המטאור שכובש את הצעירים בארה"ב, והקשר לברונים השודדים של ישראל

ברני סנדרס כבר מזמן אינו רק "נביא" שעומד בשער; את עוצמת הרעיונות שלו אפשר לראות יום־יום, שעה־שעה, בשיח הציבורי האמריקאי, וגם במצע של הילרי קלינטון ובנאומים שלה

גיא רולניק
גיא רולניק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים16
גיא רולניק
גיא רולניק

"אני אוהבת מאוד את ברני סנדרס. ברני הוא נביא", הסבירה לי השבוע רנדי וויינגרטן, יו"ר ארגון המורים הארצי האמריקאי כאשר שאלתי אותה שאלה פשוטה בוועידת "הארץ" בניו יורק: מדוע היא תומכת ב במרוץ לנשיאות - ולא במטאור הפרוגרסיבי שסוחף אחריו חלקים גדלים והולכים מהדור הצעיר בארה"ב, ועל פניו נראה שהוא קשוב יותר לעמדות של ארגוני העובדים.

השימוש במלה "נביא" הוא לכאורה מחמיא, אבל ייתכן שזה עוד תרגיל בארסנל של הממסד הליברלי-דמוקרטי ותומכיו העשירים והחזקים במאבק בסנדרס: מיצובו כאיש של רעיונות, שאינו מסוגל לממשם - שאין לו סיכוי להגיע לבית הלבן. אחד שחזק בדיבורים.

ברני סאנדרס
ברני סנדרס. כבר מזמן אינו רק "נביא" שעומד בשער צילום: אי־פי

הסיכוי של סנדרס להיות נשיא ארה"ב לא נראה כרגע גבוה במיוחד. אבל גם אם הוא לא יגיע אי־פעם לבית הלבן, לסנדרס ולזרמים החברתיים והרעיוניים שהוא מייצג יש כבר, ותהיה, השפעה דרמטית על דמותה של ארה"ב הרבה יותר מהשפעתה של מועמדת הממסד, הכוח והכסף הדמוקרטי, מזכירת המדינה לשעבר קלינטון.

סנדרס כבר מזמן אינו רק "נביא" שעומד בשער; את עוצמת הרעיונות שלו אפשר לראות יום־יום, שעה־שעה, בשיח הציבורי האמריקאי, וגם במצע של קלינטון ובנאומים שלה. בשבוע שעבר פירסמה המועמדת לנשיאות מאמר ארוך ב"ניו יורק טיימס", שבו המטירה אש וגופרית בכמויות חסרות תקדים על מערכת הבנקאות האמריקאית. בין השאר היא שמה על השולחן את האפשרות לפרק, לשבור ולפצל את הבנקים הגדולים.

ההצעה הזאת היא עדות ברורה להשפעה העצומה של סנדרס על המערכת הפוליטית, ועל המועמדת לנשיאות. בלי העמדות החדות שלו בכל מה שקשור לאוליגרכיה הבנקאית האמריקאית, סיכוי קלוש שקלינטון היתה מאמצת ערב הבחירות קו לוחמני כזה. הרי ההצעה שהעלתה לפתע במאמר ב"טיימס" סותרת במידה מסוימת את התמיכה העקבית שלה בהחלטה של בעלה, ביל, מלפני 15 שנה - לפורר, בלחץ הבנקאים וחבריהם בשלטון, את חוק גלאס-סטיגל, שחוקק אחרי המשבר הפיננסי והשפל הגדול בארה"ב, במטרה למנוע קריסות פיננסיות נוספות.

כלכלנים רבים מסבירים שביטול גלאס־סטיגל עצמו לא הביא למשבר בוול סטריט. הם צודקים טכנית ונקודתית, אבל טועים בגדול בתמונה הרחבה. הבנקים לא נפלו ב-2008 בגלל החיבור בין פעילויות של בנקאות להשקעות לבנקאות מסחרית, שאותה מנע החוק בעבר.

הבנקים קרסו והציבור האמריקאי נאלץ לחלץ אותם משום שכל מארג הרגולציה הפיננסית בארה"ב התפורר ב-20 השנים האחרונות. ביטול גלאס־סטיגל ב-1999 היה המסמר האחרון בשרשרת החלטות של הממשלה וסוכנויות הרגולציה שאיפשרו לבנקים האמריקאיים להפוך למפלצות גדולות-מדי-מכדי-ליפול - גדולות מדי מכדי להיתבע על פשעים כלכליים של מנהליהם הבכירים, גדולות מדי מכדי להיות מנוהלות, גדולות מדי מכדי שהפוליטיקאים והרגולטורים יוכלו לעמוד מולם.

הטעות שעשה הממשל עם הבנקים - לאפשר להם להתמזג ולגדול למפלצות עם כוח פוליטי אדיר - לא נעשתה רק בפיננסים. ברוב ענפי המשק האמריקאי בוצעו ב-30 השנים האחרונות מיזוגי ענק, שצימצמו דרמטית את מספר השחקנים. בבנקאות, האמריקאים עברו מחמישה בנקים גדולים שמחזיקים 10% מהשוק, ל-50% מהשוק; בתעופה צנח מספר השחקנים הגדולים מ-20 לחמישה; בנפט, כימיקלים, מזון, מדיה, בירות, חברות ביטוח רפואי, בתי חולים מקומיים - כמעט בכל פינה - ירד מספר השחקנים הגדולים השולטים ברוב השוק האמריקאי לשלוש עד חמש חברות.

כל החברות והענפים האלה מעסיקים גדודים של כלכלני ארגון תעשייתי, שנשכרים בכסף טוב להסביר למשרד המשפטים ולבתי המשפט שהמיזוגים האלה מבורכים - מה שטוב לחברות הענק, טוב לאמריקה. המיזוגים, הם מסבירים, לא נותנים לחברות כוח שוק עודף. המנהלים והמהנדסים יסבירו שהם נועדו לאפשר לחברות להתייעל, להתחרות, להשקיע במחקר ופיתוח ולספק שירות טוב יותר לצרכנים.

אליעזר פישמן ורקפת רוסק עמינח
אליעזר פישמן ורקפת רוסק עמינח צילום: דודו בכר

הכוח המחליש ביותר

במקרים רבים, ההסבר הזה נכון. באחרים, מניע שונה מסתתר מאחורי המיזוגים: הרצון של מנהלים להגדיל את האימפריות שלהם, ויותר מכך - להגדיל את כוח השוק מול הצרכנים, הספקים והפוליטיקאים.

הגדלת הכוח של החברות מול הפוליטיקאים היא המטרידה ביותר. ככל שהחברות גדולות יותר והענפים ריכוזיים יותר, חוסר האיזון בין הכוח הכלכלי והפוליטי שלהן לבין כוחם של רגולטורים, פוליטיקאים ותנועות אזרחיות בודדות שרוצים לייצג את הציבור הרחב - גדל והולך.

הרשויות הרגולטוריות, שכפופות לקונגרס ולפוליטיקאים, נאלצות לעמוד בלחץ בלתי נגמר ליצור רגולציות שמשרתות את הגדולים והחזקים - במקום את הצרכנים ואת העסקים הקטנים, שמנסים להתחרות במפלצות. ככל שהכוח הפוליטי של חברות הענק גדל, כך יש יותר רגולציה מהסוג הגרוע: כזאת שחוסמת כניסה של מתחרים חדשים ומעמיסה עלויות שרק הגדולים יכולים לעמוד בהן, במקום רגולציה מהסוג הטוב, מבית היוצר של ההגבלים העסקיים, שמיישמת כללי משחק המאפשרים תחרות ובחירה.

חישוב מספרי פשוט שעשיתי בחודש שעבר עשוי להמחיש את האי־שוויון בכוח הכלכלי והפוליטי. ב-1985, שווי השוק הממוצע של חמשת הבנקים הגדולים בארה"ב היה גבוה פי חמישה משווי השוק של חמש חברות ההוצאה לאור של עיתונים הגדולות. חלפו 30 שנה, והבנקים שווים פי 60 מהמוציאות לאור.

שווי השוק של הבנקים הגדולים תפח למאות מיליארדי דולרים בשעה שהעיתונות, שאמורה לבקר את הבנקים ולייצג את הציבור הרחב והמפוזר, התכווצה. בתמונה משותפת של בנק ועיתון, אי־אפשר להבחין באחרון. הוא לא גמד, הוא חגב.

גם חברי הקונגרס נראים כיום כחגבים מול הכוח הכלכלי של הבנקים, חברות התרופות, המזון, הנפט וההיי־טק. לגוגל, אחד משלושת מונופולי ההיי־טק המפלצתיים ביותר, יש לוביסטים בוושינגטון; פייסבוק היא כוח ששום כלי תקשורת גדול לא רוצה להתמודד אתו; ובכירי ענק ההשקעות המשפיע גולדמן סאקס נמצאים כבר כמה עשורים בדלת מסתובבת שלא עוצרת עם משרד האוצר וצמרת הרגולציה האמריקאית.מגולדמן סאקס לממשל ובחזרה, הם עושים סיבוב ובדרך ממלאים איש איש את כיסו בעשרות, לעתים מאות, מיליוני דולרים. ואם פתאום מגיע משבר פיננסי שמפריע למהלך העסקים הרגיל - מאות מיליארדי דולרים מכספי המסים מחלצים את הבנקים.

הפתרון לכוח הפוליטי האדיר של החברות - שמתורגם לכוח שוק מול צרכנים וספקים ורגולציות וביורוקרטיות, שמשרתות את הגדולים במקום את התחרות ואת הצרכנים - הוא גישה חדשה להגבלים עסקיים. מדיניות הגבלים שלא ממוקדת ביעילות שתיווצר לכאורה במיזוגים, הגם שזאת מפוקפקת במקרים רבים - אלא בכוח השוק ובכוח הפוליטי שלהן.

כאשר שוקלים כל מיזוג של חברות גדולות לגופו, קשה לעתים קרובות לכלכלנים ומשפטנים לחסום אותו. ראשי החברות יודעים תמיד להראות שהמיזוג לא פוגע לכאורה בצרכנים או בספקים. מרבית הידע וההיכרות עם השווקים נמצא אצל החברות, וידן כמעט תמיד על העליונה בציור תסריטים שבהם המיזוג לא פוגע בתחרות ותורם ליעילות ולחדשנות.

ואולם כשמביטים בתמונה הרחבה מתגלה מציאות שונה לחלוטין: ענפים ריכוזיים ורגולציה, כשהיא קיימת בעיקר מהסוג שמשרת את החברות הגדולות, במקום את המתחרים שאמורים להפעיל לחץ תחרותי - הצרכן האמריקאי חווה את זה על בשרו בבתי החולים הפרטיים, בחברות הסלולר ובענפים רבים שגובים מחירים גבוהים מהלקוחות. בענפים רבים אחרים, מי שמשלם את המחיר הם הספקים הקטנים, שנדחקים או נאלצים להתמזג גם הם כדי לשרוד בשוק הריכוזי.

דרור שטרום
דרור שטרום צילום: עופר וקנין

כאשר ניצבים מול ריכוזיות, יוקר מחיה וחברות ענק שמציעות שירותים גרועים ומתעמרות בצרכנים חלשים, נטייתם של פוליטיקאים רבים היא לדרוש מעורבות ממשלתית גדולה יותר, כמו פיקוח על מחירים או סובסידיות שאמורות להגיע לצרכנים.

זה פתרון גרוע: ברוב המקרים הרגולציה הזאת הופכת חיש־קל למכשיר נוסף בידי חברות הענק לדחוק מתחרים ולהוציא כספים גם ממשלם המסים. הפתרון האפקטיבי, הנועז אבל הכרחי שאני מציע כאן הוא מדיניות הגבלים עסקיים פוליטית: לפרק כל מוקד ריכוזיות במשק, בעיקר בתחומי הפיננסים והתשתיות - ומכאן והלאה, למנוע באופן מוחלט מיזוגים אנכיים ואופקיים שמרכזים כוח כלכלי או פוליטי גדול בידי מעט מאוד שחקנים.

הברונים השודדים של ישראל

כל ההקדמה הארוכה הזאת, מטרתה להביא אותנו לישראל כמובן; ההקשר מיידי. הסתכלות על סוגיות של הגבלים עסקיים, בעיקר דרך כוח פוליטי של חברות הענק, אינה המצאה של כותב שורות אלה. רחוק מכך. רוב התשתית של הגבלים עסקיים צמחה בסוף המאה ה-19, ובעיקר בעשורים הראשונים של המאה ה-20, על רקע ניסיון לרסן את הכוח הפוליטי של הפירמידות, המונופולים וחברות הענק האמריקאיות - הברונים השודדים.

גם בישראל היתה עד לבחירות האחרונות קואליציה רחבה בשלטון שתמכה בכך. בראש הקואליציה עמד, לפרקים, ראש הממשלה בנימין נתניהו. הממונה לשעבר על ההגבלים העסקיים, פרופ' דיויד גילה, והמשנה ליועץ המשפטי לממשלה אבי ליכט, הזהירו בשנה שעברה מהכוח הפוליטי של מונופול הגז והתריעו על הסכנה לדמוקרטיה. אחרי הבחירות "רוח המפקד השתנתה", כדברי פרופ' איתן ששינסקי, שנאבק בגבורה במונופול ב–2011–2012, כל עוד קיבל גיבוי פוליטי, והפסיק כאשר רוח המפקד השתנתה.

שלוש הרפורמות הפיננסיות הגדולות שבוצעו בישראל בעשור האחרון הן במידה רבה בדיוק מהסוג המבורך הזה: מדיניות הגבלים עסקיים "פוליטית". הן משווקות לציבור לעתים קרובות כפתרון מיידי ליוקר המחיה, אבל המנגנון שבו הן פועלות עקיף יותר. המטרה המיידית שלהן היא להפחית את הכוח של חברות הענק, כדי לאפשר בהמשך לרגולציה ולכלבי השמירה של הדמוקרטיה לעשות את עבודתם; למנוע את ה"שׁבי" בידי חברות הענק או את ה"שיתוק" הטוטלי ביכולת להכניס תחרות, ולהגן על הצרכנים, על משלמי המסים או על הסביבה - תופעה שקיימת בענפים רבים מדי במשק האמריקאי.

הרפורמה הראשונה הונהגה ב-96'. ועדה, בראשות דוד ברודט, אילצה את הבנקים הגדולים להיפרד מרוב אחזקותיהן בחברות ענק ובקונצרנים. בנק הפועלים נאלץ למכור אחזקות בכלל וכור, בנק לאומי אולץ לדלל אחזקות בחברת הביטוח מגדל, ולמכור את שליטה בחברת הנדל"ן אפריקה ישראל.

לאחר מכן הגיעה הרפורמה של ועדת בכר. באיחור של 20 שנה, מאז קרסו הבנקים בישראל - ולאחר שוועדת חקירה, בראשות השופט משה בייסקי, קבעה שיש להוציא את הבנקים מהבורסה, כדי למנוע משברים ולהקטין ניגודי עניינים — אילצה ועדת בכר את הבנקים להיפרד מהשליטה בניהול קרנות נאמנות וקופות הגמל.

ועדת בכר המשיכה בהחלשת הכוח העצום של הבנקים, הקטינה דרמטית את ניגודי העניינים בשוק ההון, יצרה לראשונה תמריצים לייעוץ ניירות ערך שאינו מוטה טוטלית לאינטרסים של הבנקים - ולמעשה פיתחה את שוק המימון החוץ־בנקאי. המערכת הפיננסית הישראלית צלחה את המשבר של 2008 הודות לוועדת בכר ולמבנה מבוזר יותר של המערכת הפיננסית.

שבע שנים לאחר מכן הגיעה ועדת הריכוזיות, שטיפלה בריכוזיות במשק הריאלי וכפתה הפרדה בין חברות תפעוליות גדולות לבין בנקים וחברות ביטוח. זו הפרדה שהיה ראוי לבצעה כבר שנים קודם לכן, אבל נחיצותה העצומה בלטה רק כאשר שוק הפנסיה הישראלי התחיל לגדול במהירות אדירה.

ועדת הריכוזיות היא מקרה קלאסי של מדיניות הגבלים עסקיים פוליטית. היא לא רק החלה בפירוק מוקדי כוח כלכליים שאיימו על הדמוקרטיה ועל התחרות במערכת הפיננסית, אלא גם גרמה למהפך בסדר היום הציבורי ובלגיטימיות של צעדי רגולציה אחרים. ועדת הריכוזיות והשיח המהפכני שיצרה במשק היו הרוח הגבית לרפורמת הסלולר, ששברה את הריכוזיות בענף והורידה דרמטית את המחירים, והיא גם זו שיצרה את התנאים הפוליטיים ליוזמות ולרפורמות דרמטיות במערכת הבריאות.

אלמלא קראה הממשלה תיגר על הפירמידות הענקיות ששלטו בחברות הביטוח, הנכונות והיכולת (השלובים זה בזה) של רגולטורים - ולעתים גם של עיתונאים - לצאת למאבקים כואבים וארוכים בחברות הביטוח הענקיות היו אפסיות. ועדת הריכוזיות סללה את הדרך לשיח חדש, ונתנה רוח גבית אדירה לרגולטורים לעבור לטפל בביטוחי הבריאות הפרטיים, בביטוח הסיעודי ובדמי הניהול במערכת הפנסיונית.

מאות אלפי ישראלים החלו להתעניין בכל הדברים האלה רק בשנים האחרונות. זו הסיבה שרובם מתקשים, ובצדק, להבין את קורח הרוח שלנו מכל הרפורמות האלה. מה שהם לא רואים, באופן טבעי, זה את האלטרנטיבה: כיצד היה נראה המשק הישראלי אלמלא הרפורמות האלה?

כאן התשובה פשוטה יותר: הם צריכים להתעניין בנעשה בארה"ב. מדינה שקבוצות האינטרסים וחברות הענק בה השתלטו כמעט טוטלית על הענפים המרכזיים שנתונים לרגולציה, ובראשם הבנקאות והבריאות.

מדיניות הגבלים עסקיים פוליטית ושבירת מוקדי כוח הן הפריזמה שדרכה יש להסתכל על מסקנות ועדת שטרום, שהוגשו השבוע לשר האוצר, משה כחלון. ההמלצה העיקרית של הוועדה, הפרדת כרטיסי האשראי מהבנקים, משווקת לציבור כמהפכה צרכנית שתוריד את יוקר המחיה.

זאת תחזית אופטימית שדורשת עדיין הוכחה. כפי שכתבתי כאן בעבר, אם אלה שישתלטו על חברות כרטיסי האשראי יממנו את הרכישות בהלוואות שיקבלו מבנק הפועלים ובנק לאומי, הסיכוי לראות תחרות משמעותית לטובת הצרכנים בענף יורד משמעותית.

ענף כרטיסי האשראי כשלעצמו הוא מפוקפק ביותר; ספק רב אם גידול מהיר באשראי הצרכני בישראל ישפר את מצב הישראלים. אשראי צרכני הוא לעתים קרובות שיטה של חברות פיננסיות למכר (מלשון התמכרות) אוכלוסיות חלשות להלוואות - ולגבות מהן ריביות גבוהות.

שטרום יודע שהיה עליו להחמיר בהרבה את מסקנות הוועדה ולהרחיב אותן. הוא יודע שלכל שחקן חדש במערכת הפיננסית בישראל יהיה קשה מאוד להתחרות בהפועלים ולאומי הענקיים. שני הבנקים נהנים בעיקר מהיותם ענקיים, מוברגים עמוק לתוך המערכת הפיננסית, המיסויית והממשלתית. יש להם יחסים ארוכי טווח ושל עשרות שנים עם רוב המשפחות בישראל, ומאחר שהם גדולים-מדי-מכדי-ליפול - הם מגייסים פיקדונות מהציבור בעלויות אפסיות, כמעט בחינם.

אם נחזור לדברים שעמם פתחנו, ועדת שטרום היא צעד נוסף בכיוון חשוב והכרחי להחלשת ריכוזי הכוח הפרטיים. אם לא נרסן את הכוח הכלכלי האדיר של הבנקים - והוא עדיין עצום, גם לאחר שרשרת הרפורמות - לא יהיה שום כוח רגולטורי, פוליטי ואזרחי שיוכל לעמוד מולם.

אפשר גם להשתמש בדוגמה האמריקאית על העיתונות והבנקים. השבוע נאלץ העיתון הכלכלי "גלובס" להודיע על התכווצות ופיטורים כואבים של עיתונאים טובים וחרוצים. זה לא המשבר בעיתונות או ניהול כושל שהביא את העיתון למצבו העגום, כי אם קריסת המודל העסקי של קבוצת אליעזר פישמן, ששלטה בעיתון לבדה ובשותפות ב-30 השנים האחרונות.

פישמן היה אחד המוטבים על פי המבנה הריכוזי של המערכת הפיננסית הישראלית; באמצעות הלוואות ענק של מיליארדי דולרים, שקיבל בתנאים נוחים מהבנקים ומחברות הביטוח הגדולות, הוא קנה חברות נדל"ן ממשלתיות וזכה במכרזים ממשלתיים בתחום התקשורת. עיתון כלכלי הוא סינרגטי לטייקון הפועל במשק ריכוזי ובמערכת פיננסית ריכוזית. הוא נותן כוח, הרתעה והשפעה.

גילה, הממונה המתפטר על ההגבלים, פירסם לפני כשנה חוות דעת מעניינת שבה הסביר את הקשר בין עצמאות עיתונאית לבין ריכוזיות וחברות ענק. הם לא הולכים תמיד יחד. הספרות האקדמית הבינלאומית מסבירה היטב כי ככל שהמשק ריכוזי יותר, כך העיתונות עצמאית פחות.

לא בטוח כי זה מקרי שקריסת פישמן והקשיים ב"גלובס" מגיעים אחרי שרשרת רפורמות שמפחיתות את הריכוזיות בענפי המשק ולקראת יישומה של רפורמה נוספת. אין זה מקרי שגם עיתון "מעריב" פשט רגל בעיצומה של עבודת ועדת הריכוזיות ולאחר המחאה החברתית, שהציתה גל רגולציה נגד חברות ענק וריכוזיות. ייתכן שחלק מהעיתונות בישראל נשען בעשור האחרון על תופעות שונות של הריכוזיות במשק - ולא על ציבור רחב ומפוזר של קוראים ומנויים.

המאבק בריכוזיות לעולם לא מסתיים - לא בארה"ב ולא בישראל. והשוק התחרותי, מאחר שהם תמיד ירצו להתמזג ולצבור כוח פוליטי, כדי למנוע כניסת מתחרים ולשים יד על הרגולציה.

הון-שלטון-עיתון

עדיין שייך לפישמן מבחינה משפטית, אבל מבחינה כלכלית הוא שייך כבר זמן רב לבנקים לאומי והפועלים, שנתנו הלוואות במיליארדים לחברות הפרטיות של פישמן - הלוואות שהוא לא יכול לפרוע. גורלו של פישמן, כמו של נוחי דנקנר, בעל השליטה לשעבר ב"מעריב", שהיה הבוס של הפירמידה הגדולה והריכוזית ביותר במשק, הוא בידי המנהלים השכירים של הבנקים. גורלו של "גלובס" גם בידם.

זה הביטוי המזוקק, הפשוט והמוחץ ביותר לריכוזיות. או בשמה העממי: הון־שלטון־עיתון. יש להניח שהבנקים יעשו הכל כדי ש"גלובס" יעבור מפישמן לידיים "ידידותיות" - כלומר, למשקיעים ועורכים שמגלים סימפטיה לבנקים הגדולים; כאלה שרוצים להתחבר וליהנות מהכסף, מהכוח ומהחיים הנוחים שמועדון הריכוזיות יודע להרעיף על חבריו. לצערנו, גם ב–2016 קיומה של עיתונות עצמאית, שאינה תלויה בחסדי הבנקים, במו"לים שקשורים לחברות הענק במשק או במיליארדרים שתומכים ללא סייגים בראש הממשלה - מוטלת בספק.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker