המונופולים הכי מפחידים בעולם – ומה אפשר לעשות נגדם - השבוע/ גיא רולניק - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

המונופולים הכי מפחידים בעולם – ומה אפשר לעשות נגדם

מעתה אל תגידו ״המונופול דופק אותנו״, אלא ״אנחנו שותפים״ - תחשבו חיובי, תפרגנו, גם אתם בעסק

50תגובות
איור עדי עמנואל אשר
איור : עדי עמנואל

הנה מצאנו את הפתרון לוויכוח על מונופול הגז.

לאחר שראש הממשלה, משרד האנרגיה, המועצה הלאומית לכלכלה ואגף התקציבים נכשלו בהכנסת תחרות למונופול הגז הטבעי של קבוצת דלק־נובל; לאחר שנכשלו, אם בכלל ניסו, בהורדת מחיר הגז ב–50% לפחות, לרמות שיורידו את מחיר החשמל, יעודדו תחבורה נקייה, יצמצמו את זיהום האוויר ויתמכו בתעשייה הישראלית - הגיעה בתחילת השבוע ההודעה על העסקה המתגבשת בין קבוצת הביטוח והפנסיה הראל לבין חברת נובל, שבה תרכוש הראשונה עבור לקוחות הפנסיה והביטוח שלה נתח מהאחזקות של נובל בקידוח תמר תמורת 350 מיליון דולר.

הנה השיטה הקפיליסטית במיטבה: במקום להתלונן וליילל על הרווחים האדירים של המונופול, על היעדר תחרות ועל מחירי האנרגיה הגבוהים, יצטרף עם ישראל למשחק וישתתף בו דרך תיקי ההשקעות שלו, במקרה הזה: פנסיות המנוהלות על ידי הראל, ברווחים של מונופול הגז. מעתה אל תגידו ״המונופול דופק אותנו״, אלא ״אנחנו שותפים״. תחשבו חיובי, תפרגנו, גם אתם בעסק.

אם הסידור הזה נראה לכם אטרקטיבי או הגיוני, מיד אסביר מדוע הוא רחוק מלהיות כזה. הכשלים שאציג לא יפתיעו אתכם, ולא יידרש תואר מתקדם בכלכלה ותורת ההשקעות כדי להבין זאת. אבל אם הסידור הזה נראה לכם מגוחך, כאן אני דווקא עשוי להפתיע אתכם ולטעון שמגוחך ככל שיהיה (והוא אכן מגוחך) - הוא נהפך לנפוץ במיוחד בכל העולם ובעיקר בשוק ההון הגדול והמשוכלל מכולם, והוא מעורר ספקות לגבי השיטה הקפיטליסטית הנוכחית.

אסדת הגז "תמר". ארכיון
אלבטרוס – צילומי

נתחיל עם המונופול. הרעיון שהציבור הרחב לא צריך להיות מוטרד מהמחירים הגבוהים שגובה המונופול מפני שהוא יקבל פיצוי או ישתתף ברווחים האלה באמצעות המסים והתמלוגים שקבעה ועדת ששינסקי או ההשקעה של הפנסיה שלו בעסקי הגז - שגוי משלוש סיבות עיקריות:

1. הסיבה הראשונה היא שהנזק העיקרי שגורמים מונופולים ושווקים לא תחרותיים לכלכלה אינו רק העברת העושר או הערך מהצרכנים ליצרנים, במקרה זה מונופול הגז. הנזק העיקרי הוא השמדת הערך שגורמים מונופולים ושווקים לא תחרותיים. כלכלנים קוראים לזה Dead Weight Loss - אובדן הערך שנגרם למשק בגלל הקטנת הכמות הנצרכת, כתוצאה מהמחיר הגבוה והלא תחרותי שקובע המונופול. במקרה של מונופול הגז הישראלי, השמדת הערך אדירה: במחיר נמוך משמעותית היתה יכולה להתפתח בישראל תעשייה שלמה המבוססת על אנרגיה זולה ונקייה.

2. הסיבה השנייה היא שמונופולים, כמעט בהגדרה, משקיעים משאבים ואנרגיה אדירה בשימור מעמדם המונופוליסטי ובחיזוק הקשרים שלהם עם השלטון. אין להם ברירה: כשהרווחים שלך מבוססים על הגנה ממשלתית מתחרות, זה נהפך לעסק העיקרי שלך. חברת החשמל, למשל, לקוחה של מונופול הגז, מעבירה מדי שנה מיליארדי שקלים מיותרים לעובדים שלה, ואלה בתורם מתפקדים למפלגות ועוסקים בעבודה פוליטית כדי לשמר את הכוח, המעמד וההגנות של החברה.

3. הסיבה השלישית היא שלמונופולים ולעסקים גדולים שזוכים להגנה מהממשלה יש השפעות שליליות על המערכת האקולוגית בתעשייה שבה הם פועלים ולפעמים במשק כולו. הם מקשים על עסקים תחרותיים - שלא נהנים ממעמד מונופוליסטי או מהגנה ממשלתית - לפעול, הם מנפחים עלויות ודוחקים החוצה יזמים שאין להם חיבור ממשלתי.

שלושת הנזקים שגורם מונופול משמעותי לפעילות הכלכלית במשק ידועים היטב לכל הכלכלנים ואנשי העסקים, ולכן ההתעלמות של ראש הממשלה, משרד האוצר, האקדמיה ובעיקר אגף התקציבים מהם היא לא פחות ממדהימה. הם הראשונים שהיו אמורים להסביר שמיסי ששינסקי גבוהים הם לא פתרון למונופול בתחום אסטרטגי הגובה מחירים מופקעים, בעיקר כשהוא יכול להשתמש בכוח המונופוליסטי שלו בגז כדי להגיע לעמדות מונופוליסטיות בשווקים קרובים או קשורים.

מילטון פרידמן
בלומברג

רוב הדיון הציבורי בשנה האחרונה, בעיקר מכיוון מחאת הגז, התרכז בנזק הרביעי של המונופול: העברת הערך מהצרכנים אל המונופול באמצעות מחיר גבוה. גם אם נתמקד רק בנזק הזה ונתעלם מהנזקים שמנינו קודם, השקעת הפנסיות של הישראלים בקידוח תמר לא מסייעת בהרבה לפתרון הבעיה. הציבור שמשלם את מחיר הגז היקר דרך חשבון החשמל ודרך ייקור כל המוצרים והשירותים שצורכים אנרגיה הוא אינו הציבור שלכאורה ירוויח חלק מההפסד הזה בחזרה דרך הפנסיות שלו. כידוע, העושר הפיננסי לא מתחלק בצורה שווה בין האזרחים. רובו מתרכז בעשירון העליון.

מי שמצא את כל הניתוח שלעיל ברור מאליו, ולא חשב לרגע שניתוב ההשקעות והפנסיות של הציבור לרכישת מניות של חברות שחולבות את הציבור באמצעות מעמדן המונופוליסטי הוא רעיון טוב - עשוי דווקא להיות מופתע יותר.

חלקים גדולים והולכים מהכלכלה העולמית בנויים בדיוק במודל הזה: ההשקעות של הציבור - ישירות או דרך תוכניות הפנסיה והחיסכון שלו - מרוכזות יותר ויותר במונופולים, בחברות הפועלות בשווקים ריכוזיים ומקבלות הגנות מהממשלות. כלומר, יש לנו כאן יריבות בין המשקיעים שרוצים רווחים גבוהים ככל שאפשר, וצרכנים שנחלבים, מנוצלים ונדפקים על ידי החברות שבהן מושקעות הפנסיות של הציבור.

ברק אובמה
Carolyn Kaster/אי־פי

התופעה הזאת לא התרחשה במקרה, והיא שלובה בכמה מהתהליכים החשובים שהתרחשו בחשיבה הכלכלית ובמדיניות הכלכלית שהתפשטה ברוב העולם ב–40 השנים האחרונות.

קשה לשים את האצבע על הרגע שבו החלה להתגבש השיטה הזאת, אבל אחד מהם אירע בעקבות מאמר שפירסם פרופ' מילטון פרידמן ב"ניו יורק טיימס" ב–1970, שבו קבע כי ״המחויבות החברתית היחידה של החברה בע״מ היא להגדיל את רווחיה״.

פרידמן, כמובן, לא המציא את הרעיון: הפילוסוף והכלכלן הסקוטי אדם סמית כתב 200 שנה קודם לכן שכאשר כל פרט ממקסם את התועלת והרווחים שלו - הוא גם ממקסם את כלל התועלת החברתית. במחצית הראשונה של המאה ה-20, עם התפתחות הכלכלה והמודלים המתמטיים, הוכיחו כלכלנים רבים את האינטואיציה של סמית - שתחרות ומקסום רווחים דוחפים את הכלכלה להקצאה יעילה של המקורות.

אליזבת וורן
אי־פי

כמובן שכל הכלכלנים האלה היו מודעים היטב לכך שהתיאוריה הזאת מתאימה רק למצב אוטופי, שבו התחרות בשווקים היא משוכללת, לאיש אין יכולת להשפיע על המחיר ולכולם יש מידע מלא, בעוד שבמציאות, רוב השווקים אינם משוכללים - אלא מלאים כשלים שדורשים את המעורבות הממשלתית. אבל כוכב הצפון של רוב התיאוריה הכלכלית היה הרעיון שמקסום רווחים הוא דרך למקסום תועלת חברתית.

אף שלסמית היו אינטואיציה חזקה ואמונה בכוחן של התחרות והאינטרס האישי בקידום הכלכלה, הוא היה חשדן גדול בכל הקשור לאנשי עסקים ופוליטיקאים. על אנשי עסקים הוא כתב שהם ישתמשו בכל הזדמנות שתהיה להיפגש אחד עם השני כדי לקשור קשרים נגד הציבור (קרטל), והזהיר שהעצות שהם נותנים לפוליטיקאים ומחוקקים נועדו בעיקר לשרת את האינטרסים הצרים שלהם.

בכל הקשור למנהלים של חברות, סמית היה נחרץ: מנהליה של חברה שמגייסת כסף מהציבור יעדיפו תמיד את טובתם על פני זאת של החברה, וההזנחה והבזבוז תמיד יאפיינו את ניהול החברות האלה, הוא כתב.

בנימין נתניהו
אמיל סלמן

הבעיה שסמית הציג גברה ככל שהחברות הציבוריות נהפכו ליותר ויותר נפוצות, מה שהביא את הכלכלנים מייקל ג׳נסן וויליאם מקלינג לחשוב מחדש על התיאוריה של החברה. שש שנים לאחר המאמר של פרידמן פירסמו השניים את המאמר על ״התיאוריה של החברה: התנהגות המנהלים, עלויות הסוכן ומבנה הבעלות״, שתיאר את הבעיה העיקרית של החברה כניגודי האינטרסים בין ״הסוכן״ - המנהלים, לבין "הבעלים״ - המשקיעים. עם זאת, הפתרון ברור: צריך לייצר התאמה בין האינטרסים של המנהלים ובעלי המניות. ג'נסן ומקלינג סללו את הדרך לתפישה כי הבעיה העיקרית בתיאוריה של החברה היא חוסר ההלימה בין האינטרסים של המשקיעים לבין אלה של המנהלים.

המאמר הזה ומאמרים דומים שעסקו בשיטות לתגמול מנהלים פרצו את הדרך לעידן האופציות והבונוסים למנהלים - כלים שאמורים לפתור את ״בעיית הסוכן״. האינטרסים של המנהלים ושל בעלי המניות מיושרים, ושניהם רוצים להרוויח. ב–30 השנים הבאות זינק שכר המנהלים בארה״ב ובעולם כולו במאות ואלפי אחוזים ביחס לשכר העובדים.

בסוף שנות ה-90 ובתחילת שנות ה-2000 החלו להתגבר קולות שטענו שהרעיון של ג׳נסן ומקלינג הוא נחמד - אבל גם מנותק מהמציאות; אין ״שוק״ אמיתי למנהלים או לשכר מנהלים, למנהלים יש כוח אדיר מול הדירקטוריונים של החברות שמאשרים להם את הבונוסים והאופציות, וזהות האינטרסים ביניהם לבין המשקיעים היא פיקציה. ב-2004 פירסמו לוציאן (אריה) בבצ׳וק וג׳סי פריד מאוניברסיטת הרווארד את ספרם המשפיע ״שכר בלי ביצועים״, שבו ניפצו את המיתוסים שטופחו כאילו האופציות והבונוסים אכן מייצרים זהות אינטרסים בין המשקיעים למנהלים.

אדם סמית

אבל גם אם מתעלמים לרגע מהכישלונות של המשטר התאגידי, המאפשר למנהלים לחלוב את החברות, ומכשלי השוק הרבים שקיימים ברוב ענפי המשק - התיאוריה של פרידמן, שחברות צריכות רק למקסם את רווחיהן כמרשם לניהול חברות או למדיניות כלכלית, עדיין מנותק מהמציאות. משום שכל החברות וכל השווקים פועלים בתוך מסגרות של חוקים, תקנות ורגולציות שיש להם השפעה דרמטית על המודלים העסקיים של החברות, רמת התחרות בענף שלהן או החלוקה של הרווחים בין בעלי המניות, העובדים, הלקוחות ומשלמי המסים.

הרעיון של פרידמן, שחברה ממקסמת את רווחיה ובעקיפין מביאה למקסום התועלת החברתית או הקצאת המקורות, מניח שכללי המשחק האלה הם משתנה קבוע וחיצוני. החברות פועלות למקסם את רווחיהן תחת מגבלה של חוקים, תקנות ונורמות חברתיות, הנקבעות על ידי המוסדות הדמוקרטיים של המדינה.

ההנחה הזאת מצחיקה את כל מי שקורא עיתונים בכלל ועיתונות כלכלית בפרט: החברות היחידות שרואות את החוקים, התקנות, הרגולציות והנורמות כמשתנים קבועים וחיצוניים הן אולי דוכני פלאפל. שאר העסקים, בעיקר הגדולים, עסוקים רוב זמנם - ישירות או באמצעות איגודים - בניסיון להשפיע על כללי המשחק, החוקים והנורמות כדי לשפר את מצבם מול הצרכנים, המשקיעים, משלמי המסים, העובדים וכל מי שקשור לעסקיהן.

זפיר טיצאאוט
Chae Kiln

כלומר, הרעיון שחברות שממוקדות במקסום רווחיהן יביאו גם למקסום התועלת החברתית הכוללת קורס לתוך עצמו במהירות מפחידה ברגע שאנחנו מפנימים שבכל דמוקרטיה יש מאבק בלתי פוסק של חברות, איגודים וקבוצות אינטרס על השפעה על החוקים, התקנות והנורמות - כדי למקסם את רווחיהן.

התהליך הזה אינו אנקדוטלי או ספורדי: הוא גם שיטתי וגם מזין את עצמו. ככל שהחברות גדולות יותר, יש להן יכולת גדולה יותר להשפיע על כללי המשחק, החוקים והתקנות כדי לחסום תחרות ולהגדיל את רווחיהן. ככל שיש להן יותר רווחים או הכנסות, יש להן יותר משאבים ויכולת להשפיע על השלטון. ככל שהמשק ריכוזי יותר, כך ההיגיון וההצדקה לכלכלת השוק ולמקסום רווחים הולך ויורד. זה קורה מסיבה פשוטה: במקום שבו הגדולים, החזקים או המאורגנים קובעים את כללי המשחק - אין באמת ״שוק״.

המחאה החברתית שפרצה בישראל ב–2011 העירה את הציבור וגרמה לו לשאול את עצמו אם באמת יש ״שוק״ בענפי משק רבים בישראל. האם יש ״שוק״ בסלולר? לא, מתברר שזה היה קרטל בחסות פואד־דליה איציק־אולמרט־אריאל אטיאס, שברגע שנשבר - ירדו המחירים ב–80%. האם יש ״שוק״ במזון ומשקאות? לא, הענף סובל מריכוזיות גבוהה ומהגנות מיבוא שדחפו את המחירים לרמה הגבוהה ב–20%–30% מרמתם באירופה ובארה״ב. האם יש ״שוק״ ביבוא הרכב? בתמרוקים? במוצרי חשמל ואלקטרוניקה? בבנקאות? לא, ברובם יש ריכוזיות אדירה או שורה של רגולציות מסובכות, שנועדו להגן על יצרנים ויבואנים בלעדיים.

בחודשים האחרונים החל להתעורר גם הציבור האמריקאי. לפני שלושה חודשים פירסם הנשיא ברק אובמה צו נשיאותי, המזהיר מפני ריכוזיות גוברת ומונופוליזיציה בתחומים רבים בכלכלה האמריקאית בשנים האחרונות.

אובמה מדבר יפה, אבל עושה מעט. שמונה שנות כהונתו הסתכמו בעיקר ברטוריקה, ברפורמת בריאות שלא הפילה שיערה משיערות ראשן של חברות הביטוח, התרופות, הציוד הרפואי ואיגודי הרופאים ועלייה נוספת בכוחם של הבנקים, המונופולים והלוביסטים בוושינגטון. הסיכוי לשינוי, אם יהיה כזה, טמון בפוליטיקאים אחרים.

ביום שלישי ניצחה פרופ' זפיר טיצ׳אאוט בפריימריס של המפלגה הדמוקרטית במדינת ניו יורק. טיצ׳אאוט היא לא רק אחד הקולות החשובים ביותר בארה״ב בנושא שחיתות מוסדית וכסף בפוליטיקה, אלא בין הפוליטיקאיות הבודדות שמצביעות על הריכוזיות, המונופולים וחולשת אכיפת ההגבלים העסקיים כסכנה מרכזית לכלכלה, לאי־שוויון ולדמוקרטיה האמריקאית.

ביום רביעי נשאה הסנטורית הדמוקרטית אליזבת וורן נאום ראשון מסוגו בוושינגטון, שהתמקד כולו בריכוזיות העולה בארה"ב ובמחיר הכבד שמשלם הציבור האמריקאי על ריבוי מונופולים אלימים ודורסניים ברוב ענפי המשק.

וורן חבטה בקרטלים של חברות התעופה, הבנקים, ענקיות החקלאות והמזון - בזה אין חידוש גדול - אבל העזה להזכיר בנאומה את אחד המונופולים האימתניים והמפחידים מכולם בארה״ב. הוא כל כך מפחיד שרוב הפוליטיקאים מסרבים להגיד את שמו בקול רם. הם יודעים שכמות המידע שיש בידי המונופול הזה עולה משמעותית על זה שיש לממשל על כל סוכנויות הביון שלו. הכוונה היא כמובן לגוגל. בעוד ששירותי הביון הטובים בעולם מנסים לאסוף מידע על מה שאנשים עשו בעבר, גוגל יודעת את כוונותיהם של האנשים: מה הם רוצים או שוקלים לעשות בעתיד. ספק אם היכולת של גוגל ופייסבוק לאסוף ולנתח מידע על סנטימנט פוליטי של הציבור או להשפיע על העדפות הציבור נחשפה במלואה.

גוגל היא אחת מקבוצה של ארבעה או חמישה מונופולים חדשים שרובם קמו בעשור האחרון, ויש להם כוח, ידע והשפעה פוליטית יותר מכל גורם כלכלי אחר ב–100 השנים האחרונות. אם הממשל האמריקאי לא העז להתמודד עם וול סטריט, מה הסיכוי שיעז להתמודד עם אמזון, פייסבוק, גוגל ואפל, שהן לא רק גדולות הרבה יותר מרוב הבנקים, אלא שרוב הציבור כלל אינו מבין את המודלים העסקיים שלהן או המידע האדיר שהן צוברות?

אובמה מדבר על ריכוזיות ותחרות, אבל יש סיכוי קלוש שנשמע ממנו מלה רעה על גוגל. דרישת נתונים לפי חוק חופש המידע אילצה את הבית הלבן לחשוף לפני שלושה חודשים כי מספר הביקורים הגדול ביותר בבית הלבן בתקופת כהונתו של אובמה שייך ללוביסטית הראשית של גוגל. מונופול החיפוש והפרסום גייס בשנים האחרונות לשורותיו מאות בכירים לשעבר בוושינגטון לשורותיו ועכשיו החל לפעול בצורה דומה בבריסל.

הזינוק המדהים במניותיהן של אמזון, גוגל ופייסבוק בשנה האחרונה, כמו גם ההתאוששות המרשימה במניות רוב הבנקים בארה״ב מאז המשבר הפיננסי, מחזירה אותנו לאן שהתחלנו, למודל של נובל־הראל: השקעה של כספי הפנסיות של הציבור הישראלי במונופול פרטי, שנהנה מהגנה ממשלתית וגובה מחירים מופקעים מהציבור. המשקיעים נהנים - הצרכנים נדרסים.

זה אינו מודל ישראלי, רחוק מכך: 90% מענפי המשק האמריקאי רשמו בעשורים האחרונים עלייה בריכוזיות בהם. בתחומים ענקיים כמו בנקאות, רכבות, טלוויזיה, כבלים, בתי חולים, ביטוחי בריאות, תעופה, סלולר ובעוד עשרות ענפים קטנים יותר - התגבשו מבני שוק שבהם יש שתיים, שלוש או ארבע חברות דומיננטיות.

אליהן נוספו בחמש השנים האחרונות הפלטפורמות המונופוליסטיות של האינטרנט. אלה החברות שבהן מושקעות הפנסיות של הציבור האמריקאי, שרובו לא מבין עדיין את מה שהישראלים כבר הפנימו: שההצלחה והערך שחלק מהחברות האלה מייצרות הוא למעשה ערך שנלקח מצרכנים או ממשלמי מסים, הודות להיעדר תחרות או רגולציה, פטורים ממסים או תקציבים פדרליים שתפרו להן הלוביסטים.

תמיכתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו במונופול הגז ובמונופול של בזק מאז הבחירות האחרונות היא לכל הפחות תמוהה. הרי מדובר בפוליטיקאי שמכר את עצמו לציבור במשך שנים כלוחם בעד תחרות. אם ננסה להתעלם לרגע מהקשרים שלו עם בעלי השליטה במונופולים האלה, ההסבר היחיד הוא שנתניהו, המעריץ את המודל האמריקאי, לא התעדכן זמן רב בפער הגדול בין התדמית של ארה"ב ככלכלה תחרותית וחופשית לבין המציאות בארה"ב, שבה הריכוזיות גדלה בצורה מפחידה והכסף קונה את רוב החוקים והרגולציות.

אם חפצי איכות חיים אנחנו, אם אנחנו רוצים להתמודד עם הבעיות הכלכליות והחברתיות שלנו, המרשם הטוב ביותר שאנחנו יכולים להציע כיום הוא להביט בדרך שבה האמריקאים מתנהלים בעשורים האחרונים - ולעשות הפוך.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#