כסף בפוליטיקה, תרומות ולוביסטים? שקיפות אינה הפתרון - השבוע/ גיא רולניק - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

כסף בפוליטיקה, תרומות ולוביסטים? שקיפות אינה הפתרון

השקיפות של פעולות בעייתיות, שמכניסות את הפוליטיקאים ומקבלי ההחלטות לניגודי עניינים ויוצרת תלות שלהם במשאבים ובידע בקבוצת אינטרס, נותנת לפעמים לגיטימציה למערכת רקובה עם תמריצים מעוותים

12תגובות

סידורי האבטחה בבניין הסנאט על שם דירקסן בוושינגטון הם מינימליים.

הבניין מוגדר כפתוח לציבור הרחב, ולאחר שאתה עובר את מגלה המתכות בכניסה אתה חופשי לעלות לכל הקומות, להסתובב במסדרונות, להציץ או להיכנס לתוך חדרי ועדות הסנאט — ואם תהיה זריז גם להיכנס ללשכה של אחד הסנאטורים. איש לא ישאל אותך לאן אתה הולך, מי הזמין אותך ומה בדיוק אתה מתכנן.

אבל הציבור הרחב לא מרבה להגיע לכאן. ביום שלישי בצהריים מצאתי במזנון הסנאט את האוכלוסייה היחידה שפוקדת את המקום: עוזרים ויועצים של חברי הסנאט. ולוביסטים. הרבה לוביסטים. המארח שלי, יועצו של אחד מחברי הסנאט, הביט מסביב במהירות ואמר לי: "בערך 50% מהאנשים כאן הם לוביסטים. אולי יותר".

הנוכחות המאסיבית של לוביסטים בבנייני הסנאט, הקונגרס ולמעשה בכל בניין חשוב בוושינגטון לא מפריעה לאיש ולא נראית מוזרה: עיר הבירה שייכת לאלפי לוביסטים, לנציגיהם של כל חברת ענק וכל קבוצת אינטרס שרוצה להשפיע על החוקים, התקנות והרגולציה ברמה הפדרלית.

יו"ר הקואליציה, ח"כ דוד ביטן, שלוחו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, הודיע בתחילת השבוע שביקש לקדם הצעת חוק שתאפשר לחברות ישראליות לתרום כסף לפוליטיקאים ולמפלגות. ביטן הסביר לכתב TheMarker צבי זרחיה שאין שום בעיה עם כסף של חברות בפוליטיקה הישראלית כל עוד זה שקוף, והצביע על ארה״ב כמדינה שבה חברות משקיעות כספים עצומים במערכת הפוליטית ואין עם זה שום בעיה.

ובכן, יש עם זה בעיה. בעיה גדולה, למעשה. קשה לחשוב על מקום מושחת יותר ועל שיטה משחיתה יותר מאשר השיטה הרווחת בוושינגטון, בירת ארה״ב, שבה חוקים, תקנות, תקציבים, רגולציות, תפקידים ורעיונות נרכשים ונמכרים כל יום, כל דקה, בכל זירה — תמורת כסף. כסף גדול. רוב השחיתות חוקית לחלוטין, אבל זה לא הופך אותה לפחות מושחתת. אולי אפילו ליותר.

לוביסטים מחכים מחוץ לדיון של ועדת הכספים של הסנאט
בלומברג

הכסף הגדול נמצא עמוק בפוליטיקה האמריקאית מאז היווסדה, אבל בחמש השנים האחרונות, לאחר פסיקת בית המשפט העליון הידועה כ–Citizens United, נפתחו כל החסמים. בית המשפט אישרר את הרעיון שכסף בפוליטיקה הוא חלק מחופש הביטוי.

הרעיון שכסף בפוליטיקה קשור לחופש הביטוי נשמע הגיוני בערך לעשר שניות, עד שנזכרים איך מחולק הכסף בעולם בכלל ובארה"ב בפרט. לאזרח אמריקאי ממוצע, נקרא לו ג'ון סמית', יש רכוש כולל של 50 אלף דולר והוא יכול להשתמש בו ככל העולה על רוחו כדי לתרום כסף ולהשפיע על הפוליטיקה. לאזרח השני, נקרא לו שלדון אלדסון, חיים סבן או דיוויד קוץ', יש 5, 30 או 50 מיליארד דולר שעמם הוא יכול להשפיע. לאחד יש חופש ביטוי בשווי X ולשני יש חופש ביטוי בשווי 100 אלף X. העיקר שיש חופש.

מורכב יותר הוא הרעיון שעומד מאחורי הלוביסטים והלגיטימציה הפוליטית והדמוקרטית שלהם. הרעיון הבסיסי שנראה כמעט מתבקש הוא שלכל אזרח, לכל קבוצה, לכל חברה מותר להשמיע את קולם ולהציג את רעיונותיהם וטענותיהם מול השלטון, הרגולציה או בתי המחוקקים.

זאת ועוד: במקרים רבים ברור שהידע, המומחיות והמידע העדכני ביותר בכל תחומי החיים והכלכלה נמצאים אצל החברות, האזרחים, התעשיות — הפועלים בשטח. אך טבעי הוא שהממשל והמחוקקים ילמדו מהלוביסטים של החברות, התעשיות והמגזרים השונים מה צריך לעשות בטרם הם יחוקקו, לפני שיקבלו החלטות ויעשו שטויות שסופן מי ישורנו.

כמה משקיעות חברות הנשק בלובי
2015 , במיליוני דולרים
מקור: Center for Responsive Politics
בואינג
לוקהיד
מרטין
יונייטד
טכנולג'יז
נורתרופ
גרומן
21.8
13.7
11.2
11.0

במלים אחרות, ללוביסטים יש תפקיד דמוקרטי לחלוטין: הם הערוץ שדרכו החברות ושאר קבוצות האינטרס במשק מביאות את הידע, המומחיות והרעיונות שלהן אל הממשל, הרגולציה והמחוקקים. ככל שיש יותר לוביסטים, כך ההחלטות שיתקבלו יהיו יותר מקצועיות ויתבססו על יותר ידע.

אם הרעיון הזה נשמע לכם חשוד, זה בעיקר משום שברור שהלוביסטים מביאים רק ידע, מידע ורעיונות שמשרתים את האינטרסים הצרים של שולחיהם. אבל זאת רק תחילתה של הבעיה.

בשנים האחרונות ניצלו כמה קבוצות של חוקרים, בעיקר כלכלנים, את השקיפות הרבה שיש בקונגרס ובסנאט האמריקאי וערכו כמה בדיקות אמפיריות על סוג הלוביסטים שחברות שוכרות כדי לייצג את עניינהן בקונגרס ובסנאט. הם בדקו גם מה קורה לביקוש של הלוביסטים בהינתן שינויים ואירועים שונים.

כידוע, חלק גדול מהלוביסטים של החברות בארה״ב הם חברי קונגרס וסנאט לשעבר או עוזרים ויועצים לשעבר. אחד המחקרים בדק מה קורה ללוביסטים שהיו בעבר עוזרים של ראשי הוועדות בקונגרס ובסנאט, כאשר הבוסים שלהם לשעבר עברו מוועדה אחת לאחרת.

אם החברות ששכרו את שירותיהם של אותם לוביסטים בחרו אותם על בסיס הידע המקצועי שלהם בתחום המדובר, נניח פיננסים, בריאות, חינוך או אנרגיה, המעבר של חבר הקונגרס או הסנאטור שאצלו עבדו בעבר לא היה צריך להשפיע על הלוביסט. הוא הרי מקצוען בתחומו.

אבל מתברר שברוב המקרים כאשר הבוס לשעבר בקונגרס ובסנאט עבר ועדה (למשל מפיננסים לאנרגיה), מיהר הלוביסט לעבור לייצג לקוחות חדשים — אלה שפועלים בתחום החדש שאליו עבר הבוס לשעבר. כלומר, ״הידע״ שהחברות מחפשות מהלוביסטים שלהם אינו בתחומי העיסוק של החברה שהם מייצגים, אלא בעיקר ידע על הפוליטיקה הפנימית, ההכרויות, הקשרים החברתיים עם הסנאטורים וחברי הקונגרס.

תוצאה דומה התקבלה כאשר קבוצת חוקרים אחרת בדקה מה קורה לשכר של לוביסטים בקונגרס ובסנאט כאשר הבוס הקודם שלהם, יו"ר ועדה בקונגרס או בסנאט, לא נבחר מחדש ועזב את הפוליטיקה. באורח פלאי, או בעצם לא פלאי במיוחד, נפל השכר הממוצע של לוביסט שאיבד את איש הקשר שלו בקונגרס או בסנאט ב–20% בממוצע.

הנתונים האמפיריים מאוששים אפוא את מה שאומרת האינטואיציה של כל מי שנגע בפוליטיקה והסתובב בממשלה, בפרלמנטים ובבתי מחוקקים: הלוביסטים הם לא ערוץ שנועד באמת ליידע את מקבלי ההחלטות או המחוקקים, אלא בעיקר ערוץ שנועד להשפיע עליהם באמצעות שימוש בהיכרויות, בידע אישי, במנופי השפעה חברתיים וכלכליים.

"העסק די פשוט", אמר המארח שלי בסנאט, שמעדיף לשמור עלאנונימיות שלו. "או שהחברות הן השולטות — או שהציבור. התרומות והלובי של החברות גורמים לאותה תופעה: הפוליטיקאים נהפכים ליותר ויותר תלויים בחברות לצורך משאבים וידע מקצועי, ובסופו של דבר ליכולת שלהם לחשוב. מה שקרה בארה״ב הוא שהפוליטיקאים פוחדים יותר ויותר למשול. הם לא רוצים לפגוע או להרגיז מישהו שיש לו משאבים. וכך קורה שפחות ופחות החלטות מתקבלות בממשלה ויותר ויותר החלטות מתקבלות בהנהלות ובחדרי הדירקטוריון של החברות הגדולות. הבוחרים עדיין יכולים להצביע, אבל כל קול בקלפי הוא פחות ופחות משמעותי עם כל דולר נוסף שהחברות תורמות".

קרובים לצלחת
הענפים האמריקאיים שמשקיעים את הסכומים
הגדולים ביותר בלובי, 2015 , במיליוני דולרים
מקור: Center for Responsive Politics
תרופות ומוצרי
בריאות
ביטוח
חברות חשמל
ייצור וציוד
אלקטרוניקה
התאגדויות
עסקיות
נפט וגז
ייצור והפצה
במגוון תחומים
עובדי רפואה
בתי חולים
ובתי אבות
ניירות ערך
והשקעות
שירותי טלקום
הובלה אווירית
נדל"ן
231

והדולרים נערמים. ב–2015 הסתכמה ההוצאה הכוללת על לוביסטים בוושינגטון בכ–3.2 מיליארד דולר על כ–11 אלף לוביסטים רשומים שפעלו בעיר. המספרים האלה הם כנראה הערכת־חסר משמעותית, כי כסף גדול זורם למשרדי עורכי דין, רואי חשבון, יועצים, פוליטיקאים לשעבר ושאר מאכערים שלא רושמים את עצמם כלוביסטים, אלא עושים את עבודתם מאחורי הקלעים.

פעילות הלוביסטים והתרומות לפוליטיקאים בפוליטיקה האמריקאית היא שקופה וגלויה ברובה. במהלך מערכת הבחירות לנשיאות, למשל, מחויבים המתמודדים לדווח מדי חודש לוועדת הבחירות המרכזית על סכומי הכסף המדויקים שהם גייסו ומקורות המימון.

הדיווח הפרטני והגילוי הדקדקני של הכסף שמשקיעים יחידים וחברות בתרומות לפוליטיקאים ובלוביסטים תחת הדגל של שקיפות הוא דרך מצוינת להבין עד כמה אותה שקיפות היא פתרון דמוקרטי גרוע.

הרעיון שכל דבר שהוא שקוף אינו בעייתי מתברר בתחומים רבים בדמוקרטיה, בכלכלה ובפוליטיקה כמסוכן. שוחד, גם הוא חוקי לחלוטין; ניגודי עניינים — גם אם הם חשופים וגלויים, לא נהפכים לדמוקרטיים וליעילים בהכרח — לעתים בדיוק להפך. השקיפות של פעולות בעייתיות, שמכניסות את הפוליטיקאים ומקבלי ההחלטות לניגודי עניינים ויוצרת תלות שלהם במשאבים ובידע בקבוצת אינטרס, נותנת לפעמים לגיטימציה למערכת רקובה עם תמריצים מעוותים.

גם בכנסת ישראל יש בשנים האחרונות גל אופנתי של שקיפות: ח"כים ותנועות חברתיות רואים בחשיפת פרטי הפרטים של התקציבים והעברות הכספים את הפתרון הדמוקרטי להקצאה הוגנת ויעילה יותר של המשאבים של משלמי המסים.

הסכנה היא ששקיפות תיהפך בהדרגה לתחליף למהות; לדיון ערכי ונורמטיבי בשאלות לאן הכסף והמשאבים הציבוריים צריכים ללכת; מיהן קבוצות האינטרס החזקות שמצליחות לכופף את השלטון והחוקים לטובתן; ומה המשמעות של העברת הכספים.

התביעה לעוד ועוד שקיפות מתעלמת לפעמים מכך שבתחומים רבים מחיינו הכלכליים והפוליטיים יש כבר כיום הרבה מאוד נתונים שקופים וגלויים, אך הם נהפכים בהדרגה לרעש לבן או גרוע מזה — ללגיטימיים ומקובלים.

המודל האמריקאי של כסף בפוליטיקה, שחיתות חוקית והפרטה מתמשכת של המדיניות הכלכלית לטובתם של המומחים של קבוצות האינטרס — והכל תחת דגל השקיפות, שבו כל דולר שעובר מהחברות לפוליטיקאים וללוביסטים מדווח — צריך לשמש לנו לא כמודל אלא כדגל אדום. הכסף עיוות ומעוות את הפוליטיקה האמריקאית, והיא שוקעת כבר עשרות שנים בשיווי משקל הרסני שהיא מתקשה להשתחרר ממנו. ישראל לא יכולה להרשות לעצמה לחקות את המודל הזה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#