מצביעי הימין, משלמי המסים, אזרחים - הליברמניזם דופק את כולנו - השבוע/ גיא רולניק - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

מצביעי הימין, משלמי המסים, אזרחים - הליברמניזם דופק את כולנו

כל מי שרואה עצמו כציוני, ימני ושמאלני, צריך להצטרף עכשיו לגל המחאה שרוצה לראות את הפוליטיקאים המושחתים מחוץ לזירה הציבורית (פורסם במקור במאי 2016)

100תגובות
ראה כיצד פינו עבורו את משרד הביטחון - ולא ראה טעם לצאת למאבק הזה. ממתי שרי בטחון מוותרים על תפקידם בשביל קשישים?
אמיל סלמן

48 שעות לפני שהכנסת אישרה את מינויו לשר הביטחון ובעיצומו של המשא ומתן לכניסה לקואליציה, החליט אביגדור ליברמן שזאת השעה לצאת לחגוג את החזרה לצמרת מועדון הכוח והכסף בסעודה עם חברים — ובראשם יוסי אבו, מנכ״ל חברת דלק קידוחים, השותפה במאגרי הגז של ישראל.

העיתונאים שפירסמו את דבר הפגישה הרגישו שמצאו שלל רב: הנה האקדח המעשן — הפוליטיקאי הבכיר בוחר לחגוג את יומו הגדול עם מנכ״ל החברה הנשענת על קשרי הון־שלטון יותר מכל חברה אחרת בישראל.

ייתכן שהגיע הזמן שהעיתונאים, הפוליטיקאים, האקדמאים ושאר אנשי הציבור שהתלהבו, הופתעו ונרעשו מהחשיפה ייצאו מהבועה שבה הם חיים וישאלו את עצמם מדוע הם מניחים שליברמן ואבו הם צמד שנתפס בגלל חוסר זהירות או טיפשות.

אפשר להגיד הרבה דברים על ליברמן, אמרנו אותם בעשור האחרון שוב ושוב, אבל טיפש, לא זהיר או פזיז לא נמנים עמם. ליברמן הלך לחגוג עם מנכ״ל דלק קידוחים רגע לפני שהממשלה מקבלת הכרעות במיליארדי שקלים בנוגע למונופול הגז, משום שהוא מודע לרחשי לבם של האנשים האמיתיים שבהם הוא תלוי — יותר מרוב הקוראים של שורות אלה.

דוברו של ליברמן מסר בתגובה כי הוא הגיע למסעדה אך שהה בה כרבע שעה בלבד וש״אבו רק בירך אותו״. הסבר מצוין, טוב הרבה יותר ממהסברים שנתן ליברמן להצטברותם של מיליוני דולרים בחשבונות הבנק בקפריסין של בתו מיכל, כאשר היתה בתחילת שנות ה–20 לחייה, כמו גם בחשבון הבנק של הנהג שלו. ליברמן יודע היטב שרוב האנשים המצביעים לו, ובעיקר אלה שהוא מקווה שיצביעו לו בבחירות הבאות, מגלים עניין אפסי בנורמות של מינהל תקין, יושרה, ניגודי עניינים ומראית עין של שחיתות.

ליברמן יודע היטב שרוב האנשים שמצביעים לו מניחים שפוליטיקה, בהגדרה, היא עסק מלוכלך, שאין הבדל בעניין הזה בין הפוליטיקאים, ולכן הם מצביעים לפי שיקולים אחרים. אחד מצביע כי הוא אוהב דמויות חזקות, שני כי הוא אוהב ליברלים, שלישי בגלל המשפחה, רביעי בגלל השבט, חמישי בגלל העדה ושישי בגלל טינה ואובדן אמון כללי בממסד. שאלות על הדרך שבה מתקבלות החלטות בתוך המגזר הציבורי אינן מעסיקות אותם, או שהן נמצאות בתחתית סדר העדיפויות שלהם.

בשורות הבאות אנסה לשכנע את האנשים שתומכים בליברמן ואת האנשים שמתעבים את ליברמן, שחלקם מפעילים שיקולים דומים, שהם יורים לעצמם ברגל ובעיקר ברגל של הרעיון הציוני ושל הסיכוי לשמר את מעמדה של ישראל כמקום הכי טוב בעולם לישראלים.

ראש הממשלה בנימין נתניהו בישיבת הממשלה,השבוע
אמיל סלמן

ישראל, כמו הרוב המכריע של המדינות המפותחות בעולם, היא דמוקרטיה המבוססת על כלכלת שוק מצד אחד ועל מעורבות ממשלתית גבוהה מצד שני. כל המדינות המפותחות בעולם בנויות במודל הזה: גודל הממשלה מסך הפעילות במשק נע על ציר מסוים בין מדינות עם ממשלה קטנה יותר כמו שווייץ, ארה״ב וסינגפור לבין מדינות עם הוצאה ציבורית גבוהה יותר כמו בצפון אירופה ובדרומה. אבל בסופו של דבר אין כיום מודל דמוקרטי־כלכלי אחר לניהול מדינות מאשר שילוב של כלכלת שוק שבה הממשלה מספקת שירותים ציבוריים בהיקף משמעותי.

מדוע זהו המודל היחיד בעולם המפותח?

היסודות של המודל הזה נעוצים בכוחם של שווקים, תחרות, יוזמה פרטית, זכויות קניין וחופש כדי לדחוף את הכלכלה והחברה קדימה. יישום מודל כלכלת השוק התחרותית בעולם המפותח הביא לשגשוג חסר תקדים בהיסטוריה, שנשען על המהפכה התעשיייתית והטכנולוגית, שהגדילה את הפריון כמעט פי עשרה ב–100 השנים האחרונות. רמת החיים ואיכות החיים של כל אזרחי העולם המערבי גדלה במכפלות מדהימות הודות לכוחות השוק, לתחרות, ליוזמה ולחופש.

אבל אחרי שגמרנו את השבח וההלל על כלכלת השוק, התחרות, זכויות הקניין והחופש צריך להזכיר שהמהפכה הזאת לא היתה מתאפשרת בלי מעורבות מאסיבית של הממשלה בשווקים ובכלכלה.

100 השנים האחרונות לא הביאו לנו רק את המהפכה התעשייתית, המהפכה הטכנולוגיות והשווקים המשגשגים, אלא את הקמתם, פיתוחם ושגשוגם של המוצרים והשירותים הציבוריים בכל כלכלות העולם. מארה״ב, דרך בריטניה, עבור בכל מדינה מערבית או מפותחת אחרת — כולן הצטרפו במאה הזאת למהפכת החינוך האוניברסלי, שירותי הרווחה, התשתיות הלאומיות־הציבוריות ורשתות ההגנה החברתיות.

המעורבות המאסיבית של הממשלה בכלכלה היא חלק בלתי נפרד מהמהפכה של כלכלת השוק, משום שהפעולה המשותפת של הציבור, דרך המדינה, קריטית לשגשוגו של השוק - השווקים והתחרות לא יכולים לשגשג ולהתפתח ללא מערכת מורכבת ומתוחכמת של כללי משחק: חוקים, רגולציות ותקנות. החל בסדרת זכויות קניין ברכוש, עבור בשמירה על הסביבה וכלה בטיפול בכשלי שוק רבים והסדרת השווקים הפיננסיים, הממשל התאגידי וכמובן הגנה על צרכנים, משלמי מסים ומשקיעים.

רויטרס

מוצרים ושירותים קריטיים רבים שתומכים בכלכלת שוק, ביזמות וביצרניות זקוקים לתשתית של מוצרים ציבוריים — כאלה שהשוק לבדו לא יודע לייצר בכמות, באיכות ובהקצאה היעילה. כמעט בכל העולם המערבי יש מערכות חינוך שהממשלה מממנת מתוך הבנה שהתועלת שמפיקה הכלכלה מרמת חינוך היא עצומה.

זה לא רק עניין של חינוך. הניסיון ברוב העולם המערבי, כולל בארה״ב הקפטיליסטית, מעלה כי דווקא בתחום היזמי והיצירתי ביותר — המדע והמחקר הבסיסי — ההישגים הגדולים ביותר נשענים על מימון ממשלתי. גם אם הממשלה נוטה לעתים להיות לא יעילה בהשקעות במחקר ופיתוח, היא הגורם היחיד שיכול ומוכן לקחת את הסיכונים האדירים הכרוכים במחקר בסיסי ומדעי שעליו נשענים המדע והטכנולוגיה. השילוב של מחקר בסיסי הממומן בידי הממשלה עם מחקר הממומן ומנוהל בידי השוק הפרטי התחרותי הוא השילוב המנצח ברוב הכלכלות בעולם. בתוך האייפון שלכם יש הרבה מאוד מהגאוניות של סטיב ג׳ובס, בעיקר בעיצוב ובמודלים עסקיים, והמון אנרגיות של כלכלת שוק, הון־סיכון ומחקר מעולה במוסדות אקדמיה פרטיים. אבל לא פחות מכך יש שם רכיבים רבים שפותחו ומומנו במשך עשרות שנים על ידי מערכות ציבוריות אמריקאיות גדולות: החל בצבא, עבור במענקי מחקר של מאות מיליארדי דולרים מכספי משלמי המסים וכלה במוסדות אקדמיים ציבוריים.

תפקידה של הממשלה בקידום כלכלת השוק הוא איפוא משולש: ראשית, היא צריכה להניח את היסודות של כללי המשחק שיאפשרו לשוק החופשי לפעול בצורה יעילה, להגדיל את התחרות ולתקן כשלי שוק. את זה היא עושה בעיקר באמצעות רגולציה.

שנית, תפקידה של הממשלה הוא לספק שירותים ומוצרים ציבוריים — כאלה שהיא יודעת לספק טוב יותר מהשוק: מערכות חינוך, בריאות, הגנה או מחקר בסיסי. המוצרים הציבוריים קריטיים כדי שהשוק הפרטי והתחרותי ישגשג.

תפקידה השלישי של הממשלה הוא לספק רשתות הגנה חברתיות כדי לחתור למצב שבו לכל אזרח יש הזדמנות שווה לתרום וליהנות מהכלכלה החופשית והתחרותית ומהעושר האדיר שהיא יצרה — גם זה שנולד עני או למיעוט. ללא מילוי התפקיד השלישי תאבד בהדרגה הדמוקרטיה של כלכלת השוק את הלגיטימיות הציבורית שלה.

לכאורה, ב–1,000 המלים לעיל הצגנו מודל פשוט להפליא לקידום הכלכלה והחברה בכל מקום: שילוב של כלכלת שוק תחרותית על יתרונותיה האדירים המוכחים עם רגולציה איכותית שמתקנת כשלי שוק. זאת לצד שורה ארוכה של שירותים ציבוריים שמניחים תשתית לכלכלת השוק ומבטיחים שוויון הזדמנויות ולגיטימיות לדמוקרטיה של כלכלת השוק.

אבל המגדל היפה הזה שבנינו עשוי לקרוס במהירות ברגע שניזכר שאת הרגולציה, החוקים והתקנות, כמו גם את השירותים הציבוריים, מעצבים, מחוקקים ולעתים גם מספקים אנשים שהם בשר ודם: פוליטיקאים, והרגולטורים, משרתי הציבור והביורוקרטים שהם ממנים.

רויטרס

המודל הכלכלי היפה הזה נשען על הנחה, די מוזרה אני חייב להודות, שהאנשים שמחוקקים את החוקים, התקנות והרגולציות, כמו גם מאות אלפי האנשים שעובדים בשירות הציבורי, הם אנשים מוכשרים וישרים שעסוקים רוב זמנם בקידום טובת הציבור.

מדוע זאת הנחה משונה? משום שהקוראים של רוב שורות אלה — הן אלה המתלהבים מהשוק החופשי, מכלכלת שוק ומיוזמה פרטית, הן אלה שמתלהבים ממעורבות מאסיבית של הממשלה בכלכלה והן אלה שמאמינים בשילוב של השניים — פגשו כמה פוליטיקאים, רגולטורים ועובדים בשירות הציבורי שלא הקדישו את כל מרצם לטובת קידום כלכלת השוק או המוצרים והשירותים הציבוריים היעילים והשוויונים.

מדי פעם אנחנו פוגשים רגולטורים, שבמקום לקדם תחרות ולצמצם את הביורוקרטיה עסוקים בקידום רגולציות שמחזקות את חברות הענק והורגות את התחרות. מדי פעם אנחנו פוגשים בשירות הציבורי אנשים שעסוקים בהגדלת האימפריות שלהם ובמינוי מקורביהם — ולא ממוקדים באוכלוסיות החלשות שהם צריכים לשרת. כן, זה קורה.

ולכן, המודל הכלכלי המנצח — מודל כלכלת השוק המפותחת, שבו הממשלה מעורבות באספקת שירותים ציבוריים איכותיים ובקביעת כללי משחק שמקדמים את השוק החופשי, מבוסס על איכות השירות הציבורי ועל פוליטיקאים, רגולטורים, מנכ״לים של משרדים ומאות אלפי עובדים, שאמורים לשרת את הרעיונות הנפלאים והמושכים שעמם פתחנו את הטור, ולא את עצמם ואת מקורביהם.

היינו שמחים מאוד אם היה איזה מודל ארגוני, כלכלי או פוליטי שאפשר היה לשלוף מהאינטרנט, או להקים ועדת מומחים שתסביר לנו כיצד אפשר לייצר מגזר ציבורי איכותי ויעיל עם רשתות הגנה הוגנות כמו גם רגולציה שמקדמת את כלכלת השוק, הכישרון, התחרות והיזמים — ולא את חברות הענק וקבוצות האינטרס שהשתלטו על המשאבים והשווקים.

יש גם הרבה כלכלנים והוגי דעות שמשוכנעים שיש להם נוסחה כזאת. אבל 100 השנים האחרונות, שבהן הרבה מודלים כלכליים קרסו — הן אלה עם מעורבות ממשלתית מאסיבית והן אלה עם מעורבות ממשלתית מועטה — שנים שבהן נוסו כל הווריאציות של שיטות שלטון, הוכיחו שיש רכיב אחד שהיעדרו מהמשוואה הזאת הופך את הסיכוי לקדם כלכלת שוק יעילה ורשתות הגנה חברתיות לקטן מאוד עד כמעט לא קיים.

הכוונה היא כמובן לא למוסדות הפורמליים של הדמוקרטיה וכלכלת השוק שהוצגו למעלה, אלא לכל הדברים הרכים, המורכבים, הסמויים מהעין — אבל החשובים ביותר: ההתנהגות, הנורמות והערכים של השחקנים בתוך הממשלה, הרגולציה והמגזר הציבורי.

עופר וקנין

ברגע שאנחנו מקבלים כמובן מאליו את הרעיון שרגולציה תמיד תשרת את החזקים, את המונופולים והמקושרים; ברגע שאנחנו מקבלים כמובן מאליו את הרעיון שפוליטיקאים תמיד צריכים להיות ציניים ואופורטוניסטים; ברגע שאנחנו מקבלים כמובן מאליו את הרעיון שעובדים במגזר הציבורי תמיד ייטו לשרת את בניית האימפריות או המקורבים שלהם — הרמנו ידיים לא רק לגבי התוחלת של המעורבות הממשלתית, אלא גם מהיכולת לקיים כלכלת שוק.

וכמובן שלא הרמנו ידיים. כי אנחנו יודעים שהנוסחה של כלכלת שוק עם שילוב ממשלתי היא הנוסחה המנצחת כבר 100 שנים בכל מקום בעולם. גם בארה״ב, הקפיטליסטית לכאורה, הוקמה ב–100 השנים האחרונות מערכת שירותים ציבוריים ענקית, בעיקר אחרי מלחמת העולם השנייה, שבלעדיה לא היתה תקומה לשוק האמריקאי.

וכל זה היה כדי להסביר לנו מדוע עם כל חיבתנו או שנאתנו, השמאלנים, הימנים, הפטריוטים, הליברלים, אנשי המרכז ואנשי השוליים, לליברמן — האיש שמיתג את עצמו בעורמה כמי ש"מלה שלו זאת מלה״ — או לאהוד אולמרט, בנימין בן אליעזר, אריאל שרון או כל פוליטיקאי אחר שנוקט קו יוני ורוצה להביא הסכם שלום; עם כל החיבה שלנו לזהות האישית שלנו, כשמרנים, כליברלים, כימנים, כשמאלנים, כאנשי מרכז, כספרדים או כאשכנזים — ברגע שנדחף את המיקוד באיכות השירות הציבורי וביושרתו לתחתית סדר העדיפויות שלנו — אנחנו מרימים ידיים.

תומכי ליברמן, שמשוכנעים שישראל צריכה פוליטיקאי חזק, או מתנגדיו, שפוסלים אותו רק בגלל עמדותיו המדיניות (ספק אם יש לו עמדות כאלה באמת, אבל זאת כבר סוגיה אחרת), יורים לעצמם ולכולנו ברגל. הבעיה הראשונה עם ליברמן, כמו עם רוב ראשי הממשלה שהיו כאן בעשור האחרון מהימין, מהשמאל ומהמרכז, היא השחיתות. העיסוק בענייניהם האישיים.

זה לא בגלל המיליונים שהצטברו בחשבונות הבנק של הילדים שלהם או של הטייקונים המקורבים אליהם. בסופו של דבר זה כסף קטן בכלכלה גדולה וחזקה, או בישראל. הבעיה היא הנורמות, הערכים והרעיונות. ברגע שאנחנו מתעלמים מכל אלה, אנחנו זורקים חול לתוך המנוע האדיר של כלכלת השוק והורסים את השירות הציבורי. בלי כלכלת שוק תחרותית ויעילה, ובלי שירות ציבורי חזק ויעיל, אנחנו מונעים מעצמנו ומילדינו תוואי שבו ישראל ממשיכה לבסס עצמה כמקום הטוב ביותר לישראלים.

היכולת לשמר את ישראל לאורך זמן כמדינה דמוקרטית משגשגת תלויה בסיום השליטה בשטחים. אבל הסכסוך נמצא כבר 40 שנה בראש סדר העדיפויות שלנו, של השמאל, של הימין והמרכז, עם מעורבות ציבורית מאסיבית. הוא משקף מחלוקת אותנטית ואמיתית בציבור ובדרך שהוא תופש את הסוגיות המדיניות, הביטחוניות והלאומיות.

לעומת זאת, בשאלה של חשיבות כלכלת שוק משגשגת, איכות ויושרת השירות הציבורי, הפוליטיקה והרגולציה — לא צריכים להיות לרוב המכריע של אזרחי ישראל חילוקי דעות בינם לבין עצמם. ימנים ושמאלנים, אלה שמבינים שאת השליטה בשטחים יש לסיים ואלה שמוכנים להסתכן בתוואי שבו אנחנו נמצאים — כל אלה יכולים וחייבים להיות מאוחדים סביב הרעיון של חתירה להעלאת האיכות והיושרה של המגזר הציבורי והמערכת הפוליטית.

מינוי ליברמן לשר הביטחון לא רק מגדיל את הסיכון להתלקחות צבאית ומדינית, אלא לפני הכל מהווה אות נוראי לסוג הפוליטיקה, הרגולציה והשירות הציבורי הישראליים — זה שנותן שירות גם ל–30% או 50% מהאוכלוסיה, שלכאורה תומכת בו וברעיונותיו. פוליטיקאים מושחתים לא יכולים להיות בממשלה, בכנסת או בכל מקום בזירה הציבורית.

בשבועיים האחרונים פורסמו ספקולציות רבות שניסו להסביר את הסיבה לכך שנתניהו מינה את שנוא נפשו ליברמן לתפקיד שר הביטחון. הפרשנות המפחידה מכולן קשורה לרעיון הישן שהצגנו כאן למעלה: נתניהו מינה את ליברמן רגע לפני פרסום דו"ח מבקר המדינה על השחיתויות האישיות שלו, אלה שקו ההגנה שלו בגינן הוא ״כך עשו כולם בתקופה המדוברת״.

האם ייתכן שנתניהו החליט ביום שבו נחשף קלונו, ביום שבו נחשף כי מיליארדרים מימנו את טיסותיו ברחבי העולם עם משפחתו, לצרף גורם כה דומיננטי, כה מושחת לממשלה כדי לאותת לכל המערכת הציבורית — השחיתות היא לגיטימית, היא נורמטיבית, היא חלק מהחיים הפוליטיים והציבוריים?

כל מי שרואה עצמו כציוני, ימני ושמאלני, מי שעדיין משוכנע שאין מדינה טובה יותר לישראלים וליהודים, צריך להצטרף עכשיו לגל המחאה שרוצה לראות את הפוליטיקאים המושחתים מחוץ לזירה הציבורית — ולא משנה אם קוראים להם אריאל שרון, אהוד אולמרט, בנימין בן אליעזר, אביגדור ליברמן או בנימין נתניהו. אם לא נתאחד במלחמה הזאת, יש סיכוי קלוש שנמצא פתרון לשאר הסוגיות הקיומיות שלנו במזרח התיכון.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#