הסוד הגדול שלא מספרים לכם על דאעש - והקשר למיליציות המיסוי העצמאיות

לשלטון בישראל מגיעות רק מפלגות ופוליטיקאים שמקורבים למיליציות מיסוי שונות ומשונות במגזר הציבורי והפרטי - ואף אחד לא רוצה לפתוח במלחמה הזאת

גיא רולניק
גיא רולניק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים67

1. בקיץ 2005 התעורר בארה״ב גל נוסף של ביקורת ציבורית על מתקן הכליאה הידוע לשמצה במפרץ גואנטנמו. ארגון אמנסטי הכתיר אותו בשם "הגולאג של העת החדשה", ומומחי זכויות אדם של האו״ם קראו לסגור אותו.

מומחי יחסי הציבור של הממשל האמריקאי הגיבו במהירות. בבוקר יום שישי אחד הם אספו חבורה של גנרלים בדימוס, העלו אותם על מטוסו של סגן הנשיא ריצ'רד צ׳ייני והטיסו אותם לקובה — לסיור בגואנטנמו.

אנדרטה מאולתרת להרוגים בפיגועים בפריז
אנדרטה מאולתרת להרוגים בפיגועים בפריזצילום: אי־אף־פי

עבור הציבור האמריקאי, רוב הגנרלים האלה היו מוכרים מאלפי הפעמים שבהן הם הופיעו ברשתות הטלוויזיה, ברדיו ובעיתונות. ״אנליסטים של צבא״ קוראים להם, והניסיון והידע שלהם נותנים להם את האמינות הנדרשת בעולם המדיה האמריקאי, הצמא לעוד ועוד ניתוחים צבאיים מאז ה–11 בספטמבר.

אלא שבאביב 2008 חשף העיתונאי דיוויד בארסטו ב"ניו יורק טיימס" את השיטה. מתברר שחלק גדול מהגנרלים, שדעותיהם והערכותיהם נשמעות מסביב לשעון במשך שנים, הם חלק ממערכת מסועפת שהקים הפנטגון כדי להשפיע על הרעיונות, המסרים והדעות של האמריקאים.

מתברר שהחבורה שטסה לקובה, כמו גם עשרות אנליסטים ביטחוניים אחרים שממלאים את המסכים ותוכניות הרדיו הפופולריות בארה״ב, לא רק מוזנים במידע שהפנטגון אורז ותופר, אלא גם מחוברים בצינור דולרים עבה לקופה הציבורית. 150 מתוכם שימשו לוביסטים, קבלנים, מנהלים, דירקטורים או יועצים לחברות נשק ולפנטגון. הפרשנים, מתברר, מתפרנסים מתעשיית המלחמה.

תחילה הכחיש הפנטגון את הדיווח של "ניו יורק טיימס" על שיטת ההון־ביטחון־עיתון הזאת, אבל מהר מאוד התברר שהדיווח היה די מדויק. רשתות הטלוויזיה האמריקאית, שהובכו עם חשיפת החיבורים התת־קרקעיים של הפרשנים שלהן, טענו שלא ידעו על עליהם או בחרו שלא להגיב.

שבוע לאחר החשיפה ב"ניו יורק טיימס", ״השעה״ הפנטגון את התוכנית הסודית, שתחילה טען שלא היתה קיימת. חקירה פנימית שנערכה במשרד ההגנה האמריקאי העלתה שלא נעשו דברים ״לא תקינים״.

סוהרים במחנה המעצר גואנטנמו
מחנה המעצר גואנטנמוצילום: אי־פי

נזכרנו בפרשה הזאת השבוע, כאשר כלי התקשורת בכל העולם המערבי התמלאו בפרשנים חדורי רוח קרב, עמוסים במידע מרתק וססגוני, שמסבירים ללא לאות את אירוע הטרור בפריז, את המכות שיש להנחית על המדינה האסלאמית (דאעש) ואת ההבטחות שזו רק ההתחלה — ואם לא נפעל בנחישות, מה שהתרחש בפריז יגיע לארה״ב, לישראל ולכל בירה באירופה.

רק דבר אחד חסר ברוב הדיווחים האלה: תזכורת לצופים, לקוראים ולמאזינים כיצד נוצרה דאעשׁ, מי מממן אותה ואיך נראה גרף הטרור העולמי ב–14 השנים האחרונות, מאז שג׳ורג׳ בוש הבן יצא למלחמת חורמה בטרור, כבש את עירק ומשם המשיך במסעותיו במזרח התיכון.

הפרשנים הביטחוניים והפרשנים לעולם הערבי מפליגים בסיפורים על הפלגים, הזרמים, התנועות והקבוצות בעירק, בסעודיה, באירן, במפרץ הפרסי ובסוריה: מי עולה, מי יורד ומי עוד יפתיע. לפעמים זה נשמע כמו פרשנות למשחק כדורגל.

לעומת זאת, לדיון על התרומה שיש לכסף המערבי בכלל ולכסף האמריקאי בפרט לצמיחת הטרור הזה יש נתח קטן מאוד בשוק הרעיונות הזה. הסיפור על הפנטגון שאתו פתחנו יכול להסביר חלק מהתופעה הזאת.

תעשיית המלחמה, הטרור והשלום היא מהגדולות בעולם. היא לא מסתכמת רק בהוצאה של הממשל האמריקאי על ביטחון, צבא, נשק וכל סוכנויות הביון — טריליון דולר בשנה (טריליון זה 1,000 מיליארד) — אלא במאות אלפי דיפלומטים, ארגוני סיוע ועיתונאים. חגיגה אדירה. העיקר הפרנסה. נעבור עכשיו בשידור ישיר לאדם אקראי ברחוב בפריז ונשמע מה יש לו להגיד. הוא פוחד.

המלחמה והשלום לא רק יונקים תקציבי עתק מהשירותים האזרחיים, אלא גם מאפשרים לפוליטיקאים ולגנרלים מושחתים וכושלים לקבל לגיטימציה ציבורית. אהוד אולמרט הגיח השבוע עם סיפורים על הסכם שלום שאוטוטו היה משיג, אילו רק לא היה נתפס גונב ומורשע פעמיים בקבלת שוחד, מרמה והפרת אמונים. ראש המוסד לשעבר שבתי שביט, שגזר קופון של 11 מיליון דולר מעסקת תיווך בגז המצרי, שימש השבוע פרשן לענייני דאעש. רשתות הטלוויזיה, תחנות הרדיו והעיתונים לא מבליטים את השחיתויות, הפרנסה או האינטרסים הכלכליים של הפרשנים והפוליטיקאים, כי כאשר עוסקים ב״שלום״ או ב״טרור״ אין טעם לעסוק בזוטות כאלה.

לכלי התקשורת ולעיתונאים יש כמובן אליבי מצוין: מדי פעם הם מפרסמים חשיפות על העסקים והשחיתות של הפוליטיקאים, הגנרלים ויצרני הנשק. אבל מה שמשפיע על הרעיונות, הנורמות והתפישות של הציבור הוא הכמות, ההבלטה והמסגור. ככל שיש יותר טרור, מלחמה ותהליך שלום על המסך, מעל גלי האתר ובעיתון, כך מוסטת תשומת הלב של הציבור מהנושאים הנוגעים לו באופן אישי כאזרחים במדינה, שצריכה לספק לו שירותים ולדאוג לרווחתו — להיותו יחיד שהוא חלק מקולקטיב לאומי ("הטובים") הנלחם נגד "הרעים", האויב המפחיד. כך גם קטנים הרצון והיכולת של הציבור להבין את תפקוד הממשלה והמערכות הציבוריות במלחמה החדשה, המתרחשת כביכול במדינה ובעולם.

2. יו״ר האופוזיציה, יצחק הרצוג, נשא השבוע נאום תוקפני בכנסת. בין השאר, הוא אמר שם: ״עשרות אלפי צעירים וצעירות, שיוצאים בשבתות האחרונות להפגין נגד מתווה גז שאתם מקדמים בלי לראות בעיניים, בלי לספור את האזרחים, מתווה גז שהוא לא הגון ולא הוגן לאזרחי ישראל. עשרות אלפי הצעירות והצעירים שיוצאים בגשם ובסערה, לא היו צריכים את הסדרה 'מגש הכסף' כדי להבין שמשהו לא הוגן ולא הגון קורה פה. הצעירים והצעירות נושמים את יוקר המחיה, חיים את מצוקת הדיור, הולכים לסופר ומגלים יום יום שצריך לבחור בין מוצרים כי פשוט אין כסף ואי־אפשר יותר לשנורר מההורים, שגם להם כבר אין והם לא ישנים בלילה מחרדה מה יקרה להם בפנסיה.

"הצעירים והצעירות האלה מחפשים דירה, רואים דירה ועוד דירה, בית ועוד בית, בעיר הגדולה ובעיר הקטנה, בכפר ובהרחבות של קיבוצים ובמושבים וערים ועיירות בנגב ובגליל — והכל יקר מדי, הכל מחוץ לתקציב, הכל חלום בלתי־אפשרי. הכל לא בהישג יד. שאלתם את עצמכם, שרי ושרות הממשלה, למה הם יוצאים להפגין בגשם ובסערה בימים של טרור, סכינים, דריסות, אבנים ומתח ברחובות? הצעירות והצעירים בישראל מפגינים נגדכם. כל מוצאי שבת. זועקים כדי שתפתחו את לבכם. צועקים לעתיד — ואתם אוטמים אוזניכם. מסובבים את הגב וממשיכים הלאה. הם מפגינים נגדכם, נגד האטימות והמשחק הבלתי פוסק בכספי הציבור.

"הם יוצאים לרחובות בגלל התחושה הנוראית שהם שקופים, תחושה שאסור שתהיה לאזרח במדינה דמוקרטית, שפשוט אף אחד לא סופר אותם. שאתם תמיד־תמיד מעדיפים קבוצות לחץ שמקורבות לצלחת. הם מפגינים כי נמאס להם רק לחלום על דירה או על הכנסה פנויה סבירה. יוצאים לרחובות בגשם ובסערה, וייצאו שוב ושוב, כי מתווה הגז, בדיוק כמו התקציב, בדיוק כמו כל דבר שהממשלה הזאת עושה — לא משרת אותם. הצעירים האלה הם אנשים עובדים שלא מצליחים לגמור את החודש כי יוקר המחיה ממריא לגבהים מסוכנים״.

מלים כדורבנות, אבל השפעתן קלושה. כי המחנה הציוני לא נולדה אתמול, אלא היא גלגולה של מפא״י ומפלגת העבודה, וגם בגלגולה החדש היא לא עושה שום מאמץ להיראות כחלופה אמיתית לבנימין נתניהו בכל הקשור למאבק בקבוצות האינטרס שהרצוג תוקף. לליכוד יש קבוצות אינטרס שלו, ולמחנה הציוני יש קבוצות אינטרס שלו. רק מי שלא מעורה בפרטים חושב שיש כאן אופוזיציה לשיטה של הממשלה הזאת. רוב קבוצות האינטרס שנתניהו חובר אליהן בשנים האחרונות הן אלה שצמחו וטופחו כאן בידי מפלגת העבודה: הטייקונים, הבנקים, המונופולים הציבוריים והפרטיים.

העובדה שרוב הרטוריקה של הימין והשמאל מתמקדת בהתנחלויות מלמדת את השיטה: מיקוד הדיון במקומות שבהם יש מחלוקת אמיתית בציבור - והתעלמות מהמקומות שבהם יש ביזה של עשרות מיליארדים, נגד רצונו של כל הציבור, גם מימין וגם משמאל.

הדוגמה הטובה ביותר היא כמובן קק״ל. שר האוצר, משה כחלון, הכריז השבוע נרגשות על הסכם היסטורי עם קק״ל, שבו היא תעביר למדינה 2.2 מיליארד שקל. של מי הכסף הזה, שקק״ל עושה לנו טובה ומעבירה בהסכם? כמובן, זה כסף שהיא קיבלה בשנים האחרונות מהמדינה.

הצורך להגיע להסכם עם קק״ל הוא ביטוי לריבונות העצמאית שיש לה בתוך מדינת ישראל, בדיוק כמו ההסכם של משרד האוצר עם מערכת הביטחון. כל הארגונים והקבוצות האלה פועלים כמיליציות מיסוי עצמאיות בתוך המדינה: הן מתפרנסות ממסים שהן מטילות על הציבור אף שלציבור אין כל יכולת לפקח עליהן כי כל אחת מהן פועלת בסימביוזה עם השלטון, או מפעילה עליו מנופי כוח והשפעה.

קק״ל משחדת מזה עשרות שנים את כל המפלגות על פי מפתח ג'ובים. קופת השוחד החוקי גדלה בשנים האחרונות יחד עם מחירי הנדל״ן. מערכת הביטחון שולטת במידע על האיומים הביטחוניים ומסתירה בשיטתיות לאן הולך הכסף.

עומק השחיתות, הניכור והניתוק של מערכת הביטחון מאזרחי מדינת ישראל בא לידי ביטוי בצורה מטרידה במיוחד בתקציב של משלחת הרכש של משרד הביטחון בניו יורק. שורה של דו"חות ביקורת פנימיים וחיצוניים חשפו את הבזבוז, הניפוח ובעיקר את חוסר הצורך ברוב העובדים של המשלחת בניו יורק. זה לא מונע ממערכת הביטחון להמשיך להחזיק את המשלחת כצ׳ופר למקורביה. כ–200 מיליון שקל שורפת המשלחת מדי שנה, וכל שליח של משלחת הרכש עולה למשלם המסים כרבע מיליון דולר בשנה — החזקת השליחים ובני משפחותיהם באחת הערים היקרות בעולם.

כאשר נתניהו כיהן כשר אוצר הוא הבטיח חגיגית שיסגור את משלחת הרכש בניו יורק. ב–2005 התקבלה החלטה להתחיל לצמצם את הנציגיות. אבל דו״ח של מרכז המידע של הכנסת משנה שעברה חשף את מה שכל אחד ידע: ביד אחת קיצצו וביד שנייה ניפחו, העיקר להשאיר קופה קטנה של שחיתויות לחבר׳ה. הכלכלן אייל קאופמן, שעבר על הדו"חות, סיכם: ״במקביל לצמצום בשיעור מצטבר של 15.5% במספר השליחים והעובדים המקומיים במשלחות הרכש ב–2014 לעומת 2008, מספר המשרות בנציגויות משרד הביטחון ובנספחויות צה"ל (שליחים ועובדים מקומיים) גדל בשיעור של 19.3% ו–29.3% בהתאמה באותה תקופה. כמו כן, התקציב המקורי של משלחות הרכש, נספחויות צה"ל ונציגויות משרד הביטחון ב–2014 דומה לתקציב המקורי המקביל ב–2008 (במחירים שוטפים)״.

ימין, שמאל, מרכז — שום ממשלה לא רצתה להתמודד עם בור השומן המסואב בניו יורק. ברור מדוע: לשלטון בישראל מגיעות רק מפלגות ופוליטיקאים שמקורבים למיליציות מיסוי שונות ומשונות במגזר הציבורי והפרטי — ואף אחד לא רוצה לפתוח במלחמה הזאת. עדיף למכור לציבור אידיאולוגיות גדולות מאשר להתמודד עם כיסי השומן, השחיתות והפרוטקציוניזם ברוב ענפי המשק וברוב חלקי המגזר הציבורי.

3. אז הפוליטיקאים שמגיעים לשלטון עסוקים רק בלשלם לאלה שהביאו אותם לשלטון או ישמרו אותם בשלטון, הציבור הרחב מפוזר ואדיש, השחיתות במגזר הציבורי גואה והאליטות הכלכליות אדישות או עסוקות בקבלת הטבות ורגולציה נוחה מהשלטון. ואיפה ארגוני החברה האזרחית? מדוע הם לא מרימים את הדגל של מלחמה בשחיתות ובקבוצות האינטרס במגזר הציבורי והפרטי?

ג'יי רודרמאן
ג'יי רודרמאןצילום: Noam Galai

הנה תשובה אפשרית מכיוון לא צפוי. הפילנתרופ האמריקאי ג׳יי רודרמן, שמנהל קרן משפחתית גדולה שפועלת בעולם היהודי ובישראל כבר שנים ארוכות בתחומים רבים, פירסם לפני כחודש מאמר מפתיע בעיתון "פורוורד" היהודי בארה״ב.

טענתו של רודרמן לא תפתיע את השחקנים המעורים בדינמיקה בארגונים האלה: מי שמוביל לעתים קרובות את האג׳נדה שלהם הם לא אנשי המקצוע ולא מנהיגים אותנטיים המכירים את המערכות הכלכליות והפוליטיות מקרוב, אלא האנשים עם הכסף. כמובן שבחברה האמריקאית והישראלית יש תמיד בלבול בין מי שהוא ״מנהיג״ לבין מי שיש לו כסף. ברוב המקרים מי שיש לו הרבה כסף ומוכן לרשום צ׳קים נהפך אוטומטית למנהיג, גם אם יש לו כישורי מנהיגות נמוכים או הבנה מועטה בסוגיות. רודרמן כתב: ״לא כל מי שהוא איש עסקים מצליח הוא גם מנהיג אפקטיבי…הבלבול בין מנהיגות לבין יכולת לגייס כסף מרחיק אנשים מוכשרים שאין להם כיסים עמוקים מעמדות הנהגה וגורם לנו להיראות כמו חברה אליטיסטית שדואגת רק לקבוצה קטנה״.

רודרמן טוען שההשפעה של אנשי הכסף הגדול על האסטרטגיה של העמותות בחברה האזרחית גורמת לכך שרובן חוששות להתעמת עם הממשלה. הוא שכח או לא ידע לציין שאותו פחד גם קיים בחברה האזרחית — להתעמת עם גופים פרטיים ענקיים שיש להם כוח לא פחות מהממשלה ושזוכים להגנה שלה. אבל הוא מסכם: ״כאשר אנחנו מעבירים את הכוח לאנשים שיש להם כסף, ללא קשר לשאלה אם יש להם כישורי מנהיגות או הבנה, אנחנו מרמים את הקהילות שלנו״.

החברה האזרחית בישראל נתונה במעגל קסמים הרסני שהופך אותה למפוחדת וחלשה. ככל שהשחיתות החוקית והלא חוקית במגזר הציבורי המורחב גדלה, כך מקבלת המדינה לגיטימציה להתנער מאחריותה לאוכלוסיות החלשות, שעוברות לטיפול החברה האזרחית. במקביל, כדי להציג התייעלות לכאורה, מתקצבת המדינה תמיכות נמוכות בעמותות, לצורך הטיפול באוכלוסיות אלה. אבל מכיוון שהאלטרנטיבה לתמיכות היא גיוס פילנתרופיה — עבודה סיזיפית שתמיד צריך להשקיע בה את רוב זמן עבודת המנכ״ל — ארגוני החברה האזרחית נקלעים למצב דומה לזה של השכבות החלשות ומעמד הביניים המתמודדים עם יוקר המחיה: כולם במצב של הישרדות, מאבק יום־יומי להרים את האף מעל המים. במצב כזה חשיבה ביקורתית, שלא לומר פעולה ביקורתית, היא לוקסוס השמור למעטים, הנתמכים בידי פילנתרופ בעל דעות לא שגרתיות. כך יכולה השחיתות החוקית והלא חוקית להמשיך עד אינסוף וחוזר חלילה.

השתיקה של רוב ארגוני החברה האזרחית מול העיוותים הכלכליים, השחיתות, יוקר המחיה ומבנה הכלכלה הפוליטית של ישראל בשנים האחרונות אינה מקרית. רוב הארגונים האלה נמצאים תחת המגף של הממשלה או של תורמים שלא מעוניינים להתעמת עם גורמי הכוח במדינה.

ויש גם את קבוצת התורמים, בעיקר בארה״ב, שמתעלמים לחלוטין מהבעיות הכלכליות, החברתיות והפוליטיות בישראל, ומסתכלים על ישראל לא כמדינה מפותחת שאזרחיה רוצים חיים כמו אלה באירופה ובארה״ב — אלא בעיקר כאיזה רעיון שמתחבר להם עם סיפורי שואה, תקומה, גבורה, מלחמה, דת, יהדות, אסלאם וחיילים נועזים.

התוצאה ההרסנית היא שמנהיגי החברה האזרחית מוחלשים, מסורסים ומאולפים לא להתמודד ולא לבקר את עמדות הכוח בישראל. הם עסוקים בהישרדות, בגיוס כספים ובהתמודדות עם האוכלוסיות הכי קשות בישראל. המממנים שהם שצריכים לתת להם כוח, רוח גבית וגיבוי — הם לעתים אלה שחוסמים אותם.

תגובות