ההון 
החברתי של ישראל חולה מאוד. כך זה משפיע על כל אחת ואחד מכם - השבוע/ גיא רולניק - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
פרשנות

ההון 
החברתי של ישראל חולה מאוד. כך זה משפיע על כל אחת ואחד מכם

את המחיר הכלכלי של ההון החברתי הנמוך אפשר לראות בחוסר היעילות של השירות הציבורי, בהיקף האדיר של ההון השחור, בכמות המאכערים האדירה, בהשקעות אדירות של חברות ויזמים בקשרים במקום בכישורים

45תגובות

אמצע המאה הקודמת היה תור הזהב של ״הממשלה הגדולה״. מדינת הרווחה התפתחה במהירות ובהצלחה בכל העולם המערבי תוך גידול חד בגודל הוצאות הממשלה על שירותים חברתיים: חינוך חינם, בריאות ותשתיות. שיעור המס מהתוצר הכולל של מדינת המערב גדל בתוך 30 שנה מ-15% ל-40% בממוצע. במדינות רווחה כמו שוודיה וצרפת הגיע המס לכ-50%, בבריטניה ל-40% ובארה״ב שולש גודל הממשלה ושיעור המס מהכלכלה בתוך 30 שנה מ-10% ל-30%. מעורבות ממשלתית וגידול בתקציבים הממשלתיים היו המרשם המוביל לכל בעיה כלכלית ולחץ ציבורי.

בשנות ה-70 החלה מתקפת הנגד הצפויה. התברר שכמו לשוק, כך לממשלה יש את כשליה שלה, וממשלה גדולה מביאה לעתים גם בזבוז, שחיתות, קליינטליזם ופטרונאז׳ - מינויים במגזר הציבורי של מקורביך, נאמניך ותומכיך.

יוג'ין קנדל ובנימין נתניהו
אילן אסייג

בשנות ה-90 החלו לצבור תאוצה רעיונות שמשלבים את יתרונות השוק החופשי עם הממשלה. הדגש עבר מהדיון בגודל הממשלה לשאלת אפקטיביות הממשלה, מדיון על ״שוק״ או ״ממשלה״ למיקוד ב״מוסדות״ הדמוקרטיים והכלכליים כמשתנה המסביר שגשוג או כישלון של מדינות.

עם נפילת הגוש הסובייטי נראה היה לרבים שהפתרון ברור: כדי להשיג את השגשוג צריך לייצא לכל העולם את המוסדות הדמוקרטיים והכלכליים המערביים, את הניהול הכלכלי ואת גופי הרגולציה העצמאיים הנהוגים במערב. כך שטף את העולם גל של הפרטות, פתיחת שווקים והקמת מוסדות כלכליים כמו שוקי הון פתוחים, בנקים מרכזיים, רשויות להגבלים וניירות ערך עצמאיות.

הרפורמות הכלכליות הבולטות ביותר התרחשו בבריה"מ, במזרח אירופה ובדרום אמריקה: בזה אחר זה נפתחו במקומות האלה שווקים, הורמו מחסומים, הופרטו חברות, נכנסו משקיעים זרים ונבנו מוסדות כלכליים בדגם מערבי, שלעתים הופקדו בידי מנהיגים מקומיים שחונכו באוניברסיטאות המובילות בארה״ב ובבריטניה.

ואולם עם סיום המאה הקודמת התחוורה תמונה מטרידה: מדינות רבות שאימצו את המוסדות והניהול הכלכלי-מערבי לא הצליחו לסגור את הפערים עם המדינות המערביות המתקדמות ביותר. המכנה המשותף של רוב הכישלונות - החל ברוסיה, עבור באוקראינה וכלה בברזיל ובארגנטינה - היה התפקוד הכושל והמושחת של המוסדות הרשמיים, הגם שאלה נבנו על מודלים דומים הנהוגים במערב.

מאחורי התפקוד הכושל של המוסדות האלה לא היה בדרך כלל מחסור בהון, לא בטכנולוגיה ואפילו לא בהון אנושי. כל אלה קיימים בשפע במזרח אירופה וברוב מדינות דרום אמריקה. רמת לימודי המדעים המדויקים בחלק מהמדינות האלה עולה עד היום על רמתם בארה״ב ובבריטניה. החולייה החסרה היתה המוסדות הלא רשמיים - נורמות, ערכים ותרבות. ההון החברתי.

ההון החברתי לא הופיע ברוב הנוסחאות, הגרפים והמודלים של הכלכלנים במשך שנים רבות, אף שאת החשיבות האדירה שלו אפשר היה למצוא בכתביהם של רוב הכלכלנים הקלאסיים, החל בימי אדם סמית'. ככלות הכל, ספרו הראשון של ממציא ״היד הנעלמה״ לא היה ״עושר האומות״, שבו הוא פיתח את הרעיון האינטואיטיבי החזק שתחרות היא המנוע של הקדמה, אלא ״התיאוריה של הרגש המוסרי״ - שמוקדש כולו לשאלות מוסריות ופילוסופיות על הון חברתי ועל נורמות.

כיום ההון החברתי נחשב על ידי כלכלנים רבים כמשתנה מסביר קריטי להתפתחות ולשגשוג של מדינות: החולייה החסרה במודל הצמיחה, גורם ייצור רב עוצמה שמאיץ או חוסם את שני גורמי הייצור האחרים - ההון הפיסי וההון האנושי.

אסדת קידוח תמר
אלבטרוס

הון חברתי מתורגם לעתים קרובות לאמון של אדם בחברו. ההגדרה הזאת מתאימה רק אם מבדילים בין שני סוגים של אמון: הסוג הראשון הוא אמון של אדם באנשים שאותם הוא מכיר - משפחתו וחבריו, והשני הוא האמון באנשים זרים.

החברות הקדומות ביותר בהתפתחות האדם היו מבוססות על קבוצות קטנות שבהן כל הפרטים הכירו זה את זה. ואולם עם התפתחות הטכנולוגיה האדם היה צריך לפתח אמון באנשים שאותם הוא לא מכיר. ככל שחברה מפותחת ומתקדמת יותר, כך היא נשענת יותר על יחסים א־פרסנוליים עם אנשים, מוסדות ושווקים - ולא עם אנשים שאנחנו מכירים מקרוב.

בחברה הישראלית, כמו בכל חברה אחרת, יש קבוצות קטנות שבתוכן יש דרגות אמון גבוהות: אמון בחברים מהעבודה, מהיחידה בצבא, מהמשפחה, או מהחמולה המקצועית. הישראלים אוהבים להתגאות בדרגת האמון והלכידות הגבוהה בקבוצות כאלה.

אבל במדינה מפותחת, שנשענת על מגזר ציבורי מודרני ושווקים כלכליים חופשיים, האמון הנדרש אינו בתוך קבוצות קטנות אלא אמון של אדם באנשים הזרים לו: אמון של הבוחר בפוליטיקאי, של משלם המסים בעובדים בשירות הציבורי שמקבלים את כספו, אמון של הצרכנים בחברות, של המשקיעים במנהלים של הכסף שלהם.

כל זאת היא הקדמה ארוכה, אולי ארוכה מדי, בניסיון להשיב על השאלה שהעלה בשבוע שעבר יו"ר המועצה הכלכלית המתפטר, פרופ' יוג׳ין קנדל, על מצבו של ההון החברתי בישראל. קנדל אמנם התחנך באוניברסיטת שיקגו, שהיתה מעוז של רעיונות השוק החופשי, אבל כמו רבים מהכלכלנים שם וברוב המוסדות המובילים בעולם - הוא ער לחשיבות הגוברת שרואה הדיסציפלינה בהון החברתי.

בדיוק היום לפני שנה הביא קנדל לישיבת הממשלה מצגת שדיברה על הצורך להוביל מהפכה בשוק העבודה בישראל. קנדל הציע לראש הממשלה, בנימין נתניהו, לראות בשוק העבודה והמדיניות הכלכלית שבצפון אירופה - שוודיה, דנמרק ופינלנד - מודל לישראל.

החסם העיקרי בפני רפורמות כלכליות בישראל אינו מחסור בהון פיננסי, בהון פיסי ובהון אנושי. את רוב אלה אפשר לשפר בישראל במהירות הרבה יותר גדולה מברוב מדינות העולם. לישראל יש גם יתרונות כמו שטחה המצומצם וגילה הצעיר, שמאפשרים לה לנוע הרבה יותר מהר ובצורה גמישה יותר ממדינות אחרות. החסר הוא בעיקר ההון החברתי, משום שבאופן פרדוקסלי הדרך לשפר את רובם עוברת דרך רפורמות שלעולם לא יקרו בלי טיפול בהון החברתי. זאת החולייה החסרה.

מדוע מדינות צפון אירופה הצליחו לקיים כלכלות שנחשבות ברוב הדירוגים כתחרותיות וכמתקדמות ביותר בעולם, עם שיעורי אי־שוויון נמוכים יחסית ואיכות חיים גבוהה? הסיבה הפשוטה היא מדינת הרווחה שלהן: שוודיה ודנמרק יכולות להנהיג מדיניות של פתיחות ותחרות משום שכל האזרחים והעובדים יודעים שלצד הזעזועים וחוסר הוודאות שיוצרים שווקים פתוחים ותחרותיים, המדינה מספקת להם ביטוח חזק - רשתות ההגנה החברתיות. כדי שתהיה תמיכה רחבה בכלכלת שוק ובתחרותיות, צריכים האזרחים, העובדים ומשלמי המסים להאמין שאם הם יהיו בצד המפסידים מכלכלת השוק הם ייהנו מביטוח הדדי - רשתות ההגנה חברתיות.

ואולם כדי לממן את רשתות ההגנה החברתיות האלה צריכות מדינות הרווחה לגבות מסים גבוהים. למסים יש גם אפקט שלילי על הקצאת המקורות במשק ועל התמריצים לעבוד. אז כיצד מוכנים משלמי המסים בצפון אירופה לשלם מסים גבוהים וגם להציג פריון גבוה?

עופר וקנין

התשובה היא שוב, ההון החברתי. בשוודיה, למשל, הרשות הממשלתית, שזוכה לעתים קרובות בסקר של הציבור הרחב כ״רשות שנותנת את השירות הטוב ביותר לאזרח״, היא רשות המס. למי שלא מכיר את התרבות השוודית או הדנית זה נשמע כמו סתירה פנימית: אזרחים שמתלהבים יותר מכל מהרשות שגובה מהם מסים גבוהים.

דבר אינו שחור ולבן, ובכל סיפור תמיד יש עוד אלפי פרטים. מדינות צפון אירופה מתמודדות עם אתגרים כלכליים לא פשוטים, ובראשם ההגירה ושיעורי אבטלה גבוהים. אבל כיום אין רבים שחולקים על כך שהמודל הכלכלי הצפון־אירופי נשען על הרכיב הנסתר החסר בכלכלות רבות בעולם: הון חברתי, אמון של האזרח באנשים שהוא אינו מכיר.

קנדל ראוי לברכות על כך שהביא חלק מהרעיונות האלה לממשלה. ייתכן שזווית הראייה של הפרשנות שנתן לשאלה מי אחראי להון החברתי הנמוך בישראל מעט צרה. לשיטתו של קנדל, הביקורת החריפה של האופוזיציה ושל חלק מהעיתונים על מתווה הגז שראש הממשלה מעביר בממשלה ובכנסת פוגעת בהון החברתי.

קנדל התכוון שקריאות ציבוריות שיוצרות את התחושה השגויה ש״כולם מושחתים״ פוגעות ביכולתם של מקבלי ההחלטות ושל הפקידים לבצע את תפקידם. הוא צודק. אלא שיש לשים לב שמנגד הציבור והתקשורת לא נמנעים מלהעלות על נס רגולטורים ופקידים אמיצים ומקצועיים כאשר אלה יוצאים נגד ריכוזי כוח וקבוצות אינטרס.

אך ייתכן שקנדל מחמיץ כאן שני דברים מהותיים יותר: הדבר הראשון הוא מאות ואלפי המפגשים של האזרח הממוצע עם המגזר הציבורי על זרועותיו הרבות; הדבר השני הוא פרשיות השחיתות, החוקית והפלילית, הרבות שאליהן נחשף האזרח כבר יותר מעשור בתדירות עולה.

הרבה לפני מתווה הגז היו בישראל שני ראשי ממשלה שהואשמו בפרשיות שחיתות רבות. אחד נמצא כעת בדרך לריצוי עונש מאסר. השני נכנס לתרדמת וזמן מה לפני כן החלו להצטבר עדויות רבות על מיליוני דולרים שקיבלו בניו ללא הסברים מניחים את הדעת.

הרבה לפני מתווה הגז ישב ברוב הממשלות בעשור האחרון שר בכיר אשר מיליוני דולרים נמצאו בחשבונות הבנק בקפריסין של בתו מיכל, בשנות ה-20 לחייה, ושל נהגו איגור, שמאז נעלמו עקבותיו. תיק החקירה נגד אביגדור ליברמן אמנם נסגר, אבל העובדות שהמשטרה והפרקליטות אספו אינן שנויות במחלוקת. הן מפחידות ואותן מנסים להשכיח.

הרבה לפני מתווה הגז דחפו ראשי מפלגת העבודה בישראל את בנימין בן אליעזר כמועמד לנשיאות המדינה, וזאת אף שלכל אורך הקריירה שלו הוא הצטיין בעיקר בבניית מחנה של פוקדים ובמינויים פוליטיים וזרע את הניצנים הראשונים לסבך בתחום האנרגיה. כתב האישום שהוגש נגדו בשבוע שעבר רחוק מלהיות רעם ביום בהיר, אלא עולה בקנה אחד עם התנהלותו הציבורית הגלויה לאורך שנים - כאשר רוב חבריו למפלגה, לרבות ח"כים חדשים, עדיין לא מגנים אותו בצורה ברורה.

הרבה לפני שהיה לנו מתווה גז הורשע כאן פעמיים בעבירות פליליות יו"ר הבנק הגדול במדינה. הרשעתו לא היתה רק ביטוי לכישלון המשטר התאגידי בבנק עצמו, אלא של כל כלבי השמירה, כולל העיתונות, שרובה הגנה עליו במשך שנים ארוכות.

הרבה לפני מתווה הגז היתה כאן פירמידת חובות ומונופולים שהשתלטה לפני ארבע שנים על עיתון, תוך שהיא שורפת מאות מיליוני שקלים בניסיון להשפיע או להלך אימים על רגולטורים ועיתונאים. הרבה לפני מתווה הגז היה כאן בית משפט שקבע שהרכישה הזאת, שאושרה על ידי הדירקטוריונים של החברות הגדולות בישראל, היתה נטולת כל היגיון כלכלי ולא עברה שום תהליך אישור נאות.

אבל אלה לא רק השחיתויות החוקיות והפליליות של ראשי ממשלה ושרים או מקרים של רגולטורים שמדלגים מהממשלה לחברות שעליהן פיקחו תוך ששכרם קופץ פי עשרה. אלה הן כולן דוגמאות שהעיתונות מתווכת לאזרחים.

הרבה יותר משמעותי הוא המפגש הישיר האישי עם השירות הציבורי, שתפקידו כה חשוב בחיינו. הביקור בסניף הדואר, שלשם קיווית שתגיע חבילה מאתר אינטרנט אמריקאי או סיני שאליו פנית כדי לעקוף את יוקר המחיה, המסים והריכוזיות בישראל; הביקור במחלקת הרישוי או היתרי הבנייה שאליו הגעת, בטעות, בלי מאכער שמקורב לצמרת; שירות המילואים השנתי שבו אתה נבהל מהיקף הבזבוז, השחיתות והבטלה — מול המחסור בציוד בסיסי לחיילים המסכנים את חייהם; מערכת החינוך, שיש בה מורים טובים ומסורים, אבל רבים גם אינם מתאימים, ורק בגלל ההסתדרות שמגנה על הקיים ולא על החדש ולא על התלמיד - אי-אפשר לשנות מהותית את המצב או להבטיח חינוך איכותי לילדינו; וכמובן דו"חות מבקר המדינה על המגזר הציבורי והדרג פוליטי עם שחיתות, בזבוז, מינויים פוליטיים, חלמאות וטיפשות, דו"חות שמופיעים פעם או פעמיים בשנה, כמו עונות השנה, מבלי שאיש מצפה לראות בעקבותיהם תיקון או שינוי.

השירות הציבורי, שהוא השירות לציבור, הוא המפגש הראשון והמהותי של היחיד עם המערכת שמשפיע רבות על טיבם של היחסים בין הפרטים לבין הממשל. הוא הגורם הראשון לפגיעה בהון האנושי.

את המחיר הכלכלי של ההון החברתי הנמוך אפשר לראות בחוסר היעילות של השירות הציבורי, בהיקף האדיר של ההון השחור, בכמות המאכערים האדירה, בהשקעות אדירות של חברות ויזמים בקשרים במקום בכישורים.

טועה מי שחושב שההון החברתי הנמוך פוגע רק בשירות הציבורי, ולכן אפשר לעקוף את הבעיה דרך הקטנת הממשלה. בניגוד לרעיון הרומנטי, שהימין הכלכלי מאוהב בו, על שווקים חופשיים וספונטניים שיסדרו את כל הבעיות הכלכליות והחברתיות אם רק ניתן להם לפעול, המציאות הכלכלית הרבה יותר מורכבת. כל השווקים החופשיים נשענים על תשתיות של חוקים ורגולציות שקובעים הפוליטיקאים. כדי שתשתיות אלה ישרתו את האזרח ולא את קבוצות האינטרס אנחנו צריכים את אותו מרכיב חשוב של ההון החברתי. נגיד הבנק המרכזי ההודי, פרופ' ראגורם ראג׳ן, איש אסכולת שיקגו המקדשת את השוק החופשי, מסכם זאת בצורה הבאה: ״קפיטליזם בלי מעורבות ממשלתית מידרדר במהירות למונופולים שחוסמים את השוק החופשי״.

הלכידות החברתית המפורסמת שאנחנו אוהבים להעלות על נס במלחמות וברגעים קשים לא קיימת כמעט ביום־יום, ודי לעלות על הכביש כדי להרגיש את עומק השסעים, האלימות והניכור בתוך החברה הישראלית.

כל אלה, ולא עיתונות חופשית וביקורתית הכותבת נגד מתווה הגז, פירמידות או יחסי הון־שלטון - הם החומרים שמהם מורכבת השחיקה בהון החברתי בישראל. אלה הם החומרים שמייצרים את הגירעון ההולך והגדל בהון החברתי בישראל. אלה הם החסמים בפני התפתחות המוסדות הלא פורמליים, הבנויים על מערכת ערכים שבין הפרטים — זה כלפי זה וביניהם לבין השלטון. מערכת יחסים זאת היתה פגומה זמן רב לפני השיח על המתווה.

ההון החברתי בישראל חולה, חולה מאוד. השאלה היא איך משקמים אותו. קנדל, איש חריף במיוחד, בוודאי מבין שמיקוד השיח הציבורי באיומים ביטחוניים אינו הדרך לשיקום ההון החברתי, אלא מעשים, מינויים, תהליכים שקופים וברורים המוכיחים שמטרת השלטון בישראל, על השירות הציבורי שלו, היא לתת את השירות המיטבי לאזרחי המדינה ותושביה.

תרומת מתווה הגז לגירעון בהון הישראלי

אחרי שהסברנו באריכות את הגורמים שהופיעו הרבה לפני מתווה הגז וכירסמו בהון החברתי בישראל, אי־אפשר להתעלם מהתרומה השלילית של התהליך שעברנו בשנה האחרונה סביב המתווה לשחיקה נוספת בהון החברתי.

מה תרמה להון החברתי הערכתו של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה לפני שנה, שמונופול הגז מאיים על הדמוקרטיה? מה הוא תרם לאחר הבחירות, כאשר שינה את טעמו בנושא מתווה הגז? מה תרמה להון החברתי התפטרות הממונה על ההגבלים העסקיים, הדחת יו״ר רשות החשמל, עקיפת רשות ההגבלים העסקיים, הזזת אריה דרעי ממשרד הכלכלה מפני שלא היה מוכן לחתום על עקיפתה? ומה תרמה להון החברתי האמירה של השר להגנת הסביבה, שהתנגד למתווה הגז, כי ״בקמפיין נחצו גבולות ואנחנו כבר לא המדינה שהיינו״. אבי גבאי — לא האופוזיציה, לא העיתונות הביקורתית. שר שיושב בממשלה ורוצה מאוד שהיא תישאר חזקה ולא תוחלף.

רק לפני שנה וחצי אמר אחד השרים הבכירים בממשלה בראיון חגיגי לעיתון זה את הדברים הבאים: ״מקור הכוח העיקרי שחברות יכולות לשתף אתו פעולה הם הפוליטיקאים, וכך נוצר קפיטליזם של מקורבים. במערכת שלנו בישראל זה יכול להיות גם התחברות לכוחות אחרים, כמו כוחות בעיתונות שיש להם שליטה על כוחות פוליטיים, וגם זה ייתן לך קפיטליזם של מקורבים. זה יכול להגיע בשתיים או בשלוש דרכים - דרכים למנוע תחרות. ואם אתה מונע תחרות, אתה מעלה מחירים ובדרך כלל משתק את החלקים החלשים יותר בחברה, שהתלות שלהם במחירים נמוכים יותר של מוצרים ושירותים כשיעור מהכנסתם רבה יותר. זה משהו שאני מעוניין מאוד להימנע ממנו”.

פרופ' יוג'ין קנדל יזהה מיד את הדובר כאן המתלונן על קפיטליזם המקורבים הישראלי. זאת לא אורלי בר־לב, ממנהיגות מחאת הגז, וגם לא איתן אבריאל או מירב ארלוזורוב בעוד מאמר נגד הריכוזיות. זה כמובן ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בראיון (מצולם, שאפשר למצוא בחיפוש בגוגל) במארס 2014.

זאת לא היתה פליטת פה. הנה מה שהמשיך נתניהו להגיד באותו ראיון, והפעם על המערכת הכלכלית הגדולה מכולן: ״אם אתה מסתכל על מה שקורה (במערכת הבנקאות) בישראל, אני חושב ש-1% מהעסקים קיבלו נתח עצום מכל האשראי במשק. המשמעות של זה היא שיש עסקים רבים אחרים שהיו יכולים להצליח, אבל לא קיבלו את ההלוואות. ואם זה מבוסס על קשרים, על 'מועדון', אז ברור שאתה מפסיד הרבה צמיחה כלכלית פוטנציאלית״.

נתניהו צדק, כמובן. הקריסות ופשיטות הרגל של אנשי העסקים אליעזר פישמן ונוחי דנקנר, שהחברות שלהם והם קיבלו הלוואות במיליארדי שקלים, והטיפול המיוחד, החריג והידידותי שהם קיבלו מהבנקים הציבוריים, מכרסמים לא רק בתחרות במשק - אלא בהון החברתי.

השבוע חשף אתר ״העין השביעית״ את הפרוטוקלים של הדיונים בוועדת האשראי בבנק הפועלים בנושא מתן אשראי לעיתון "מעריב". בין השאר מצוטטים שם הדירקטורים אירית איזקסון ועידו דיסנצ׳יק, שהיו מקורבים לבעל השליטה באי.די.בי, באומרם את הדברים הבאים: ״פעמים רבות קונים (של עיתון) לא פועלים מתוך מניע כלכלי, אלא מתוך מניעים פוליטיים או מניעי כוח״ (איזקסון)". דיסנצ'יק העריך שלעיתון אין סיכוי לשרוד והוא ישרוד לכל היותר עוד שמונה חודשים, אם שלדון אדלסון יתמוטט. כידוע, אדלסון לא התמוטט. אבל שנתיים לאחר מכן, כאשר מצבו של העיתון הידרדר, הזרימה אי.די.בי ל"מעריב" מאות מיליוני שקלים.

דיסנצ׳יק, שהיה יו"ר ועדת ההשקעות בכלל ביטוח מקבוצת אי.די.בי, ואיזקסון, שהיתה דירקטורית באי.די.בי, לא פצו פה כמובן כאשר דנקנר שרף מאות מיליוני שקלים על "מעריב". אם קנדל או כל רגולטור ואקדמאי אחר רוצים להתחיל לשקם את ההון החברתי, הם צריכים להקשיב לנתניהו של מארס 2014 ולהתחיל לטפל בדיוק באותם מונופולים פרטיים, בנקים, פירמידות ושאר מיליציות מיסוי וקבוצות אינטרס במגזר הציבורי והפרטי שהשתלטו על רכוש הציבור, השחיתו את הרגולטורים, קנו את העיתונות ועושים בכספי הציבור כבשלהם.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#