איך לרסק את מועדון הגברים, המחוברים והמסודרים - השבוע/ גיא רולניק - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

איך לרסק את מועדון הגברים, המחוברים והמסודרים

המהירות שבה שר האוצר ויו"ר ההסתדרות לחצו ידיים מלמדת היטב כי החזקים, המחוברים והאלימים מרוצים מהתוצאה ומהעצמות שזרקו לחלשים כדי להיות ״חברתיים״

41תגובות

עד אמצע שנות ה-70 הגנה הרגולציה בארה"ב על הבנקים באמצעות איסור על תחרות בין מדינות: לבנקים אסור היה לפתוח סניפים במדינות שונות, ורבים מהם היו מונופולים מקומיים.

החל ב-1975 החל תהליך דה-רגולציה מתמשך, שבו ביטלו המדינות בזו אחר זו את האיסור, ותחרות נפתחה בתוך ענף הבנקאות האמריקאי.

המעבר האטי מענף מונופוליסטי המוגן על ידי הרגולטור לענף תחרותי פתח לחוקרים הזדמנות ייחודית לבדוק את הדינמיקה המונופוליסטית: מה קורה לעובדים בענף שהרגולטור מגן עליו מתחרות. זה בדיוק מה שיצאו לבדוק בתחילת העשור הקודם פרופ' סנדרה בלק ופרופ' פיליפ סטראהן, שני כלכלנים מקליפורניה ומבוסטון.

התוצאה הראשונה של המחקר שלהם, שצוטט לאחר מכן מאות פעמים, לא היתה מפתיעה: מתברר שכאשר הבנקים נהנו מהגנה מתחרות, הם העבירו חלק מהרנטות המונופוליסטיות שלהם (העודף שגבו מהלקוחות בזכות היעדר תחרות) לעובדים שלהם - אף שאלה כלל לא היו מאוגדים בוועדים. מאחורי המגמה הכללית של עלייה בשכר במערכת הפיננסית היה מצב מורכב יותר: במקומות שבהם החלה תחרות ירד שכרם של הבנקאים.

משה כחלון ואבי ניסנקורן
אוליבייה פיטוסי

תוצאה זאת לא הפתיעה את הכלכלנים: הרעיון שמונופולים וחברות שנהנים מהגנה ממשלתית מחלקים את ״השלל״ שהם מוציאים מצרכנים וממשלמי מסים בין בעלי המניות והעובדים היה ידוע להם שנים קודם לכן.

החלק המעניין היה הניתוח שערכו צמד הכלכלנים להשפעת המגדר על שכר העובדים. מתברר שבעוד שהתחרות הביאה לירידה של 13% בשכר הבנקאים הגברים, שכרן של הנשים המועסקות בבנקים שנפתחו לתחרות ירד ב–3% בלבד. ומה שלא פחות מעניין הוא שדווקא בבנקים שנחשפו לכוחות השוק התחרותיים והאכזריים, גדל מספר הנשים המועסקות במשרות ניהוליות.

רוב הכלכלנים הם לא סוציולוגים או מומחים ארגוניים ולהפך, ולכן הם לא ממהרים לתת הסברים רב-תחומיים לתופעות כאלה. הנה הסבר אפשרי, שכל אדם שעבד במונופול גדול ואלים או הגיע מעסק תחרותי, יכול להזדהות אתו: עסקים גדולים שלא צריכים להתמודד עם תחרות נוטים לפתח לא רק שומנים אלא גם תרבות מושחתת, שבה המנהלים מקדמים עובדים לא על בסיס כישרון אלא על בסיס קרבה ונאמנות. לפעמים זה נפוטיזם (מינוי קרובי משפחה) ולפעמים מינוי נאמנים וחברים (מקורביזם). שניהם הם ההפך ממריטוקרטיה - שלטון הכישרון.

במונופול או בחברה שזוכים להגנות ממשלתיות ״הכישרון״ העיקרי שנדרש מהמנהלים הוא לדאוג להמשך קבלת ההגנות הממשלתיות, להשתמש בכוח המונופוליסטי כדי לדרוס מתחרים פוטנציאלים ולמנף כוח מונופוליסטי בענף אחד כדי להתחרות בצורה לא הוגנת בענפים משלימים או קשורים. כשם שהחברה לא מאוימת על ידי חברות קטנות וכישרוניות, כך גם המנהלים הבכירים בה לא מאוימים על ידי השוק, והם יכולים למנות את החברים והמקורבים שלהם - גם כאשר אלה לא מוכשרים במיוחד. ואם יש שלל מונופוליסטי שאפשר לחלק בקרב עובדים נאמנים מבלי לחשוש שהחברה תאבד נתח שוק והמנהל יפוטר, אין זה מפתיע במיוחד שהמנהלים הגברים מעדיפים למנות תחתיהם עובדים ומנהלים גברים אחרים נאמנים.

כל ההסברים הארוכים האלה הם ז׳רגון כלכלי מכובס לתופעה החברתית הכלכלית הידועה כ-Old Boys Club - גברים דואגים לגברים שנאמנים למועדון החברתי שלהם.

מתברר שתחרות אינה רק תרופה למלחמה במונופולים ובקפיטליזם המקורבים. היא גם יכולה להיות מנוע לכלכלה מריטורקטית שבה כדאי להתאמץ ולהיות כישרוני. ומתברר שתחרות שנותנת כוח לכישרוניים על חשבון הפוליטיקאים והמקורבים היא גם דרך לצמצם את הפערים בין נשים לגברים ולרסק את המועדונים של גברים בעמדות כוח שדואגים לחברים שלהם כדי שאלה בתורם ישמרו אותם בעמדות הכוח.

בנק ההשקעות ג'יי פי מורגן צ'ייס
רויטרס

נזכרתי במחקר הזה השבוע, כאשר מרכז טאוב פירסם את הדו״ח השנתי המצוין שלו, שבו ניתוח עומק נוסף לנושא שאנחנו עוסקים בו כבר שנים ארוכות: פריון המשק הישראלי. פריון - התוצר לשעת עבודה - הוא סוגיה חמה בכל העולם ובעיקר בארה״ב, שם הנתונים של העשורים האחרונים מלמדים כי רוב הערך שנוצר מהגדלת הפריון הלך ל״הון״, בעוד שכוח המיקוח של העובדים הלך ונחלש כתוצאה מהיחלשות ועדי העובדים, הגלובליזציה והעברת משרות.

בישראל תמונת הפריון עגומה כפליים: עוד לפני השלב של חלוקת ההכנסה בין ההון לכוח האדם, שורה ארוכה של ענפי משק סובלים מפריון נמוך בהשוואה למדינות המפותחות בעולם. מה שמטריד אף יותר הוא שהפער הזה הולך וגדל בשני העשורים האחרונים.

הכלכלנים איתן רגב וגלעד ברנד ממרכז טאוב החליטו לחפור בנתוני הפריון כדי להבין מהם ענפי המשק שמושכים אותנו למטה. הם הגיעו לכמה מסקנות מעניינות.

ראשית, הטענה שהפריון בישראל נמוך בהשוואה לפריון בעולם בגלל שעות העבודה המרובות הנהוגות בישראל היא נכונה. אבל בעשורים האחרונים הפער בהיקף שעות העבודה לא גדל ואילו הפערים בפריון המשיכו לגדול.

שנית, מרבית הגידול בפערים בינינו לבין מדינות המערב מרוכז בחמישה ענפי משק: מסחר סיטוני, שירותים עסקיים, תקשורת, מסחר קמעוני ומזון. ענפים אלה משתייכים לקבוצת הענפים המספקים שירותים ומוצרים בעיקר לשוק המקומי, ואפשר לחלקם לשתי קטגוריות: אלה שאין להם תחרות מחו״ל ונהנים מפריון גבוה ביחס לשאר המשק, כמו תקשורת ופיננסים (אבל נמוך משמעותית בהשוואה בינלאומית); ואלה שאין להם תחרות מחו״ל וסובלים מפריון נמוך יחסית, כמו מסחר קמעוני.

ענפי התקשורת והפיננסים הישראליים נהנים לכאורה מפריון גבוה בהשוואה לשאר ענפי המשק, אך הוא נמוך בהשוואה בינלאומית. כלכלני מרכז טאוב מעלים חשד שמדובר בענפים שנופחו בעשורים האחרונים בכוח אדם בשל היעדר תחרות, והרנטות שלהם הועברו לעובדים, כמו גם לבעלי המניות.

לעומת זאת, הענפים שבהם הפריון גבוה ואינם מפגרים ביחס לעולם בשנים האחרונות הם כמובן ענפי היצוא - וההיי-טק בראשם. אבל זה כמובן לא צריך להפתיע, זה כמעט מובנה: מי שיש לו פריון גבוה יכול להתחרות בעולם. אם לא היה פריון גבוה - הם היו נכחדים בתחרות.

לכן החלק המעניין בניתוח הוא המשתנה המסביר של הפריון הגבוה, והוא התחרות מיבוא. רגב וברנד מראים שבענפי תעשייה שנחשפו לתחרות מיבוא הצטמצמו פערי הפריון מול המערב.

אחד הממצאים המפתיעים הם שענף המסחר הסיטוני אחראי לבדו לכ-30% מסך התרחבות פער הפריון בין ישראל ל–OECD בתקופת ההשוואה (1995–2009).

רגב הסביר לי השבוע שלפי המחקר, הבעיה העיקרית בענף זה אינה חסמים רגולטוריים וגם לא עודף היצע של עובדים. "נראה כי הבעיה העיקרית בענף זה היא במבנה השוק, כלומר הריכוזיות ופערי התיווך הגדולים. בענף החקלאות, למשל, פריון העבודה בישראל גבוה משמעותית מב–OECD, אך בכל זאת אנחנו שומעים על משקים רבים שפושטים את הרגל ונסגרים. נראה שהסיבה העיקרית לכך היא פערי התיווך, וכוחם המונופסוני של הסיטונים הגדולים מול החקלאים. באופן לא מפתיע, גם ענף המזון וענף המסחר הקמעוני אחראים לחלק נכבד מהתרחבות פער הפריון - שלושת הענפים האלה (מסחר סיטוני, מסחר קמעוני ומזון) קשורים זה בזה ואחראים ביחד ל–50% מהתרחבות הפער. הסיטונאים קונים מהחקלאים במחירי רצפה ומוכרים לקמעונאים במחירים גבוהים בהרבה (מה שמקטין את נפחי הפעילות ואת הפריון במסחר הסיטוני). הקמעונאים בתורם מגלגלים את המחירים הגבוהים לצרכן (מה שמקטין את נפחי הפעילות ואת הפריון במסחר הקמעוני)".

ענפי התקשורת והפיננסים הישראליים נהנים לכאורה מפריון גבוה בהשוואה לשאר ענפי המשק - אך הוא נמוך בהשוואה בינלאומית. כלכלני מרכז טאוב מראים כי בישראל ענפים אלה גדולים משמעותית מב–OECD, ומעלים חשד שמדובר בענפים שנופחו בעשורים האחרונים בכוח אדם בשל היעדר תחרות והרנטות שלהם הועברו לעובדים, כמו גם לבעלי המניות.

לעומת זאת, הענפים שבהם הפריון גבוה ואינם מפגרים ביחס לעולם בשנים האחרונות הם כמובן ענפי היצוא - וההיי-טק בראשם. אבל זה כמובן לא צריך להפתיע, זה כמעט מובנה: מי שיש לו פריון גבוה יכול להתחרות בעולם. אם לא היה פריון גבוה - הם היו נכחדים בתחרות.

השימוש בתירוץ ״החקלאים יקרסו״ כדי לחסום את המנוע הכלכלי החשוב ביותר של תחרות הוא לשיטתו של רגב בעיקר תירוץ, משום שכמו בתחומים רבים בכלכלה הישראלית, גם כאן משתמשות קבוצות אינטרס חזקות בקבוצות חלשות יותר כ״מגן״ בפני תחרות.

״לאורך השנים נעשה שימוש ציני בטענה שפתיחת ענף המזון ליבוא תחסל את החקלאות המקומית, שכבר כיום מתקשה לשרוד", אומר רגב. "אלא שהסיבה האמיתית לקשיי החקלאים היא פערי התיווך הנובעים מחוסר תחרות במקטע הסיטוני - שנובע בין השאר מאי-פתיחת שוק המזון ליבוא. אין להסיק מכך שפתיחת שוק המזון ליבוא תיטיב באופן מידי עם החקלאים המקומיים, אך היא בהחלט תגדיל את התחרות במקטע הסיטוני, תיטיב עם הצרכן ותגדיל את נפחי הפעילות ואת הפריון במסחר הסיטוני, במסחר הקמעוני ובענף המזון. במקביל יש לטפל בעניין פערי התיווך ובכוחם המופרז של הסיטונאים מול החקלאים המקומיים״.

בתרשים המצורף אפשר לראות שענפים שנפתחו ליבוא צימצמו פערים מול ה-OECD, אך בענפים שיש בהם מעט יבוא, דוגמת ענף המזון, פערי הפריון התרחבו מאוד.

הנתונים שמציגים רגב וברנד הם דוגמה נוספת לשיטה הישראלית, שבה קבוצות אינטרס חזקות חוסמות רפורמות להתייעלות, פתיחה לתחרות, פתיחה ליבוא, והן משתמשות בדגל החברתי, בעוד שמי שנהנה מההגנה מתחרות הן קבוצות קטנות במגזר הפרטי והציבורי.

דוגמה טובה לזה, בחלק אחר מהכלכלה, קיבלנו השבוע במשא ומתן בין האוצר לבין ההסתדרות על הסכם השכר. שר האוצר משה כחלון והממונה על השכר באוצר קובי אמסלם החליטו שזאת הזדמנות טובה לחשוף את הבלוף הידוע והגלוי של ההסתדרות: היא שואבת את כוחה ואת מעמדה מכמה מונופולים גדולים, ולכן ב–20 השנים האחרונות רוב ההישגים של העובדים בישראל הצטמצמו לכמה קבוצות קטנות ואלימות במגזר הציבורי - בשעה שרוב העובדים נותרו מאחור. שתיקתה של ההסתדרות בנושאים כמו מתווה הגז, הריכוזיות והעושק בענפי הפיננסים ותמיכתה בבזבוז מיליארדים מכספי משלמי המסים בחברות ממשלתיות גדולות אינן מפתיעות: היא אינה איגוד עובדים מכליל, אלא עוד לוביסטית של כמה קבוצות אינטרס חזקות. החשיפה של אבי בר־אלי השבוע על החרגת נמלי ישראל מהסכם השכר שמנסה לעשות צעד קטן בניסיון לצמצם את הפערים בשכר העובדים היא כנראה קצת הקרחון.

כחלון ואמסלם הלכו בכיוון הנכון, אבל לא עד הסוף ואפילו לא עשירית מהדרך: אם הם היו מנסים לטפל בנחישות ובאגרסיביות בבורות השומן האדירים במגזר הציבורי המחוללים עוני, פערים ושירות לקוי לציבור, ומתעקשים ולהעביר כמה עשרות מיליארדים לשכבות החלשות, היתה נפתחת מלחמת עולם. רק אחרי שביתה ארוכה, תהליך הכרחי להבראת המשק ובעיקר לחשיפת הנתונים לציבור הרחב, היינו מגיעים להסכם. המהירות שבה כחלון ויו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן לחצו ידיים מלמדת היטב כי החזקים, המחוברים והאלימים מרוצים מהתוצאה ומהעצמות שזרקו לחלשים כדי להיות ״חברתיים״.

אמיל סלמן

גם אחרי הסכם השכר הנוכחי הפרשי השכר בתוך המגזר הציבורי יהיו אדירים. נתוני מינהל הכנסות המדינה בתחום הנדל״ן ממחישים זאת בצורה הכואבת ביותר: נתח עצום מקוני הדירות להשקעה בשנים האחרונות הם אותם עובדי מונופולים, עיריות, מערכת הביטחון, הפנסיונרים־מיליונרים של הצבא והעובדים הבכירים בשירות הציבורי.

השילוב של קביעות מוחלטת, זמן פנוי, שכר גבוה ופנסיות תקציביות הפכו עשרות אלפים מהם למשקיעי נדל"ן המחוזרים על ידי הבנקים למשכנתאות. הם מסוגלים להתנהל בשוק הזה בשעה שמאות אלפי עובדים אחרים במגזר הציבורי, ביניהם עובדי קבלן, עסוקים בהישרדות.

המחקרים בישראל ובעולם מוכיחים את כוחה של תחרות בדחיפת המשק קדימה ואת הנזקים הכלכליים והחברתיים שנגרמים ממבנים ריכוזיים ולא יעילים, האופייניים לחלקים גדולים מהמגזר הציבורי והפרטי בישראל. אולם בשיח הציבורי בארץ ובעולם לעולם יהיו אלה קבוצות האינטרס והשכבות החזקות, המבוססות והמחוברות למוקדי הכוח שיילחמו נגד התייעלות, פתיחה ליבוא ותחרות, וישתמשו בשכבות החלשות כמגן אנושי לחסימת רפורמות ושינויים מבניים.

שווקים לא תחרותיים, כמו שיש ברוב חלקי המגזר הציבורי ובענפי משק פרטיים ריכוזיים, מרכזים את הכוח בידי מעטים. אלה מתרגמים את הכוח הפוליטי לכוח כלכלי ואת הכוח הכלכלי לכוח פוליטי. כך הם מבצרים עוד ועוד את כוחם, תוך שהם משתמשים בסיסמאות חברתיות כדי לקבל לגיטימציה חברתית. רוב הציבור נוטה להזדהות עם הסיסמאות החברתיות, אולי עקב מחסור בהבנה ומפני שהוא מקווה - בטעות כמובן - שבבוא היום גם הוא ייכלל בקבוצות המוגנות.

קבוצות האינטרס והכוח האלה גם יודעות לשתף פעולה ביניהן: ההסתדרות לעולם לא תצא נגד הטייקונים והבנקאים, ואלה לא ייצאו נגד ההסתדרות. כל קבוצות האינטרס החזקות יודעות שעדיף לשמור על יריבות עם החלשים והלא מאורגנים: ציבור רחב ומפוזר של עובדים, משלמי מסים וצרכנים. ההסתדרות מציירת תמונה שונה ומטעה שבכך שהיא מגנה על החזקים היא דואגת לציבור הרחב, שנוטה לעתים להאמין כי הגנה על עובדים פירושה הגנה על כל העובדים ולא הגנה הממוקדת על העובדים החזקים.

במלים אחרות: הקבוצות החזקות מעדיפות תמיד את הקבוצות המאורגנות והמזוהות עם כוח או יכולת הפעלה של כוח פוליטי. כוח נמשך לכוח כי ביחד הם כוח גדול, וזאת במקום להגן על הציבור הרחב, שאולי גדול יותר מספרית אך בשל היותו מפוזר ולא מאורגן אין לו יכולת השפעה אמיתית. כך נותר ציבור העובדים, משלמי המסים והצרכנים ללא יכולת התארגנות וללא נציג אמיתי שידאג לו - למרות היותו הרוב.

עכשיו נשאלת השאלה איזה מידע מקבל הציבור הרחב ומי טורח להסביר לו את מה שמתרחש באמת. מי מכלי התקשורת יהיה מעוניין להרים את המסך מעל קבוצות האינטרס ומי יבחר לשרת אותן?

כאן נמצאת לא פעם הדילמה של העיתונאי: האם לשרת את החזקים ואת הכסף - בתקווה שפעם הם גם יסייעו לו, בין בהעברת מידע, בין בכסף ובין כעובד הזקוק להגנה מפני מעבידו - או את ציבור קוראיו?

הגיעה העת, אולי כבר מזמן, שהתקשורת תבחר את מי היא רוצה לייצג: את אלה שנמצאים בעמדות הכוח והכסף, שולטים במידע ויודעים לספר סיפורים ״חברתיים״; או את הציבור הרחב והמפוזר, ציבור הצרכנים, משלמי המסים והעובדים הזקוק באמת להגנה ולשיפור תנאי עבודתם. תמיכה בקבוצה השנייה היא בדרך כלל בחירה פחות פופולרית.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#