייהפכו לאמיצים. וזה דורש מהעיתונות שתהיה לה תפישת עולם שהיא לא רק ספקנות לגבי קבוצות אינטרסים אלא גם…תמיכה בתחרות״ ("אקונומיסט", 27 במארס 1993).

כחלון הגיע למשרד האוצר בזכות הצלחתו האדירה בביצוע מהלך מדיניות מריבוע 3. הוא נאבק בקבוצת האינטרס שהיתה לפני חמש שנים החזקה ביותר במשק. כגודל כוחה של הקבוצה, כך גם היתה ההצלחה והתועלת לציבור הרחב: מיליארדי שקלים שנחסכים מהציבור מדי שנה בחשבונות הסלולר, גידול ניכר בשוק והגדלה ניכרת של כלל הרווחה המשקית.

המסלול שבו צועד כחלון בחודשים האחרונים - מעבר לריבוע 1 - אינו שונה מהמסלול של רוב שרי האוצר והממשלות. מהלכים משמעותיים נגד קבוצות אינטרס שייצרו תועלת ניכרת לכלל הציבור בוצעו בישראל, כמו ברוב העולם, בעיקר ברגעי משבר קשים.

כחלון לא גרוע מקודמיו. למעשה, הוא טוב בהרבה מרובם ובוודאי משר האוצר שקדם לו, שבז לאנשי המקצוע; היה ממוקד רק בסיפוקים מהירים במהדורות החדשות; והיה ממוקד כמעט תמיד בריבוע 1 (מע״מ 0%, למשל). האכזבה מכחלון נובעת מכך שלו, בניגוד לאחרים, היתה הזדמנות: הוא נבחר על ידי ציבור שהיה מוכן לרגע לצאת מהזיהוי העצמי שלו כשמאלני/ימני ולהצביע למי שנתפש ככזה שלא שבוי בידי קבוצות האינטרס.

הסימן הברור ביותר לכך שכחלון נטש את הדרך הזאת הוא הרטוריקה שלו. בחודשים האחרונים הוא החל לאמץ את שפת הימין/שמאל/בנייה בשטחים/הרחבת הממשלה. זאת רטוריקה שכחלון נמנע ממנה לפני הבחירות, וגם התרחק ממנה במאה הימים הראשונים שלו כשר אוצר.

רטוריקת שמאל-ימין מאדם שאיש לא בחר בו בגלל עמדותיו בנושאים אלה והרקורד שלו בנושאים האלה מועט היא נייר הלקמוס הטוב ביותר לכך שהוא מרים ידיים מהאפשרות להוביל מהלכים מסוג הריבוע הראשון והוא מתכנס למשחק הפוליטי הרגיל. לצערנו, במשחק הפוליטי הרגיל התוצאות בדרך כלל בינוניות ומטה: המחיר הכלכלי הכבד שנגזר מהכוח העודף של קבוצות האינטרס בעיצוב הרגולציה והחוקים אינו רק העברת ערך מכיסי משלמי המסים, הצרכנים והמשקיעים אליהם - אלא בדרך כלל משפיע על עיצוב מבנה משק פחות יעיל.

כוחן העודף של קבוצות האינטרס הקטנות והמאורגנות - הן בתוך המגזר הציבורי והן במגזר הפרטי - הוא הקללה של הדמוקרטיות המודרניות. זאת אינה קללה חדשה, אבל כאשר הדמוקרטיות נאלצות להתמודד עם האטה בצמיחה או גלי הגירה המחיר של חוסר היעילות והמחירים הגבוהים שגובות קבוצות האינטרס הוא בלתי נסבל עבור הציבור הרחב. התוצאה היא דונלד טראמפ, ברקזיט ועלייה של מפלגות גזעניות או קיצוניות בדמוקרטיות רבות. משום שכאשר גדל הנתח בציבור שמרגיש שהמערכת הפוליטית, הממשלה המגזר הציבורי לא משרתים אותו - הוא מחפש פתרונות פשוטים ולא מתעמק במטריצות של וילסון או בלוגיקה של אולסון.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#