המתקפה נגד ירון זליכה - ואת מי צריך לחסל "כי הוא לא בראש שלנו" - השבוע/ גיא רולניק - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

המתקפה נגד ירון זליכה - ואת מי צריך לחסל "כי הוא לא בראש שלנו"

"כשיצאתי למגזר העסקי גיליתי איך זה עובד. כשחיפשתי עבודה הסבירו לי שהחבר׳ה לא רואים בחיוב את העובדה שכשהייתי באוצר לקחתי כמה פעמים עמדות בעד תחרות, בעד צרכנים, בעד משקיעים ונגד טייקונים"

58תגובות

מהומה קטנה פרצה השבוע בפייסבוק, ומשם התפשטה לכלי התקשורת המסורתיים, כאשר מנכ״ל משרד האוצר לשעבר 
(2007–2009) ירום אריאב יצא ברשת החברתית למתקפה אגרסיבית נגד החשב הכללי לשעבר (2007–2003) ירון זליכה.

אריאב מיקד את טענתו בכך שזליכה, הקורא בשבועות האחרונים לפתוח בחקירה נגד מי שנתן בחינם וללא מכרז את הרישיונות לחיפושי גז בישראל, היה החשב הכללי באוצר.

בין השאר כתב אריאב: ״מי אחראי על פי חוק על נכסי המדינה? אדון חשב כללי, כמובן. ומי היה החשב הכללי בזמן שחולקו רישיונות הגז לדלק ונובל? אדון זליכה כמובן. האם ייתכן שזליכה קורא לפתוח בחקירה פלילית כנגד עצמו? אבל זה האיש. זה האינטגריטי שלו. זאת היושרה המקצועית. הגיבור החדש של מעמד הפועלים, כמו ששר לנו ג'ון לנון. וכל אנשי המחאה הסימפטיים ושוחרי הטוב, כתינוקות שנשבו, נשבו בקסמיו ואין מי שיחשוף את ערוותו״.

ירום אריאב
מוטי מילרוד

זליכה לא נשאר חייב, ובתגובה ראשונית השיב שאריאב עבד אצל האחים עופר בעבר והוא איש אמונם של אברהם הירשזון ואהוד אולמרט, שני עבריינים מורשעים, ולמה אפשר לצפות מאיש אמונם של עבריינים מורשעים. בהמשך הוא תיקן את תגובתו, ואמר שמתן הרישיונות בתקופתו נעשה ללא ידיעתו.

ברשתות החברתיות ובאתרי האינטרנט הסתמן מיד ניצחון לזליכה: עשרות ומאות תגובות שהופיעו מיד אימצו את הרעיון שאריאב הוא לוביסט של מונופול הגז ונאמנם של הפוליטיקאים המורשעים. אפשר להניח ש–99% מהמגיבים לא שמעו על אריאב, שלא היה מעולם דמות ציבורית מוכרת ובולטת, גם לא כאשר כיהן כמנכ״ל האוצר.

אז הנה כמה עובדות. אריאב רחוק מלהיות איש אמונם של הירשזון, אולמרט ושל האחים עופר. הוא התחיל את תפקידו בכיל ב–1993, כאשר היתה חברה ממשלתית, והמשיך לעבוד בה גם לאחר שעברה לידיים פרטיות.

סביר להניח שאריאב קרוב בדעותיו יותר למרצ מאשר לליכוד, לקדימה או למפלגת העבודה. הוא אמנם מונה לתפקיד על ידי הירשזון וכיהן תחת אולמרט, אבל דווקא משום שלא נחשב לאיש אמונם הוא נשאר בתפקידו גם כאשר רוני בר־און החליף את אולמרט במשרד האוצר. אריאב עבד במשרד האוצר בתחילת 2009, כאשר הוא וחבריו עמדו בגבורה מול לחץ מאסיבי של הטייקונים ועיתוניהם, שלחצו על הממשלה להשתמש בכספו של משלם המסים כדי לחלץ את הטייקונים המהמרים בכספי הפנסיה.

פרופ' ירון זליכה
עופר וקנין

דרך טובה יותר לברר למי היה נאמן אריאב היא לחפש את ההתבטאויות שלו בשנים הקריטיות, שבהן מועדון ההון־שלטון־עיתון שלט בכיפה, איש לא חשב ליצור סדרות טלוויזיה על הנושא ולרוב הציבור לא היה מושג מהם מונופולים, קרטלים ופירמידות או לאילו טייקונים רודפי רנטות מונופוליסטיות ועסקות עם המדינה שייכים העיתונים וערוצי הטלוויזיה.

הנה חידה. מי אמר את הדברים הבאים, בקיץ 2011: "הטיפול בריכוזיות שעלה לכותרות, יש לו חשיבות בלתי־רגילה לכלכלה הישראלית לטווח של שנים. הרבה מאוד מהתופעות שאנחנו רואים הן רווחים מונופוליסטיים מוגזמים. תהליך החשיפה ליבוא, שאני גאה על כך שהייתי חלק ממנו בשלביו הראשונים בסוף שנות ה–80, היה מהלך נועז של חשיפת המשק ליבוא ומתחרים - ולכן עורר המון התנגדויות של תעשיות שבעצם התמוטטו בעקבות כך. אבל בסופו של דבר יצרנו כיוון נכון יותר למשק והוזלה אדירה במחירים לצרכן של הלבשה, הנעלה ומוצרי אלקטרוניקה, שפעם נחשבו מותרות וכיום שווים לכל נפש.

"אבל איבדנו את הדרך במהלך התקופה. יצרנו מוסדות של יבואנים בלעדיים, עושר מרוכז, רגולציה ממשלתית בעייתית וחסמים אחרים ששימרו את כוחם של בעלי חזקות. בסופו של דבר, מי שנדפק, תסלח לי, הם אותם אזרחים שמוחים ואומרים כיום 'נמאס לנו'".

ירון זליכה? שלי יחימוביץ׳? לא. זה ציטוט של אריאב מראיון שהעניק ל–TheMarker באוגוסט 2011.

כיום, ארבע שנים לאחר פרוץ המחאה, אלה רעיונות מובנים מאליהם למאות אלפי ישראלים. אבל ב–2009–2012, כשאריאב דיבר באומץ, מעטים העזו להודות בקיומה של ריכוזיות במשק, בכוח האדיר שיש למועדון קטן של טייקונים ובהשפעה הגדולה שיש לדבר על הכלכלה.

אבי בן בסט
אמיל סלמן

אריאב, פרופ' אבי בן בסט, דרור שטרום ודידי לחמן־מסר היו ארבעת הבכירים היחידים בשירות הציבורי שלא מיהרו עם סיום תפקידם לאמץ את הנרטיבים, הרעיונות והתפישות של המועדון הקטן של הטייקונים, הבנקאים, המונופולים והיבואנים הבלעדיים. הם התעקשו לשמור על רוח משרתי הציבור גם כאשר יצאו למגזר העסקי. בין יוצאי המגזר הציבורי, ארבעתם היו מהקולות הבודדים והברורים במאבק לחשיפת הריכוזיות ב–2011–2012.

היכולת לשמור על נרטיב, תפישה ורעיונות של משרת ציבור כשיוצאים למגזר העסקי נמוכה מאוד. כל בכיר באוצר, ברשות ההגבלים העסקיים ובשאר הרשויות החזקות יודע לספר על הרגע בקריירה שלו, בתוך הממשלה או לאחר שיצא ממנה, שבו אחד מעורכי הדין או רואי החשבון הגדולים לוקח אותו לשיחה ומסביר לו שהכדור הוא עגול.

אחד המנכ״לים שהחליף את אריאב סיפר לא מזמן: ״כשיצאתי למגזר העסקי גיליתי איך זה עובד. כשחיפשתי עבודה הסבירו לי שהחבר׳ה לא רואים בחיוב את העובדה שכשהייתי באוצר לקחתי כמה פעמים עמדות בעד תחרות, בעד צרכנים, בעד משקיעים ונגד טייקונים. הסבירו לי שזה מעורר קושי לקחת אותי לעבודה, כי חשוב להם לשלוח מסר לבאים אחרי שיש שכר ועונש. מי שלא מאמץ שפה והתנהגות שמתאימה ללקוחות הגדולים צריך להיענש״.

האם הטייקונים ומנהלי הבנקים פועלים בעצה אחת בעניין גיוס של רגולטורים ופקידים מהשירות הציבורי? כמובן שלא. את העבודה הזאת עושים חמישה או עשרה מאכערים של הון־שלטון־עיתון. לפעמים קוראים להם עורכי דין, לפעמים רואי חשבון, לפעמים פרסומאים, לפעמים עיתונאים ולפעמים יועצים אסטרטגיים - אבל תפקידם אחד: לסמן לטייקונים מי היה ילד טוב, עם מי אפשר לגנוב סוסים ואת מי צריך לחסל "כי הוא לא בראש שלנו".

דרור שטרום
אייל טואג

אריאב, כמו מנכ״ל האוצר לשעבר בן בסט, לא עשה את החישוב הזה. החלטה לצאת נגד מועדון הריכוזיות גמלה בו כאשר נכח ערב המחאה החברתית במפגש השנתי של אגף התקציבים לזכר החללים של האגף שנפלו במערכות ישראל.

המפגש הזה הוא לכאורה טקס חסר משמעות, אבל למעשה הוא קריטי לעיצוב הדמות והתרבות של האגף. זה המקום שבו צעירי של האגף פוגשים את הלשעברים של האגף, אלה שכבר התברגו במשרות בכירות במגזר העסקי או במגזר הציבורי.

באותו מפגש חיווה אריאב בקול רם, בנאיביות מסוימת, את דעתו על השתוללות השכר בחברות הגדולות במשק. הוא הוכה בהפתעה כאשר מכל עבר התנפלו עליו פורשי האגף, והתייחסו אליו כאילו הוא קומוניסט או אויב האומה. אז נפל לו האסימון שמשהו עמוק מאוד השתבש בסולם הערכים של אגף התקציבים: פורשי משרד האוצר שנהפכו למולטי־מיליונרים כשהלכו לנהל בנקים, חברות ביטוח ומונופולים במגזר הפרטי הם המודל החדש של נערי אגף התקציבים. זה הגעיל אותו. הם הגעילו אותו.

ועדת הריכוזיות ישבה שנתיים על המדוכה. השנה הראשונה היתה לפני המחאה החברתית, הטייקונים היו בשיא כוחם, רובם החזיקו מגף ברזל על גרונם של כלי התקשורת ורוב העיתונים ליקקו את רגליהם בהכנעה.

אריאב החליט להופיע בפני הוועדה. כשפרצה המחאה הוא סיפר בראיון ל–TheMarker מה גילה: "כשהוועדה הוקמה הופעתי בפניה והרגשתי שיהיו פה לחצים אדירים. מדובר באנשים שמרוויחים כיום הרבה כסף והמסקנות יפגעו בהם. אלה אנשים שיודעים ללחוץ ועושים את זה בצורה אפקטיבית. אגב, לא צריך להאשים אותם בזה, כי זה טבעו של עולם.

"אני חושב שהמחאה נתנה רוח גבית אדירה לוועדת הריכוזיות. גם אם הדמויות בה מתחלפות, כיום ברור שהאינטרס הציבורי מחייב לעשות דברים דרמטיים. הפתרונות על השולחן: הפרדה בין אחזקות ריאליות לפיננסיות - דבר שמדברים עליו כיום הרבה וכבר רבים מבינים מה זה ויש סיכוי טוב מאוד שיתקבל - ומתן כוח לממונה על ההגבלים העסקיים. ויש עוד פתרונות, כמו מיסוי וביטול ההטבות שיש כיום ליצירת פירמידות שליטה. כך שאני מניח שההמלצות של הוועדה יביאו לשינויים".

לאחר פרוץ המחאה גבר הלחץ הציבורי על ראש הממשלה בנימין נתניהו, ובדקה ה–90 הוא החליט ללחוץ על חברי הוועדה - שעד המחאה רק משכו זמן - להתחיל לזוז. רוח המפקד ניכרה בהמלצות הסופיות, ובעיקר בדרך שבה הוצגו לציבור. קשה לחשוב על מקרה יותר חד וברור שבו מחאה ציבורית רחבה מובילה לשינוי חד לא ברגולציה ספציפית, אלא בתפישה שלמה. אמיר לוי, ראש אגף התקציבים באוצר בשלוש השנים האחרונות, חוזר ומודה בשנה האחרונה שהמחאה היא הגורם המשפיע ביותר על הכיוון של האגף בשנים האחרונות.

תוצאות הבחירות של מארס 2015 קטעו את המומנטום. כשפרופ' איתן ששינסקי התבקש בקיץ האחרון להסביר את השינוי החד ביחסה של הרגולציה למונופול הגז, הוא אמר בגילוי לב מפתיע: ״רוח המפקד השתנתה״.

וכאן הקושי לקבל את דברי אריאב. ללא קשר לעמדתו בנושא האסדרה של מונופול הגז, כמי שחרד ליושרה של השירות הציבורי בישראל, לרגולציה עצמאית וחסרת פניות, הוא בחר להתעלם מהדרך שבה הממשלה דוחפת את העסקה עם המונופול בחודשים האחרונים ולתקוף בנימוק משפטי דווקא פורש אחר ממשרד האוצר שמתנגד באופן מנומק לעסקה.

אילן בן דב שכר את שירותיו של זליכה ב–2011 כדי שיכתוב לו חוות דעת נגד הרפורמה בסלולר שמשה כחלון הוביל. אריאב משמש כיום כיועץ של מונופולים במגזר הציבורי וכנציגה של חברת האנרגיה אדיסון, שרוצה לרכוש את מאגרי הגז תנין וכריש. זה לגיטימי. שניהם רוצים להתפרנס. אבל בעלותם על במה ציבורית - הם צריכים להתעלם מהשיקולים האלה.

כשם שזליכה נשאל השבוע כיצד הצהרותיו נגד מונופולים משתלבות עם הייעוץ להסתדרות, שבעיקר מגנה על המונופולים הציבוריים, וענה תשובה תמוהה, כך גם אריאב - כמי שרואה עצמו כחלק מאליטה משרתת המחויבת לציבור הרחב, החלש והמפוזר גם כאשר הוא במגזר העסקי - יכול לשאול את עצמו אם התנאים שהתקיימו לפני ארבע שנים בנושא שבו לקח חלק והוא המאבק בריכוזיות ובפירמידות לא מתקיימים במידה רבה גם בנושא של מתווה הגז. כנראה שהם מתקיימים.

הנה כמה נקודות שצריכות לעלות עכשיו על סדר היום הציבורי.

■ גם הפעם יש לובי אדיר של המונופול, הבנקאים שמממנים אותו ועשרות עורכי דין, רואי חשבון ויועצים שמתפרנסים ממנו. גם הפעם אין מולו אופוזיציה של ממש, כי לאף שחקן באקדמיה ובמגזר העסקי אין תמריץ להקדיש את המשאבים ללמוד את הנושא לעומק.

■ נתניהו מנע דיון כלכלי בנושא מתווה הגז באמצעות שימוש בנימוקים ביטחוניים, אך חוות הדעת של הגורמים הביטחוניים היו מגוחכות. בחוות דעת שחיבר יו"ר המל"ל יוסי כהן נטען כי עיכוב מערך הגז הטבעי (סוג של ספין, שהרי הגז זורם כבר שנתיים מתמר והמתווה לא הבטיח את פיתוח לווייתן) "עלול לפגוע ביחסים בין מדינת ישראל לבין שכנותיה, ועלול לפגוע ביכולתם של המשטרים האלה, שיציבותם חשובה לביטחון הלאומי של ישראל". בהמשך מוסבר בחוות הדעת שהסכנה היא בעיקר ממצרים, שמצויה ב"משבר" בשוק האנרגיה, ולכן המתווה קריטי כדי לייצא אליה גז מישראל. בניתוח בנושא שפירסמנו כאן לפני כחודשיים תהיתי כיצד התעלמו גורמי הביטחון מכך שחברת הגז האיטלקית Eni התחילה באותה תקופה בקידוחים מול חופי מצרים - ולא שינו את עמדתם גם לאחר שהחברה נתקלה בתגלית גז שגדולה משמעותית מלווייתן. העמדה, יש לציין, עדיין לא השתנתה.

■ שר האנרגיה יובל שטייניץ מינה למנכ״ל משרדו את שאול מרידור, שהסכם ניגוד העניינים שלו מונע ממנו לעסוק בנושא הגדול, החשוב והאסטרטגי ביותר שנמצא כיום במשק האנרגיה: מונופול הגז.

■ נתניהו, שטייניץ וראשי חברות הגז חוזרים וטוענים שמחיר הגז אינו רלוונטי, כי ״60% חוזר לציבור״. אבל המספר 60% כבר אינו רלוונטי. חברות הגז קיבלו פטורים מתשלום לחמש השנים הקרובות, באוצר יודעים שהמספר יהיה נמוך דרמטית מה–60% המקובלים במדינות מתקדמות - אבל עד היום לא הוצג שום נייר רציני שנותן תחזית ברורה של הכנסות, תמלוגים ומס. עסקה של עשרות מיליארדי דולרים נחתמת בין המדינה לבין מונופול פרטי בלי שום חוות דעת כלכלית רצינית. זה ציון נכשל בניהול, בשקיפות ובמינהל ציבורי.

■ קריסת מחירי הגז בעולם ב–50% בשנה האחרונה שינתה את הכדאיות של יצוא גז. לממשלה, לכנסת ולציבור לא הוצג ניתוח המסביר מדוע לאזרחי ישראל כדאי להתיר יצוא גז מאסיבי, מהם הסיכונים האנרגטיים לישראל ואם יש תסריט שבו הגז אוזל תוך פחות מ–20 שנה, כמחצית מהתקופה שהובטחה לאזרחים.

■ נתניהו וחברות הגז טוענים כי ״הגז יישאר באדמה״. זה שקר כפול: ראשית, משום שהגז ממאגר תמר זורם כבר שנתיים ונובל ודלק תלויים בזרימה הזאת, כי בלעדיה הם עלולים להתרסק פיננסית. שנית, משום שהמתווה לא מבטיח שום מועד ושום ערובות לכך שמאגר הגז הנוסף, לווייתן, יפותח.

■ ארצות רבות מנצלות את ההתפתחות הטכנולוגית שהביאה לתגליות גז ענקיות בכל העולם כדי להעביר חלקים גדולים ממשק האנרגיה שלהן לגז טבעי: בייצור חשמל, בתחבורה ציבורית ובתעשייה. הדו"חות הכספיים של הרבעון השני של 2015 של חברת החשמל חושפים שלמרות תגלית הגז, יותר מ–60% מייצור החשמל שלה עדיין נשענים על פחם. אותם דו"חות גם מסבירים מדוע: מונופול הגז מוכר לחברת חשמל, על פי ההסכמים שעכשיו יעוגנו למשך עשור במסגרת אותו מתווה גז אומלל, במחירים הגבוהים בכ–30% ממחיר הפחם. בלי הורדה דרמטית במחיר הגז (או עלייה דרמטית במחיר הפחם) אין לחברת חשמל כדאיות כלכלית להמשיך לעבור לגז.

■ העברת מתווה הגז היתה כרוכה בסילוק הממונה על ההגבלים העסקיים ובהשתקת המשנה ליועץ המשפטי לממשלה. פרופ' דיויד גילה ועו״ד אבי ליכט הזהירו לפני שנה מהשתלטות מונופול הגז על הדמוקרטיה - ושניהם נדמו. גילה חזר לאקדמיה ואילו ליכט לא פירסם עד היום חוות דעת ציבורית המסבירה את התהליך המשפטי שמתחולל כאן בחצי השנה האחרונה. מהבוס שלו, היועץ המשפחתי לממשלה יהודה וינשטיין, לא שמענו שום התנגדות משמעותית למהלך שהבוס הגדול רוצה לקדם.

■ ייצור חשמל בפחם מזוהם ומזהם פי 100 מייצור בגז. אוטובוסים ששורפים דלק מזהמים את האוויר פי כמה מאוטובוסים מונעים בגז. אין שום דיון ציבורי בנושא, רק סיסמאות ריקות על קפיטליזם, סוציאליזם, ימין ושמאל.

כל השאלות האלה נעלמו כי נתניהו הצליח בחודשיים האחרונים להפוך את הדיון על משק האנרגיה ומונופול הגז לעניין של שמאל וימין.

ההצלחה הזאת מרשימה משתי סיבות. הראשונה היא שהאופוזיציה כלל אינה מתעניינת בנושא הגז. שלי יחימוביץ' היא מיליציית התנגדות עצמאית. יצחק הרצוג ממלמל מדי פעם משהו בנושא, ואיש אינו יודע מה באמת עמדתו או מה החלופה שלו כראש האופוזיציה. ציפי לבני החליטה מזמן אסטרטגית שמתווה הגז לעולם לא יביא אותה לפורום סבן והרבה יותר כדאי לעסוק בתהליך השלום מאשר במבנה המשק או באיכות השירות הציבורי. יאיר לפיד החליט בכלל לחזור בתשובה ולהפריש חלות לכבוד ראש חודש כסלו. הוא אולי זוכר במעומעם שהיתה פעם סיסמה ״איפה הכסף״, אבל הוא לא סגור לחלוטין אם זה הוא כאשר רץ לפוליטיקה, ישב באולפן שישי או היה הפרזנטור של בנק הפועלים.

הסיבה השנייה מעניינת לא פחות. הימין הכלכלי והליברלי אמור להיות ראש וראשון במאבק נגד מונופולים וריכוזי כוח כמו זה שמתווה הגז מבקש להקים כאן. מאדם סמית' עד מילטון פרידמן לא היה אינטלקטואל ליברל אחד שלא ראה במונופול את האויב הראשי של הקפיטליזם.

סמית', שהמציא את רעיון היד הנעלמה, סלד מחברות פרטיות גדולות, שהיו חשודות אצלו תמיד כמי שרוצות להשתלט על השוק ולשלוט במחירים. חלק מהליברלים, כמו מוריו ומחנכיו של מילטון פרידמן, אף קבעו שבמקום שבו אי אפשר להכניס תחרות עדיפה בעלות ממשלתית.

כל התיאוריה הכלכלית, כל הרעיונות הליברליים, כל הניסיון שנצבר בארץ ובעולם עם מונופולים פרטיים ענקיים, בוודאי בתחומים אסטרטגיים ותשתיתיים כמו אנרגיה, נזרקו לפח בחודשים האחרונים, כשנתניהו מיתג מאבק נגד המונופול כשמאלני, כשהוא סוחף אחריו תנועות, אנשים, כלכלנים ופוליטיקאים שאמורים להאמין בערכים ליברליים כמו תחרות וחופש.

אם הקואליציה נטשה את הרעיונות הליברליים של תחרות וחופש, אם האופוזיציה אדישה ולא מעוניינת לצאת למאבק ארוך, להשקיע משאבים בלימוד הנושא ולעצור את מצעד האיוולת, אם רוב האקדמיה שוב מעדיפה לקחת את עמדת הכסף והכוח — מאין יבואו כוחות חזקים, ידענים ונחושים? נותר לקוות שההיגיון ינצח את ההון, אולי בבית המשפט העליון.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#