המונולוג המדהים של השר אבי גבאי - ולמה נתניהו לא מפטר אותו - השבוע/ גיא רולניק - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

המונולוג המדהים של השר אבי גבאי - ולמה נתניהו לא מפטר אותו

אם להאמין לשר גבאי, נציגי הממשלה, החל בראש הממשלה, דרך שר האנרגיה וכלה בפקידים במשרד האוצר ובבנק ישראל, משקרים זה כשנה לציבור בפנים, בצורה גסה - ומוכרים אשליות שלא קשורות למציאות

123תגובות

ראש הממשלה לא פיטר את השר להגנת הסביבה, אבי גבאי.

ברור. מדוע שיפטר אותו? מה כבר עולל השר גבאי? שום דבר משמעותי. הוא נעמד השבוע על במה ציבורית בכנס אנרגיה בתל אביב, ואמר קבל עם ועדה שממשלת ישראל, שהוא חלק ממנה, משקרת לציבור בשיטתיות בחודשים האחרונים.

כן, ממש כך. אם להאמין לשר גבאי, נציגי ממשלת ישראל, החל בראש הממשלה, דרך שר האנרגיה וכלה בפקידים במשרד האוצר ובבנק ישראל, משקרים זה כשנה לציבור בפנים, בצורה גסה, מוכרים אשליות שלא קשורות למציאות, ורוב כלי התקשורת מצטטים אותם שוב ושוב בלי לבדוק את הנתונים. המלך הוא עירום והשיירה של בנימין נתניהו, יובל שטייניץ והרגולטורים במשק האנרגיה ממשיכה להתקדם בלי שאיש יצעק זאת.

אבל מדוע שארחיב בפרשנויות וסופרלטיבים? הנה הדברים, בדיוק כפי שנאמרו על הבמה. יש להכניס את המסמך הזה לתיק האישי של גבאי כעדות ברורה להיותו גורם חתרני בתוך ממשלת ישראל.

השר לאיכות הסביבה אבי גבאי בטקס הגלובוס הירוק בכנסת
דוברות הכנסת

השר להגנת הסביבה אבי גבאי: ״אני רוצה להתייחס גם למאות המיליארדים שאנחנו שומעים עליהם. מאות מיליארדים, מאות מיליארדים וקרן הרווחה וכל האמירות המאוד יפות האלה. אז כלכלה אני קצת מבין, במספרים אני לא רע, ואני אומר לכם, מי שינסה לחשב את הדבר הזה וינסה להכניס את המספרים של מאות מיליארדים יקבל שגיאה באקסל, אין דבר כזה, זה פשוט לא יכול לקרות, אין שום סרט שהמספרים האלה יכולים אפילו להתקרב לנכונים ובינתיים אפשר להסתכל על מה שיש לנו.

"אז ראיתי את הדו"ח של 2015 - סדר גודל של 700, 700 ומשהו מיליון שקל, המדינה קיבלה מתמלוגים מחברות הגז על היקף מכירות של 7 מיליארד שקל, שזה סדר גודל של 10% שזה אפילו פחות מה-12.5% שזה המס לפני ששינסקי. זאת אומרת שאנחנו סתם מדברים על דברים שלא קיימים והם גם לא יהיו קיימים כנראה. פשוט בינתיים ה-700 מיליון האלה שביד אחת הממשלה מקבלת עולים לנו בערך 2 מיליארד שקל (בשנה) בעודף תשלום לחברת חשמל".

בשלב זה הפריע מנכ"ל דלק קידוחים, יוסי אבו, בקריאת ביניים, וטען שגבאי לא מזכיר את מס החברות. גבאי השיב לו שכל חברה בישראל משלמת מס חברות ולא רק חברות הגז, ״מזה עוד לא פטרו אתכם״ אמר בציניות, והמשיך: ״בסוף 700 מיליון (שקל של תמלוגים) עולים לנו 2 מיליארד שקל, תבינו! 2 מיליארד שקל זה עוד לפני העלויות החיצוניות, שעולות לנו עוד 5 מיליארד שקל בשנה. העלויות של הזיהום אוויר של ייצור בפחם, העלויות האלה זה 5 מיליארד שקל. זה יחס של 1 ל-10. 7 מיליארד שקל מול 700 מיליון שקל. וזה הדבר שאנחנו לא מצליחים לתקן. אתם מבינים שה-2 מיליארד שקל האלה שזה בהנחה שנרד למחיר של 3 דולרים - זה דבר שיכול להוזיל את החשבון של משק בית בישראל ב-1,000 שקל! 1,000 שקל זה סכום עתק למשק בית בישראל״.

גבאי אוהב לדבר בגובה העיניים, אבל למען הקוראים שלא מעורים בפרטי הפרטים של רגולציית הגז הישראלי נסביר: ממשלת ישראל דוחפת זה שנה לגרונו של משלם המסים, הצרכן, הבוחר, האזרח הנושם אוויר מזוהם, הסכם מדהים, חסר תקדים, עם מונופול הגז הפרטי של יצחק תשובה וחברת נובל, שלפיו הוא יספק לנו גז במחיר כפול או משולש ממחיר שהיה מושג אם המדינה היתה מנהלת אתו משא ומתן אמיתי.

יובל שטייניץ ובנימין נתניהו בדיון בוועדת הכלכלה בנושא הגז
דוברות הכנסת

בית המשפט העליון בשבתו כבג״ץ פסל את הסעיף בהסכם שניסחו נציגי הממשלה, בהם המשנה ליועץ המשפטי לממשלה ונציגי אגף התקציבים, שלפיו הריבונות של מדינת ישראל לא תחול על המונופול הפרטי של תשובה, כלומר הוא יהיה פטור מרגולציה במשך עשור, אבל הותיר על כנו את לב ההסכם: גז במחיר גבוה, רווחים מונופוליסטיים חסרי תקדים ברמה הבינלאומית למונופול, אישור רשמי וחוקי להברחה של חלק גדול מהרזרבות שלנו ליצוא באופן שמשרת את האינטרס הפיננסי קצר הטווח של בעלי המונופול על חשבון צרכני האנרגיה והביטחון של אזרחי ישראל והיעדר התחייבות לפתח את משק האנרגיה הישראלי.

כיצד מאשרים כזה דבר? אין כאן דמוקרטיה? רגולטורים עצמאיים? פקידים אמיצים באגף התקציבים? מבקר מדינה? אופוזיציה? אקדמאים? מומחים? כלכלנים? מומחים לאיכות סביבה? היכן כל המוסדות הדמוקרטיים?

לא, אל תדאגו, כולם כאן. אבל נתניהו וחברות הגז משתמשים בשלושה מהתרגילים הכי ישנים בעולם הפוליטי והרגולטורי כדי לדלג מעל כל המוסדות הדמוקרטיים, לבלבל את הציבור, לטשטש אותו ולהעביר חקיקה כלכלית שמיטיבה עם קבוצת אינטרס על חשבון הציבור הרחב והמפוזר.

נתחיל עם התרגיל הפשוט: הפרד ומשול. כשנתניהו החליט לפני שנה, משיקוליו שלו, לתפור הסכם עם המונופול של תשובה ונובל הוא ידע שהציבור הישראלי פוסט המחאה החברתית עשוי להתקומם. נתניהו זוכר היטב את המחאה, כי בין מאות אלפי האנשים שיצאו לרחובות היו גם מצביעי ימין רבים.

לפיכך דאג הפעם נתניהו להפוך את מתווה הגז לעניין מפלגתי: מי שתומך במתווה הגז הוא ציוני, פטריוט, ארץ ישראל השלמה, צה״ל חזק וכדומה. לעומת זאת, מי שמתנגד למונופול פרטי הוא שמאלני, עוכר ישראל, מפא"יניק.

הטענה הזאת מופרכת לחלוטין: נתניהו בעצמו הסביר במשך עשור ויותר שמונופולים פרטיים הם המצאה שמאלנית ושהוא נחוש לשבור אותם. נתניהו הוא זה שתחתיו, גם אם בלחץ ציבורי, עברו רפורמות חשובות לשבירת מונופולים בסלולר, בבנקים ובפירמידות.

אבל נתניהו ידע שיהיו לו שותפים לדבר הזה: השמאלנים עצמם. הוא ידע שהיחידים לקפוץ ולהתנגד למתווה הגז יהיו פוליטיקאים מהאופוזיציה. הוא גם ידע שברגע שהפוליטיקאים מהשמאל יתקפו את המונופול - הוא ניצח בקרב.

הרי ברגע שזאת בעיקר שלי יחימוביץ' שתוקפת את מתווה הגז - רבים מהישראלים רואים בכך הוכחה שלא מדובר בסוגיה מקצועית, כלכלית ועניינית, אלא בעניין מפלגתי. רבים במרכז ובימין יתעלמו מהסוגיה ויהיו בטוחים שיחימוביץ' משתמשת במאבק במונופול כקרדום לחפור בו כדי לקדם את מעמדה בתוך מפלגת העבודה במאבק הפנימי מול יצחק הרצוג, סתיו שפיר ואראל מרגלית - יריבים משמעותיים לא פחות מנתניהו.

תוסיפו לזה את הטענה המוצדקת שהפוליטיקאים מהשמאל שותקים בדרך כלל כשהציבור נבזז על ידי מונופולים ציבוריים גרועים לא פחות ממונופול הגז (חברת חשמל, למשל), ולכן אך טבעי שכל הסיפור ימוצב כמאבק רגיל של שמאל וימין כמו השטחים, הפרדת דת ומדינה, התהליך המדיני.

כל עוד סוגיה כלכלית חשובה ממוצבת כעניין של שמאל וימין, הסיכוי לשנות את הסטטוס־קוו קטן, ומי שנהנים מהמצב הקיים הן קבוצות האינטרס במגזר הפרטי והציבורי שמטילות מס מונופול, מס בזבוז, מס שחיתות, מס מניעת תחרות על משלם המסים ועל השכבות החלשות. במקרה הזה מדובר בחברות הגז.

אם נבחן את המקרים שבהם הצליחה הממשלה לערוך רפורמות דרמטיות נגד קבוצות האינטרס, הרי זה כמעט תמיד היה כשקבוצות האינטרס והפוליטיקאים ששיתפו עמן פעולה נכשלו בניסיון למצב את העניין כמפלגתי, כשמאל־ימין. הדוגמאות האקטואליות האחרונות הן הרפורמה בסלולר, חוק הריכוזיות והגבלת השכר בדואופול הבנקאי. כולן עברו ברוב של קואליציה ואופוזיציה המצביעות יחדיו לאחר מאבק ציבורי של שנים ארוכות שהצליח לשבור את ההפרדה של שמאל וימין המשרתת את הסטטוס־קוו.

התרגילים הבאים לעקיפת המוסדות הדמוקרטיים מורכבים יותר, ומופעלים בעיקר על ידי קבוצות האינטרס, ובמקרה שלנו - חברות הגז.

השיטה הראשונה היא ללכוד את המערכת שבה פועלים כל מקבלי ההחלטות: לוודא שלרוב המומחים, הרגולטורים, האקדמאים, המנהלים, העיתונאים הרלוונטים לעולם האנרגיה יש תמריצים כלכליים וחברתיים להימנע ממתיחת ביקורת על המונופול.

הזרמת כספים גלויה או סמויה למכוני מחקר, לאוניברסיטאות, לכנסים, למומחים עצמאים ולאנשי עסקים הקשורים בכלי התקשורת היא הדרך המקובלת. פרסומות ותשדירי שירות על חשיבות הגז הטבעי יוצרים את התמונה שרואה הצופה. כל אלה מייצרים את הסביבה הרעיונית המאפשרת לרגולטורים ולפקידים החוששים מהכוח והידע של המונופול להיכנע בהדרגה לדרישותיו, מבלי לאבד את הלגיטימציה הציבורית. הלוביסטים, העיתונאים והמומחים מספקים לרגולטורים ולפקידים את הנרטיבים ואת הרעיונות המצדיקים את החוקים המשרתים את עמדות הכוח והכסף.

השיטה השנייה היא זריעת ספק ויצירת ויכוח. היא אפקטיבית במיוחד בהשפעה על העיתונות. דוגמה טובה לכך היא ההיסטוריה של המאבק נגד עישון והתחממות גלובלית.

פרופ' ג׳סי שפירו מאוניברסיטת בראון חוקר בשנים האחרונות את מערכת היחסים בין קבוצות אינטרסים לבין העיתונות ואת המנגנונים הכלכליים והסוציולוגים שמייצרים את ההטיות של העיתונות. ההטיה הפוליטית של העיתונות היא תופעה ישנה, מוכרת, מתועדת ויחסית פשוטה: רוב הקוראים והצופים מעדיפים לקרוא ולצפות בכלי תקשורת שחוזרים על דעות ורעיונות שקרובים אליהם או שהם מסכימים עמם מראש, כך הם בוחרים את מקורות המידע שלהם ומכאן גם נגזרת המדיניות העסקית והמערכתית של כלי התקשורת: הטיה לדעות הקדומות של הקוראים.

העשורים האחרונים, שבהם השמאל והימין ברוב הדמוקרטיות המערביות נכנעו לקבוצות האינטרס השונות, הפכו את הדיון הזה לפחות מעניין. האקשן האמיתי מתרחש לא בהטיה לשמאל או לימין אלא בהטיה לכסף וכוח.

מעניינת הרבה יותר מההטיה הפוליטית לימין ולשמאל הוא ההטיה של העיתונות בסוגיות שבהן המאבק האמיתי על התודעה הוא בין כלל הציבור הרחב והמפוזר לבין קבוצות האינטרס. המקרה של חברות הטבק ושל התעשיות המזהמות בארה״ב מעניין בהקשר זה.

המשותף לנזקי הסיגריות ולהתחממות הגלובלית הוא הזמן הרב שחלף מהרגע שבו החלו להצטבר מחקרים מדעיים חד-משמעיים בסוגיה לבין הרגע שבו הפוליטיקאים והרגולטורים החלו לפעול בצורה נחרצת כדי להתמודד עם הבעיה.

אחת הסיבות האפשריות לכך היא ההתנהגות של העיתונות. מחקרים שערכו שפירו וחוקרים אחרים לפניו תיעדו את הדרך שבה פעלו חברות הטבק והחברות המזהמות כדי למנוע ולעכב רגולציה שתגן על הבריאות ועל הסביבה. אחד הכלים שלהם היה להעסיק בצורה גלויה וסמויה מומחים, שתפקידם היה לזרוע ספק בקרב הציבור, להציג את השאלות לגבי סיגריות או התחממות גלובלית כוויכוח שבו יש דעות שונות.

מתברר שלנורמות בעיתונות היה חלק משמעותי במשחק זריעת הספק על ידי קבוצות האינטרס. הנורמה בעיתונות האמריקאית היא להציג מצג של אובייקטיביות: אם מכינים כתבה על נזקי הבריאות של עישון, מראיינים גם מומחים מטעם חברות הסיגריות שיסבירו שיש צדדים נוספים לשקול, שיש מחקרים שונים, שהנושא מסובך. אם מכינים כתבה על הקשר בין משקאות ומזון עתירי סוכר ומלח לבין השמנה ותחלואה, מראיינים מומחים מטעם חברות המזון שיסבירו שהפתרון הוא פעילות גופנית.

שפירו מציג נתונים על הפער המדהים שנפתח בשנים האחרונות בין המדענים לבין הציבור בארה״ב. בעוד הקהילה המדעית התאחדה בדעתה שההתחממות הגלובלית היא מעשה ידי אדם, כמעט מחצית מהציבור האמריקאי האמין שהדעות חלוקות וכלל לא בטוח שיש בעיה. האמונות של הציבור האמריקאיות בולטות בהשוואה לאלה של הציבור באירופה, שרובו המכריע אימץ את הממצאים המדעיים.

שפירו מייחס את השוני האדיר בין הציבור האמריקאי לאירופי בנורמות "האובייקטיביות״ של רבים מכלי התקשורת האמריקאיים: הנטייה האוטומטית שלהם להביא תמיד את ״העמדה השנייה״ - של חברות הסיגריות או החברות המזהמות.

״אם אני עיתונאי שמוטרד מהאפשרות שאני לא אתפש כ'נייטרלי', אני יכול לשכנע אותך ב׳נייטרליות׳ שלי אם אני אקפיד להציג את ׳שני הצדדים׳ של הנושא", אומר שפירו. "בנושא של שינוי האקלים, שבו יש קונצנזוס ברור של הקהילה המדעית בכמה סוגיות עקרוניות, הדיווח העיתונאי ׳המאוזן׳ יכול להיות בעצם מטעה. אתה יוצר מצב שבו העיתונאים שעסוקים בשמירה על המוניטין שלהם יוצרים הטיה בדיווח. זה לא מודל תיאורטי, הנתונים מראים לנו שקבוצות האינטרס אימצו את האסטרטגיה הזאת - שימוש ברצון של עיתונאים להיראות ׳נייטרלים׳ כדי להטות את הדיווח לכיוונן״.

וזה המקום לחזור לאבי גבאי: השר להגנת הסביבה, שישב בכל ישיבות הממשלה בנושא מתווה הגז, שחשוף לכל המידע הממשלתי בנושא, חזר על מה שכתבנו כאן שוב ושוב בחודשים האחרונים: המספרים של ״מאות מיליארדי שקלים" שעליהם חוזרים ראש הממשלה, שר האנרגיה ומנהלי חברות הגז, שלכאורה יגיעו מתמלוגי מס לתקציבי בריאות, חינוך ורווחה, הם מופרכים לחלוטין, מנותקים מהמציאות.

התוואי של ששינסקי קובע שחלק הממשלה בתמלוגים גדל בהדרגה בשנים האחרונות. 700 מיליון השקלים שציין גבאי יעלו בשנים הקרובות. אבל גם לאחר שהם יוכפלו, ישולשו או יגדלו פי עשרה בעתיד הרחוק, הם יהיו פחות מ-1% מהתוצר של המשק הישראלי. נחזור: פחות מ-1% מהתוצר.

התחזיות של התמלוגים אלה, הנמוכות דרמטית מהמספרים שמוחדרים לציבור מדי שבוע, נשענות על המחיר הגבוה שבו נמכר הגז לחברת חשמל ועל יצוא חלק משמעותי מהגז - במקום הוזלה של הגז לטובת התעשייה והסביבה והגבלת היצוא לשמירת הביטחון האנרגטי של ישראל.

קמפיין ה״מאות מיליארדים שנקבל מתמלוגי הגז״ שאותו מובילים ראש הממשלה, מנהלי חברות הגז ושר האנרגיה הוא חומר הסיכה שאתו דוחפים את מתווה הגז לגרונו של הציבור. התמלוגים של מאות מיליארדי שקלים שלכאורה עומדים להגיע בשנים הקרובות הודות לוועדת ששינסקי הם הבסיס שעליו נשען הקמפיין של ״להוציא את הגז מהאדמה״. הציבור שנחשף למסרים האלה שוב ושוב ושוב סבור שמטרת מתווה הגז הוא להוציא את הגז מהאדמה (בעוד שהגז כבר יוצא שלוש שנים מקידוח תמר), מה שיכניס מאות מיליארדים לקופת המדינה (סכומים מופרכים, כדברי השר להגנת הסביבה).

הממשלה הצליחה להסתיר באמצעות הקמפיין את העובדה הפשוטה שאת כל ההישגים של ועדת ששינסקי - השוואת התמלוגים על גז לרמה הבינלאומית המקובלת - החזיר לעצמו המונופול באמצעות חוזים עם מחירים גבוהים מאוד שבהם נמכר הגז לחברת חשמל. התוצאה היא מחירי אנרגיה גבוהים, אי-מימוש פוטנציאל הגז לצמיחת התעשייה הישראלית, שימוש מוגבר בפחם שמחירו נמוך יותר, אוויר מזוהם, תחלואה גבוהה ותקבולי מס נמוכים דרמטית ממה שמסופר בקמפיין של הממשלה והחברות.

האסטרטגיה שבוחרים כיום רוב העיתונים בישראל היא לצטט את ראש הממשלה, שר האנרגיה וחברות הגז ומולם להעמיד, מדי פעם, את קומץ המתנגדים למתווה. מה שהם היו צריכים לעשות הוא לדרוש מהממשלה להציג את אותם אקסלים שעליהם דיבר גבאי ואת ההנחות מאחוריהם - כיצד בדיוק מחושבים מאות מיליארדי השקלים האלה. במידה שהממשלה תסרב, הם צריכים למצוא מומחים שאינם קשורים למונופול או חוששים ממנו ולנסות לחשב בעזרתם את המספרים האמיתיים.

ההתנהלות העיתונאית הנוכחית משרתת את חברות הגז: תחת מסווה של נייטרליות או אוביקטיביות מציגים ערוצי הטלוויזיה ורוב העיתונים שבוע אחר שבוע את שר האנרגיה ומנהלי חברות הגז ומאפשרים להם לחזור על המסר ״מאות מיליארדים״, ״קרן ריבונית״ וסכומי עתק שלכאורה יזרמו לתקציבים חברתיים - אף שלמספרים האלה אין שום אחיזה במציאות הכלכלית.

חברות הגז, הפוליטיקאים שמשתפים עמן פעולה והרגולטורים שחוששים מהם רואים שהשיטה עובדת: בדיוק כמו בדוגמאות ההיסטוריות של הסיגריות והאקלים, השיח ״הנייטרלי״ של ״מצד אחד ומצד שני״ יוצר הטיה בדעת הקהל לכיוון קבוצות האינטרס ומאפשר לפוליטיקאים להימנע מעימות אתן.

מה שהיו צריכים לעשות העיתונאים הוא למנוע מראש הממשלה, משר האנרגיה וממנכ״לי חברות הגז לחזור על הסיסמה ״מאות מיליארדים״. ברגע ששטייניץ אומר ״מאות מיליארדים״ יש לדרוש ממנו מיד: תראה לנו את האקסלים, תוכיח לנו שמדובר במאות מיליארדים ולא בעשרות מיליארדים. זאת עבודה עיתונאית שלא פוחדת להיראות לא נייטרלית, אלא חותרת לאמת.

האם זה תהליך סופי ובלתי נמנע? לא תמיד. יש רגע שבו הרעיונות שמגיעים מהשוליים מתחילים לצבור לגיטימיות, ואז העיתונאים יכולים להפסיק לצטט את דפי המסרים והמומחים של קבוצות האינטרס בלי להסתכן בפגיעה במוניטין שלהם. הצגת העמדה המדעית והניתוח הכלכלי הפשוט נהפכת ל״בטוחה״.

דוגמה לתחום שבו עברנו את נקודת האל-חזור ואין כבר נייטרליות מדומה היא השאלה אם מבנה מערכת הבנקאות הנוכחי הוא תחרותי, יעיל או קרוב לאופטימלי. במשך שנים ארוכות הדיון הזה כלל לא התקיים, וכשהיה נערך רוב כלי התקשורת היו מציגים את שני הצדדים. גם בנק ישראל נהג להציג שני צדדים לדיון הזה וגרוע מזה - לעתים אימץ רק את הצד הבנקאי באמצעות שימוש בנרטיב היציבות.

אחרי המשבר הפיננסי, המחאה החברתית וקמפיין ציבורי החלה העמדה הבנקאית לאבד את הלגיטימיות שלה. התוצאה היא שכיום רוב העיתונאים לא חשים צורך לחזור ולשאול את הבנקאים שנהנים מהסטטוס-קוו אם לדעתם צריך להקטין את הריכוזיות או לייעל את מערכת הבנקאות.

גם במקרה של הגז צריך לשמור על אופטימיות: הפער האדיר בין ״מאות המיליארדים״ המובטחים לבין התמלוגים בפועל ידקור את העין שוב ושוב בחודשים וברבעונים הקרובים. מאות המיליונים שיישאבו בתמלוגי על משותפויות הנפט על חשבון המשקיעים ומשלמי המסים יבלטו גם הם. סמויות מהעין יהיו רק הוצאות הפקה שונות שייבלעו ללא הסברים בדו"חות הכספיים של החברות.

בסופו של דבר הכשלים, המחיר והנזקים של מחירי גז גבוהים, מונופול ורגולציה חלשה ייחשפו כולם - והלחץ הציבורי יגבר. יש לקוות שבדרך לא יושחתו ללא תקנה עוד ועוד מוסדות דמוקרטיים, כמו התקשורת, באופן שבו הציבור ייהפך לציני, חשדן, מיואש ובעיקר אדיש. כאשר צפייה בתוכנית "האח הגדול" זוכה ליותר השתתפות של הציבור ממעקב אחרי מעללי האח הגדול האמיתי - הממשלה ופעולותיה - אנחנו בסכנה אמיתית.

מה דעתכם על המונולוג של אבי גבאי? הגיבו ושתפו


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם