5 שנים למחאה החברתית, הציבור יוצא מהמטריקס - השבוע/ גיא רולניק - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

5 שנים למחאה החברתית, הציבור יוצא מהמטריקס

כל מי שנמצא בעמדות הכוח במשק מעוניין לדכא את רעיונות המחאה ולהחזיר אותנו לאחור ■ על אף כישלונותיו, המאבק הזה לא נגמר - הוא רק התחיל

119תגובות
צעדה של אנשי שכונות ואנשי המחאה החברתית אבן גבירול תל אביב
12/05/12
תצלום- מוטי מילרוד
מוטי מילרוד

הנה רשימה חלקית של כישלונות המחאה החברתית, כפי שבאו לידי ביטוי בדיווחים בתקשורת בחודשים האחרונים:

1. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, שמינה את עצמו לשר התקשורת, עצר מאז הבחירות האחרונות את פתיחת התחרות בבזק - מה שחוסך הפסדי עתק ואולי אפילו קריסה מבעל השליטה בחברה, שאול אלוביץ׳, שמחזיק בחברה דרך פירמידה הממונפת בכספי ציבור. היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, נאלץ להתערב בצעד חסר תקדים, ולאסור על נתניהו לעסוק בענייני בזק. מנדלבליט הסתמך על חוות דעת של המשנה ליועץ המשפטי, דינה זילבר.

2. אתרי אינטרנט, בלוגים ורשתות חברתיות מדווחים מדי שבוע על האינטרסים של בעלי העיתונים והערוצים, שמכתיבים סדר יום שמשרת את עמדות הכוח והכסף במדינה. גלעד טוקטלי, הבמאי הראשי של תוכנית התחקירים "עובדה" בערוץ 2, שם בשבוע שעבר את הדברים על השולחן, ובראיון למוסף "גלריה" הסביר שאין בעיה לעשות תחקירים נגד הממשלה - ורק תחקירים נגד הכסף הגדול נעצרים: ״אני לא רואה את עצמנו עוצרים אף פעם באור אדום. זה לא קרה. אני לא יכול לספר לך על תחקיר שלנו שנעצר מפני שהוא קשור לביבי. יש תחקירים שנעצרים בגלל סיבות כספיות, שקשורות לבעלי השליטה של קשת. שזה די ברור. אין לי בעיה עם זה״.

3. כתוצאה מלחץ של יצרנים מקומיים גדולים ויבואנים בלעדיים מתעכבת זה שנתיים וחצי הרפורמה ביבוא, שהיתה אמורה לחולל מהפכה ביבוא מוצרי מזון, להקל על יבוא אישי של כלי רכב, מוצרי קומסטיקה, מוצרי חשמל ומוצרי תקשורת, ולשבור את המונופול של מכון התקנים, שמשרת במקרים רבים שחקנים שרוצים למנוע תחרות.

ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר האוצר משה כחלון
אוליבייה פיטוסי

4. בעקבות לחץ שהפעילו חברות המזון, עצר משרד הבריאות קמפיין תקשורתי שנועד להזהיר את הציבור מהסכנות הבריאותיות של כמויות גדולות של סוכר, מלח, נתרן וכימיקלים שונים, שנועדו להגדיל את ההתמכרות של הציבור למוצרי המזון האלה.

5. בנק ישראל, כלכלנים ופקידים באוצר שהשתתפו השבוע בכנס הרצליה מתחו ביקורת חריפה על דו״ח ועדת שטרום, שמינה שר האוצר, משה כחלון, כדי להכניס תחרות במערכת הבנקאות, והמליצה בין השאר על הפרדת כרטיסי האשראי מהבנקים ומתן הקלות משמעותיות לפתיחת בנקים חדשים בישראל.

6. 25 מנכ״לים של חברות ענק במשק זומנו השבוע על ידי כחלון, וביוזמת יו״ר ועדת הרפורמות ח"כ אלי כהן, למפגש סגור, שבו הם מתחו ביקורת חריפה על שר האוצר והמדיניות שלו, והזהירו מפני הנזקים האדירים של הרגולציה, הפופוליזם והרפורמות.

7. חברת התקשורת גולן טלקום עושה כל מאמץ כדי להימכר או לשתף פעולה עם אחת מחברות הסלולר הגדולות בישראל באופן שיאיים על התחרות בענף. לאחר שהרגולציה הכשילה את כוונתה להימכר לסלקום, היא חתמה עם המתחרה HOT על עסקת אירוח ארוכת טווח ל–10 שנים.

יש עוד אינספור דוגמאות ואנקדוטות מהימים, השבועות והחודשים האחרונים, אבל נעצור כאן ונבחן את כל אחת מהן קצת יותר לעומק. התוצאות עשויות להיות מפתיעות.

1. בנימין נתניהו החליט לפני כשנה, לאחר הניצחון הגדול בבחירות, להיות אהוד אולמרט או אריאל שרון, להיות מפא״יניק במובן הבעל־ביתי שלו. הוא כבר לא בנו של בן ציון נתניהו, הנלחם בממסד הישראלי. הוא הממסד. ליתר דיוק, הממסד עובד אצלו. במארס שעבר הוא העלה לעמוד הפייסבוק שלו פוסט ראשון מסוגו בישראל, שבו הוא כתב בין השאר את הדברים הבאים: "עדויות רבות של עובדים בקבוצת 'ידיעות אחרונות' שהגיעו אלינו באחרונה מעידות על כך שנוני מוזס מוביל קמפיין מתוזמן ומתוזמר נגד הליכוד ונגדי תוך שיתוף פעולה אינטנסיבי עם ארגונים ועמותות שפועלים למטרה זאת בתמיכת טייקונים מהארץ ומהעולם וכן בתמיכת ממשלות זרות. מאמץ דומה נעשה בעבר ב–1999". שנה קודם לכן הוא אמר בראיון ל–Markerweek "כשהטייקונים והעיתונות מתאחדים, אתה באמת בצרות".

נועם מושקוביץ

נתניהו, כפי שמעיד גם הציטוט מהראיון, ראה בשנות ה–90 ובמחצית הראשונה של שנות ה–2000 בעיניים כלות כיצד מפלגת העבודה, ובהמשך שרון ואולמרט, משתפים פעולה עם הטייקונים, הבנקאים והמונופולים, ובתמורה מקבלים שיתוף פעולה ובעיקר סדר יום תקשורתי נוח מהעיתונים והערוצים שרבים מבעליהם ובכיריהם משרתים את הכסף והכוח תחת מסווה אידיאולוגי.

שרון היה מחובר לאריה גנגר ולשורה של אנשי עסקים אחרים במשך עשורים. הבנים שלו קיבלו מיליוני דולרים עבור שירותים משונים, ופורום של מאכערים של הון־שלטון־עיתון היה מתכנס אצלו בחווה מדי כמה שבועות, כדי לקבל החלטות משותפות בצורה ששמה ללעג כל מראית עין של ניהול תקין. אבל שרון כרת ברית עם בעלי המניות ברוב כלי התקשורת, וקיבל סדר יום תקשורתי נוח.

אולמרט אהב כסף ואנשי עסקים עשירים יותר מכל ראש ממשלה אחר בישראל. אנשי העסקים, בעיקר אלה שהיו להם חברות ענק שנהנו מעמדות מונופוליסטיות ורגולציה נוחה, העריצו אותו. הג׳וב הראשון שקיבל כשהודח מראשות הממשלה היה יו״ר חברת תעבורה - בעלת השליטה במונופול הוותיק ביותר בישראל, חברת המלט נשר. אולמרט זכה להגנה מצד "ידיעות אחרונות", שהיה עד לפני כמה שנים מונופול אימתני בשוק החדשות, ושולה זקן אף טענה שנוני מוזס ״רקד על השולחן״ כשאולמרט רשם ניצחון זמני באחד מהקרבות המשפטיים שניהל.

נתניהו רצה את הדיל של אולמרט ושרון: הוא מינה את עצמו לשר תקשורת והחל לאותת לטייקונים שאם יתנהגו יפה - יקבלו את ההגנות מתחרות שהם רוצים. הוא דחף באגרסיביות את מתווה הגז המנציח מונופול, מנע תחרות בבזק, ודאג להניף חרב של תחרות מעל ראשיהם של הערוצים המסחריים. מניעת תחרות או איום בתחרות - שניהם כלים אפקטיביים לאילוף חברות גדולות.

אבל נתניהו טעה בקריאת המפה הפוליטית. הוא שכח שכמה דברים השתנו בישראל מאז פרוץ המחאה החברתית. הציבור שקרא את הפוסט של נתניהו על הקשרים בין קבוצת ידיעות אחרונות לטייקונים חושד שהתמיכה בשאול אלוביץ' וביצחק תשובה נובעת מאותם שיקולים כלכליים זרים. שיטת ההון־שלטון־עיתון אינה באמת מפלגתית ולא קשורה לשמאל וימין, אלא מבוססת על מודל פשוט: הפוליטיקאי מקבל שלטון, והטייקון מקבל הגנה מתחרות או סובסידיה ופטורים מהמדינה. מחאת הגז, שכל כולה תוצר של המחאה, וחוות הדעת של זילבר ומנדלבליט - הן תוצר של שינוי בתודעה, בשיחה וברעיונות בישראל. מה שהחליק בקלות, נסתר מעיני הציבור, בתקופת אולמרט ושרון - לא עובר בעידן הנוכחי.

נתניהו, בדיוק כמו יריביו המפאי״ניקים, מנסה להחזיר כל הזמן את הסוגיה הביטחונית לראש סדר היום, כדי להימנע מדיון בעסקות עם הטייקונים ובשאלות הכלכליות. הוא למד את השיטה מהשמאל: תחת מסך העשן של ״תהליך מדיני״ הם חילקו הטבות והגנות בדיוק לאותם טייקונים. פעם מחלקים הטבות תחת הסיסמה ״שלום״ ופעם תחת ״ביטחון״, פעם תחת ״הזדמנות לפריצת דרך״ ופעם ״עוד רגע תהיה פצצה אירנית״. העיתונות ותעשיית השלום והביטחון נהנות מהשיטה.

ליאור מזרחי באובא

2. קוראים שנחשפו לדברים שאמר טוקטלי ולאירועים שהתרחשו ב"מעריב" כשנוחי דנקנר רכש אותו, התמיכה של חלק מהעיתונות במונופול הגז והניסיון שלה לדכא את המחאה, משוכנעים שמשהו נוראי קרה בישראל. העיתונות המצוינת שלנו נהפכה לבת ערובה בידי אינטרסים כלכליים, בעיקר של מונופולים, חברות ענק ומוסדות פיננסיים.

האמת, כמובן, הפוכה: העיתונות בישראל תמיד שירתה את האינטרסים האלה - אבל קשר שתיקה שנשבר רק לעתים רחוקות, יצר מראית עין של לוחמנות. הדברים של טוקטלי משקפים התקדמות ניכרת במצבנו, מכיוון שבעבר הוא לא היה נשאל שאלה כזאת וממילא לא היה עונה. כיום הדברים מונחים על השולחן.

3. אכן, משרד הכלכלה ומשרדים כלכליים אחרים גוררים רגליים ביישום רוב ההחלטות של ועדת היבוא בראשות המנכ״ל עמית לנג. יבואנים בלעדיים מכל התחומים, וכן יצרנים לשוק המקומי חיים בעיקר ממכסים, הגבלים, רגולציה, תקנים ושירותי מכס ודואר מושחתים ואטיים המונעים מהצרכנים ליהנות מתחרות ומהמהפכה הדיגיטלית. הרגולציה ברוב תחומי היבוא והתקינה בישראל עוצבה במשך עשרות שנים בידי החברות הגדולות כדי למנוע תחרות, ויצרה בריתות מורכבות בין יבואנים, יצרנים, משווקים ופקידים.

אבל ועדת לנג, בדיוק כמו ועדת קדמי וועדת זקן, קמה אך ורק בגלל המחאה החברתית והמהפך ברעיונות ובנורמות בכל הגופים הרגולטוריים. דו״ח טרכטנברג, אחת הוועדות היחידות בישראל שפעלו בלי לחץ של קבוצות אינטרס אלא בתקופה שבה השלטון רעד מאימתם של מאות אלפי ישראלים שצעדו ברחובות, הניח את התשתית להקמת כל הוועדות האלה.

השבי של הרגולטורים, הפוליטיקאים ולעתים גם כלי התקשורת בידי קבוצות האינטרס והכסף הגדול במגזר הציבורי והפרטי הוא כמו כוח המשיכה. הוא תמיד שם. הנטייה של הרגולציה היא תמיד לשרת את הקיים, את הסטטוס־קוו, את הכוח. המחאה החברתית, התסיסה, המעורבות האזרחית הן התרופה היחידה.

4. משרד הבריאות אכן התקפל בשבוע שעבר ונעתר להצעת חברות המזון הגדולות שהן, מיוזמתן, יתחילו להוריד את כמויות הסוכרים, המלחים ושאר הרעלים שהמזון התעשייתי המודרני עתיר בהם. אבל היוזמה של משרד הבריאות - לצאת נגד חברות המזון והמשקאות הגדולות בישראל - לא היתה באה לעולם אלמלא השינוי הדרמטי בשיחה וברעיונות בעקבות המחאה החברתית.

מנכ״ל משרד הבריאות, משה בר סימן טוב, הוא הפקיד שבמשמרת שלו באגף התקציבים באוצר עד לפני ארבע שנים התנפחה תעשיית ביטוחי הבריאות הפרטיים. הם החלו להפנים את גודל הטעות שעשו כשהניחו שכוחות השוק ״החופשי״ בתחום כמו בריאות יכולים לייצר לבדם הקצאת מקורות יעילה וטובה. המחאה החברתית, חשיפת קלונם של חברות ענק והחיבור שלהם לשלטון עזר לבר סימן טוב, כמו לרבים מחבריו בעבר ובהווה באגף התקציבים, להבין שיש ציבור חדש. ראש אגף התקציבים, אמיר לוי, הודה בשנה האחרונה שוב ושוב שרוב הפעילות של אגף תקציבים מושפעת מאירועי המחאה החברתית.

כמובן שהישגיה של הממשלה על רשויותיה השונות בהכנסת תחרות, ייעול הארגונים שמגלגלים מסים על הציבור או ריסון מונופולים הם מוגבלים מאוד. אבל כמעט כל המומחים החדשים שקמו בפוליטיקה ובחברה האזרחית בשנים האחרונות, אלה המצביעים על הכשלים, לא הכירו עד לפני חמש שנים את הנושאים האלה, לא עסקו בהם ולעתים גם שירתו סדר יום שהתעלם מהם.

5. אין מקום טוב יותר לראות את גודל המהפך בכלכלה הפוליטית ובשיחה בישראל מאשר בדיון סביב מסקנות ועדת שטרום. עד לפני כמה שנים הרעיון שאפשר יהיה לשבור את המונופול של הבנקים בישראל נראה דמיוני. בעשור שקדם להקמת ועדת שטרום היו הבנקים חוד החנית של הקבוצה הקטנה של קבוצות אינטרס רבות עוצמה במשק, ששימרו את עמדות הכוח שלהן. יחד עם חברות הביטוח, כמה פירמידות של מונופולים וכמה משרדי עורכי דין יצרה הקבוצה מערכת אקולוגית, אינטלקטואלית ותרבותית ומערך של מקלות וגזרים ששימר את הרגולציה לטובת מעטים על חשבון הציבור הרחב המפוזר, הדומם ובעיקר הבור.

אייל טואג

ועדת שטרום נולדה ישירות מהמחאה החברתית, פתיחת שוק הסלולר לתחרות וההיחלשות של הכוח הפוליטי והכלכלי של חלק מהפירמידות הגדולות בישראל. אלמלא הצלחת הרפורמה בסלולר והחלשת מועדון הריכוזיות ובעיקר הלגיטימיות שלו בחברה הישראלית, קיים סיכוי קלוש שכחלון היה מחליט לשלב במצע של מפלגתו ובהסכם הקואליציוני שחתם עם נתניהו את שבירת המונופול הבנקאי. כל אזרח שיצא לרחובות, כל פעיל בעשרות העמותות והתנועות שקמו מאז המחאה החברתית, שותף למהלך הזה.

הספקנות לגבי המהירות והאפקטיביות שבהן יושמו מסקנות ועדת שטרום ומתי תתחיל תחרות של ממש במערכת הפיננסית - היא במקומה. היא תלויה, כמו תמיד, בידי אלה שרוצים לשמר את מבנה הכוח והכסף בחברה. אבל אסור לשכוח לרגע את התמונה הכללית: ישראל היא אחת הדמוקרטיות המערביות היחידות בעולם שבה נוצרו התנאים המאפשרים להתחיל לרסן את הכוח של המערכת הפיננסית. הילרי קלינטון וברני סנדרס והתביעה להילחם בכוח הפוליטי של הבנקים בארה״ב לא צברו תאוצה ב–2009, אחרי המשבר הפיננסי, אלא רק ב–2016. ישראל הקדימה אותם.

6. בקבוצת המנכ״לים שהתאספה השבוע ותקפה את כחלון אין שום חידוש בדברי ימי הכלכלה הפוליטית בישראל. החידוש הוא שכיום רוב הציבור, היזמים, שוחרי הכלכלה החופשית והתחרותית כבר יודעים להבחין בין מדיניות כלכלית שמשרתת חברות ענק, מונופולים וקרטלים לבין מדיניות כלכלית שמשרתת את המשק, הצמיחה וכלל האזרחים.

מה שחשוב יותר הוא השפה: 25 המנכ״לים האלה כבר לא מכונים בעיתונות בתואר הפיקטיבי והמניפוליטיבי שהיה מקובל בתקשורת עד לפני המחאה החברתית, ״ראשי המשק״ - משום שהציבור והפוליטיקאים מבינים ש״ראשי המשק״ הוא ביטוי שמתאים לכלכלה סובייטית או לאוליגרכיה, שבה קבוצה קטנה של חברות ענק מנהלות את המדינה בשיתוף פעולה עם השלטון מאחורי הקלעים בלי דיווח לציבור. משק שיש בו ״ראשים״ שאיש לא בחר, ושמקבלים הטבות מהשלטון הוא משק שלא מנצל את פוטנציאל הצמיחה שלו ומשאיר קבוצות רבות באוכלוסייה מאחור.

כדאי לזכור לכל מי שנבהל מהרטוריקה שעלתה מהכנס השבוע ששר האוצר לשעבר, יובל שטייניץ, עלה לרגל לפני חמש שנים למשרדו של נוחי דנקנר, בעל השליטה בקבוצת אי.די.בי, כדי ללמוד על הכלכלה מהגורו הגדול של ״ראשי המשק״ באותם ימים - שקרס שלוש שנים לאחר מכן, ברגע שנפתחו כמה ענפי משק לתחרות ובנקאות המקורבים נחשפה.

מעודדת במיוחד היתה המתקפה בכנס נגד הממונה על שוק ההון באוצר, דורית סלינגר. לאחר שנים ארוכות שבהן משרד האוצר שירת במעשה ובעיקר במחדל את המוסדות הפיננסיים בישראל, מובילה סלינגר בשנים האחרונות מדיניות רגולטורית שמפנימה את הכשלים המבניים בשוק ההון: הכוח הפוליטי האדיר של החברות הפיננסיות, הריכוזיות שלו, הא־סימטריה במידע שממנה סובלים כל הצרכנים במערכת הפיננסית בגלל המורכבות שלה, היכולת המוגבלת של תחרות לפתור את כל הבעיות בשוק הזה, ניגודי העניינים הרבים בשוק וההטיות בהתנהגות הצרכנים והמשקיעים שפוגעות ביכולתם לקבל החלטות אחראיות.

7. מיכאל גולן מאיים כבר חצי שנה על הציבור שתכף גולן טלקום פושטת את הרגל, והתחרות בשוק הסלולר מסתיימת. הוא סגר עסקה עם סלקום, ונראה היה שהתחרות בשוק הסלולר תיגנז. אבל בסביבה הנורמטיבית והרעיונית של ישראל 2016, חמש שנים לאחר המחאה החברתית - אף פוליטיקאי ורגולטור לא יכול היה להרשות לעצמו לחסל את התחרות בשוק הסלולר.

בניגוד למתווה הגז, לתקציב הביטחון ולשאר הביקורת על מחדלי הממשלה הנוכחית, שהיא תמיד יכולה לנסות להציג כסוגיות של שמאל/ימין, במקרה של שוק הסלולר נתניהו, הרגולטורים והשרים יודעים שהציבור, הימני והשמאלני, לא יאכל את הלוקשים האלה. הציבור טעם לראשונה זה שנים את פירותיה של תחרות אמיתית, והוא הבין את המטריקס של ההון־שלטון־עיתון.

לאחר שהתבשמנו מהישגי המחאה החברתית וראינו כיצד שינתה את הרעיונות, הנורמות והתודעה של הציבור בישראל, מה ששינה את כללי המשחק בפוליטיקה וברגולציה ולעתים גם בתקשורת - כדאי לסיים עם האזהרה המובנת מאליה.

כוח המשיכה עדיין כאן. כל מי שנמצא בעמדות הכוח במשק מעוניין לדכא את רעיונות המחאה ולהחזיר אותנו לאחור. המאבק הזה לא נגמר. הוא רק התחיל. זה לא מאבק של אף מפלגה, אף פוליטיקאי או תנועה חברתית - זה מאבק אזרחי הכרחי שכל שדרות הציבור חייבים לקחת בו חלק, איש איש לפי יכולתו וכישוריו. זה מאבק ארוך שאינו ייחודי לישראל, אלא מתרחש ויתרחש ברוב הדמוקרטיות המפותחות, שבהן גדל הפער בין הציפיות של האזרחים לבין התוצאות, רמת החיים ואיכות החיים שמספקת אותה דמוקרטיה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#