מי הפך את דונלד טראמפ למועמד הרפובליקאי לנשיאות? - השבוע/ גיא רולניק - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

מי הפך את דונלד טראמפ למועמד הרפובליקאי לנשיאות?

דונלד טראמפ הוא לא "המתמחה", "האח הגדול" או כל מופע ריאליטי ייחודי, אמריקאי, שייעלם תוך כמה עונות ■ הטראמפיזם מתבשל כבר זמן רב, והוא יישאר עוד זמן רב

89תגובות
דונלד טראמפ
רויטרס

נתחיל מהסוף.

העניין שלי, שלנו, שלכם, בדונלד טראמפ לא נעוץ רק בחשיבות האדירה שיש לארה״ב בעולם בכלל ובקשרים הכלכליים, המדיניים והתרבותיים שלה עם ישראל בפרט.

תופעת טראמפ היא קריטית, כי הכוחות שסייעו לו לדרוס ולהשליך בצד הדרך את 16 המתמודדים שניצבו מולו במפלגה הרפובליקאית לפני חצי שנה השפיעו וישפיעו בערוצים מגוונים על החברה, הכלכלה והשלטון בישראל. דונלד טראמפ הוא לא ״המתמחה״, ״האח הגדול״ או כל מופע ריאליטי ייחודי, אמריקאי, שייעלם תוך כמה עונות. הטראמפיזם מתבשל כבר זמן רב, והוא יישאר עוד זמן רב.

רבים בעיתונות, באליטות, באקדמיה, בשמאל, בימין ובעיקר במפלגה הרפובליקאית מבקשים לרדד את סיפור עלייתו של טראמפ לאופי הייחודי שלו, ליכולותיו או לגזענות ולבערות בחלקים מסוימים של החברה האמריקאית. אבל הם עושים זאת רק משום שהגישה הזאת חוסכת מהמתבוננים את הצורך להסתכל במראה על התנהגותם שלהם. טראמפ אינו תופעה מבודדת: מצביעיו הם שדרה מרכזית בארה״ב, והוא חלק חשוב מהמרקם החברתי והכלכלי שהתפתח בעשורים האחרונים בארה״ב ובגרורותיה. הנה כמה נקודות למחשבה.

ביום שלישי שעבר, כמה שעות לפני סגירת הקלפיות באינדיאנה וכמה שעות לפני שנאלץ לפרוש מהמרוץ לראשות המפלגה, הוריד טד קרוז סופית את הכפפות ובפרץ ייאוש אמר את כל אשר על לבו. חוץ מלקרוא לטראמפ שקרן פתולוגי ועוד כהנה וכהנה תיאורים, קרוז הסב את תשומת לבם של הפעילים שלו לתמיכה של רשת הטלוויזיה המשפיעה פוקס ניוז בטראמפ.

מי שלא עוקב מקרוב אחר הנעשה במרוץ לנשיאות בארה"ב עשוי להיות מופתע מהטענות המוזרות של קרוז נגד הרשת: היא הרי נקלעה לעימות מתמשך עם טראמפ, שהגיע לשיאו בטקסטים וולגריים ואלימים שהטיח המועמד במגישה הפופולרית של הרשת, מייגן קלי, בתחילת המרוץ.

טד קרוז בעצרת בנייטסטאון, אינדיאנה, אתמול
Michael Conroy/אי־פי

אבל קרוז לא איבד קשר עם המציאות ודייק, כשלא רק אמר שפוקס נעמדה מאחורי טרמאפ — אלא נקב בשמות: בעל השליטה ברשת, רופרט מרדוק, והמנכ"ל, רוג׳ר איילס, שאוחזים באגרוף ברזל בלוח השידורים המדויק והאפקטיבי של הערוץ. לפוקס, לשיטות הפעולה המתוחכמות שלה ולכוח האדיר שצברה בעשור האחרון בתוך המפלגה הרפובליקאית — יש חלק גדול במה שמתרחש במפלגה בעשור האחרון. אירועי חצי השנה האחרונה מדגימים זאת היטב.

כשבסוף 2015 החל טראמפ לצבור פופולריות במרוץ הרפובליקאי היה הדבר לצנינים בעיני מרדוק. גם אם העושר האישי של טראמפ נמוך דרמטית מה–10 מיליארד דולר שהוא מתגאה בהם, ברור כי מדובר במועמד מסוג אחר — עם הרבה כסף, עור של פיל, 40 שנות עבודה לצד אנשי הכסף והנדל"ן שמשחדים פוליטיקאים בצורה חוקית וכזה שלא פוחד מהתקשורת, אלא יודע כיצד להפעיל אותה.

למרדוק יש ניסיון של כמעט יובל שנים בבריטניה ובאוסטרליה ו–20 שנים בארה״ב בקידום, בחיסול ובתן וקח עם פוליטיקאים. חשיפת האזנות הסתר בעיתון הגדול שלו בבריטניה, "ניוז אוף דה וורלד", לפני חמש שנים היא קצה הקרחון של ההתנהלות הכוחנית, לעתים פלילית, של רשת הכוח של קבוצת ניוז קורפ.

כשרבקה ברוקס, העורכת של "ניוז או דה וורלד" הודתה לפני עשור בשימוע בפרלמנט הבריטי כי עיתוניה נהגו לשלם כסף לשוטרים בסקוטלנד יארד, לא פרצה סערה בעיתונות ובפוליטיקה הבריטית. לפני חודש שאלתי את אחד העורכים הבכירים בסיטי של לונדון מדוע שתקה העיתונות הבריטית במשך כל כך הרבה שנים: ״קשר שתיקה״, הוא הסביר, פחד משתק שאחז בכל מוסדות הדמוקרטיה הבריטית כשעמדו מול מרדוק, עיתוניו ובעיקר הצהובונים שלו — שהתמחו בהשפלה ובחיסול של פוליטיקאים.

כוחו של מרדוק חצה בעשור האחרון את האוקיאנוס, והוא נהפך לממליך מלכים בארה״ב בכלל ובמפלגה הרפובליקאית בפרט. קארל ברנסטיין, מחושפי פרשת ווטרגייט, תיאר לפני ארבע שנים מקרה שבו העורכים של "וושינגטון פוסט", אז עוד בשליטת משפחת גרהאם, קברו בעמודים הפנימיים סיפור מדהים ומגובה בקלטת שהביא שותפו לפרשת ווטרגייט בוב וודוורד, על ניסיון של מרדוק ופוקס להריץ את הגנרל ג׳ורג׳ פטראוס לנשיאות. ברנסטיין הסביר את קבירת הסיפור בפחד של צמרת העיתונות בארה״ב ממרדוק.

טיפוס חזק, אלים ועשיר כמו טראמפ, שלא מתכופף בפני התקשורת אלא עומד מולה, לא התאים למרדוק. מיליוני העוקבים של חשבון הטוויטר של טייקון העיתונות השולט בפוקס, ב"וול סטריט ג׳ונרל", ב"טיימס", ב"סאן", ב"דיילי ניוז" ובעוד עשרות עיתונים וערוצים, כמו גם העורכים והכתבים בכל עיתוניו וערוציו, לא היו יכולים לטעות בעניין. מרדוק סלד מטראמפ, ורוב העורכים, המגישים והכתבים שכפופים לו הלכו אחריו. כמובן שהסיבה האמיתית נעטפה, כמו תמיד, באידיאולוגיה, שלפיה טראמפ אינו מועמד ראוי מכל הסיבות הברורות והנכונות. רק שהן לא רלוונטיות כשמדובר במרדוק.

רופרט מרדוק
אי־פי

וכיצד אנחנו יכולים להגיד את זה בכזאת פסקנות? כמובן, משום שככל שטראמפ צבר יותר ויותר פופולריות והסיכויים שלו לנצח במרוץ גדלו, כך גוועו קולות הביקורת של מרדוק ואנשיו. במארס כבר נפגש מרדוק עם החתן של טראמפ, ג׳ראד קושניר, ובאפריל הודיע "ניו יורק פוסט", הצהובון של מרדוק, על תמיכתו בטראמפ בבוקר הפריימריס בעיר. מיותר לציין כי טראמפ הוא אותו טראמפ, ולא שינה בדבר את התבטאויותיו הגזעניות או המיזוגניות. מה שהשתנה הוא שמרדוק הבין שמועמד חזק ומפתיע לנשיאות ארה"ב עשוי ליהפך לאויב אכזר.

מרדוק הוא האוליגרך המשפיע ביותר בגלל שליטתו בכלי תקשורת בכל העולם, אבל הוא לא המיליארדר היחיד שרגיל להמליך מלכים ומצא עצמו זוחל לפתע לכיוונו של טראמפ. שלדון אדלסון הודיע השבוע על תמיכתו בטראמפ בעיתוי משעשע — אחרי שטראמפ כבר נבחר להיות מועמד המפלגה. אדלסון נימק זאת בכך ש״טראמפ יהיה טוב לישראל״, אבל יש לכך סיבה פשוטה יותר: לאדלסון אין ברירה; טראמפ הוא הבוס, ואדלסון לא יכול לעבור לתמוך בהילרי קלינטון. אם הוא רוצה להיתפש כשחקן רלוונטי במערכת הפוליטית, אין לו ברירה אלא להתיישר מאחורי הבוס החדש, גם אם הוא לא נעים ולא מתרפס בפני מיליארדרים כמו רוב הפוליטיקאים.

מרדוק ואדלסון החליטו לחמם את יחסם לטראמפ כי הם עדיין מקווים שהוא יספור אותם ויתיישר בסופו של דבר לצד מבנה הכוח והכסף הישן, השולט בפוליטיקה האמריקאית. למרדוק יש כוח אדיר דרך פוקס, ולאדלסון יש פנקס צ׳קים שעשוי להיות שימושי לטראמפ בחצי השנה עד לבחירות הכלליות.

הסיבה העיקרית לכך שרוב המיליארדרים של המפלגה הרפובליקאית עדיין מתנכרים לטראמפ, משמיצים אותו או מתעלמים ממנו היא שברור להם שהסיכוי שהוא יענה להם לטלפון כשיישב בבית הלבן נמוך הרבה יותר מכל פוליטיקאי שהגיע לבית הלבן, לקונגרס או לסנאט. האליטה הרפובליקאית, שסולדת מטראמפ, לא מעוניינת להתבונן במראה ולהרהר בחלקה בעלייתו לצמרת המפלגה. רבים מחברי הממסד שלה נתנו גיבוי או עמדו מנגד כשהתקשורת השמרנית והפלגים הקיצוניים במפלגה נהפכו לקיצוניים יותר ויותר, התסיסו את הציבור שלהם ועסקו ללא הפסקה בדה־לגיטימציה לכל דבר שהוא ״ממשלה״ או ״וושינגטון״ (אם הוא לא המערכת הצבאית).

דונלד טראמפ
JIM URQUHART/רויטרס

לחלק גדול מהאליטה, מהתורמים ומהפוליטיקאים השמרנים לא היה אכפת מהטרללת שבה לקתה המפלגה, כל עוד זה שירת את המטרות הכלכליות והפוליטיות שלהם. תחת העטיפה של אידיאולוגיה שמרנית קודמה מדיניות כלכלית, שחיסלה בהדרגה את מעמד הביניים.

הם מכרו לציבור סיסמאות על דת, הפלות, טרור, ממשלה קטנה, חופש, בחירה ומנות גדושות של פחד מהמזרח התיכון — והכל כדי לבצר את כוחם הפוליטי בוושינגטון ובעיקר כדי לא לנהל דיון בשאלה מדוע השכר החציוני עומד במקום 30 שנה, למה ארה״ב היא המדינה המערבית היחידה בעולם שבה הפוליטיקאים לוקחים שוחד בצורה חוקית ואיך זה ייתכן שבעשורים האחרונים הצטבר רוב העושר אצל האלפיון העליון תחת השיטה הכלכלית של "המנצח לוקח הכל".

ומי שיתף פעולה עם המיליארדרים הרפובליקאים? כמובן — הממסד והאליטה הליברלית, הדמוקרטית. חיסול מעמד הביניים, הפרטת הקונגרס, הסנאט וחלקים גדולים מהרגולציה בארה״ב לידי המיליארדרים והעברת הכוח ובעיקר היוקרה לידי אנשי וול סטריט, הוא פרויקט שהובילו הרפובליקאים — והדמוקרטים הצטרפו אליו בחדווה.

הילרי וביל קלינטון גייסו לקרן הפילנתרופית שבה הם שולטים 3 מיליארד דולר ממיליארדרים, מאוליגרכים ומקבוצות אינטרס שזקוקות במישרין ובעקיפין להחלטות של הממשל האמריקאי, ועל הדרך לקחו 153 מיליון דולר מהבנקים תמורת ״הרצאות״. ברק אובמה, שהגיע לבית הלבן עם סיסמאות על מלחמה בלוביסטים ובקבוצות האינטרס, משאיר מאחוריו ארה"ב ריכוזית יותר, מושחתת יותר, עם יותר כסף בפוליטיקה מאי־פעם.

האלפיון העליון — הן הליברלים מההיי־טק ומהוליווד והן השמרנים מהנפט וקרנות הגידור של וול סטריט — חגג בשני העשורים האחרונים כפי שלא חגג זה 100 שנה. הסבל של מחצית מהאוכלוסיה האמריקאית, אלה שנמנים עם המשפחות שלא יכולות להתמודד עם חשבון מפתיע של 400 דולר, נתפש אצלם כדבר טבעי ובלתי־נמנע. מישהו הרי צריך להיות עני, אי־שוויון הוא לא ממש בעיה שהרי ״סין אשמה״ ובסין מצב העניים משתפר, תמיד היו עבדים וכיום לעבדים המודרנים יש אייפון. ככה העולם בנוי. אם היתה מתעוררת אצלם מדי פעם אי־נוחות מסוימת, הם היו מדביקים עליה פלסטר ואומרים שזה מחיר הגלובליזציה, שצריך ״לטפל בחינוך״ ולהגדיל את ההשקעות בפילנתרופיה — שנהפכה לעתים לדרך נוספת של המליארדרים והאליטות הכלכליות להשפיע ולשלוט במדיניות הכלכלית ובשוק הרעיונות.

אז הנה הגיע העונש שלהם. הם אמנם הצליחו למנוע מברני סנדרס להגיע לראשות המפלגה הדמוקרטית, בקושי רב ובדקה ה–90, אבל את טראמפ הם כבר צריכים לבלוע.

גם אם טראמפ לא יגיע לבית הלבן בשנה הבאה, הצפרדע הזאת לא תחליק במהרה בגרון. כי טראמפ לא רק מפרק את המפלגה הרפובלקאית ומשפיל אותה — הוא עושה משהו הרבה יותר חשוב ואפקטיבי: הוא חושף את המרקם של המפלגה, את האופן שבו היא בנויה — למטה עשרות מיליוני אנשים שהוזנחו במשך עשורים ונשטפו בהתססה ושטיפת מוח לאומנית, דתית וגזענית, ולמעלה קבוצה קטנה, חלקה צינית, שגילתה עניין מועט בטרללת של המפלגה — כל עוד קיבלה את פטורי המס, התקציבים, הרגולציה הנוחה ושאר ההטבות שלה מהשלטון.

גם הממסד הדמוקרטי לא יכול לנוע קדימה, להביט לעתיד ולהתעלם מתופעת טראמפ אם קלינטון תביס אותו ותנחת בבית הלבן. כי טראמפ וסנדרס חשפו את פרצוף הממסד הדמוקרטי. הבהלה שאחזה בצמרת התורמים הליברלים מעלייתו של סנדרס, מועמד שלא ינק מכספם, לא התרפס בפניהם, לא מחובר לצמרת העיתונות וכל כוחו ביושרתו ובאותנטיות שלו, היתה גדולה לא פחות מזו שהפיל טראמפ על התורמים הרפובליקאים.

טראמפ וסנדרס הם במובנים רבים הפכים גמורים, אבל הצלחתם הפנומנלית כנגד כל הסיכויים וסלידת העיתונות והממסד מהם הן שיאו של תהליך בן עשור או שניים, יש הטוענים שיותר, שבו האליטות האמריקאיות בגדו בציבור האמריקאי. מיעוטן עשו זאת בציניות כדי להתעשר, לצבור כוח, כסף ומעמד חברתי, אבל רובן עשו זאת כי ככל שהזמן חולף, העיוותים, הסבל והשחיתות בחברה האמריקאית נהפכים לשקופים, מובנים מאליהם, הכרחיים. כך העולם בנוי.

לא רק שטראמפ וסנדרס נפלו על האליטות האמריקאיות בהפתעה גמורה, אלא שרובם עדיין מכחישים את מה שמתרחש בתוך החברה האמריקאית. האי־שיוויון, הסבל, העוני, הפחד וחוסר הביטחון שהם נחלתם של כמחצית, אולי יותר, מהאמריקאים, נראים להם מובנים מאליהם ובני־קיימא בדיוק כפי שהאפליה החוקית נגד השחורים היתה לפני 70 שנה והעבדות לפני 150 שנה.

כמובן שיהיה נעים לחשוב שסכנת טראמפ תביא להתפכחות ולשינוי התוואי בארה"ב. ואכן, בחודשים האחרונים משתנה במהירות השיח הפוליטי והכלכלי בארה"ב — האי־שוויון, קריסת התשתיות, השוחד החוקי בפוליטיקה, שיעור עוני מהגבוהים בעולם, עיוותי מערכות הבריאות והחינוך, הכוח להשחית של חברות הענק והשחיתות החוקית הטבועה עמוק במודל האמריקאי נהפכים לנושאי דיון תקינים פוליטית במקומות שהתעלמו מהם. זו היתה יכולה להיות נקודת מפנה היסטורית, אבל ההיסטוריה בדרך כלל פחות אופטימית ויותר אכזרית.

מה ישראל יכולה ללמוד 
מעלייתו של טראמפ?

התהליכים שהתרחשו בחברה ובכלכלה האמריקאית ב–20 השנים האחרונות אינם יחודיים לה. ברוב מדינות המערב מתפרץ תסכול רב של מעמד הביניים נוכח פער גדל והולך בין ציפיותיו של הציבור לבין יכולתן של הממשלות לעמוד בהן. זהו רקע נוח לפוליטיקאים להתסיס את הציבור נגד מיעוטים באוכלוסיה ונגד אויבים כלכליים ומדיניים — אמיתיים או דמיוניים.

הקיטוב במערכת הפוליטית בישראל ובשיח הציבורי, שגבר בשנים האחרונות ובעיקר בשנה שחלפה מאז הבחירות, מוזן על ידי השלטון וזוכה לרוח גבית והשתתפות מהאופוזיציה. קיטוב פוליטי ואווירת אנרכיה הם הכר הנוח ביותר לקבוצות האינטרס לשמר את כוחן ומעמדן בחברה. ככל שהפוליטיקה שקועה יותר בשיח של זהות, כך תשומת הלב של הציבור לאיכות הממשלה, לרגולציה, לשירותים הציבוריים ולמערכת החינוך יורדת. ירידת איכות השירותים מביאה בתורה לתסכול גובר באוכלוסיה — שבתורו גורם להתחזקות הקיטוב הפוליטי.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#