גיא רולניק // הערות, תוספות והשלמות שלא הספקתי להציג ב"מגש הכסף" - השבוע/ גיא רולניק - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

גיא רולניק // הערות, תוספות והשלמות שלא הספקתי להציג ב"מגש הכסף"

דמוקרטיה אינה הריטואל המתקיים מדי ארבע שנים, שבו אנחנו משלשלים פתק לקלפי בבחירות פתוחות וחופשיות, אלא היכולת והרצון של הפוליטיקאים ואנשי הציבור לשרת את האזרחים ביום שבו הם נבחרים

169תגובות

הפרק הראשון של הסדרה "מגש הכסף" ניסה לארוז 15 שנה של כתבות, קמפיינים, פרויקטים וטורים עיתונאיים מ-TheMarker ב-53 דקות. יותר מ-15 אלף צפיות חדשות שמצטברות כל יום בפרק הראשון, שהועלה ליוטיוב, עשויות ללמד שהאריזה של התכנים הכלכליים המורכבים והקשים למוצר טלוויזיוני עובדת. TheMarker מגיע למאות אלפי ישראלים כבר שנים ארוכות, אבל הפרק הרחיב דרמטית את מעגל המתעניינים בכלכלה הפוליטית של ישראל. בעולם שבו צעירים ומבוגרים מוצפים מדי יום באלפי גירויים אלקטרוניים מטלוויזיות, סמארטפונים ורשתות חברתיות, טורים של 2,000 מלה על רגולציה, מודלים עסקיים, קבוצות אינטרס או פירמידות לא תמיד קלים לעיכול.

למרות ההצלחה בדחיסת אלפי כתבות ומיליוני מלים ל-53 דקות, צופי הפרק - הן הקוראים הקבועים של TheMarker והן האנשים הרבים שנחשפו לרעיונות בפעם הראשונה - נותרו עם שאלות שקשורות לחומרים שהוצגו בסרט ולאלה שקצרה היריעה מלטפל בהם. הקשב הציבורי הרב לרעיונות האלה הוא הזדמנות להרחיב, להעמיק ולתת הקשר לכמה נקודות מרכזיות בפרק.

השר הפנים, אריה דרעי
אמיל סלמן

1. ב"מגש הכסף" אין סקופים וחשיפות - וטוב שכך. רוב השחיתויות הפליליות והחוקיות שמתוארות בפרק, כמו בטור הזה, מורכבות מחומרים גלויים. קשרי ההון-שלטון-עיתון והדרך המושחתת שבה מתנהלים לעתים הבנקים, המונופולים והמערכת הפיננסית ידועים היטב לקבוצה קטנה של אנשי עסקים, בנקאים ועיתונאים. המידע נמצא. מה שחסר בדרך כלל הוא ההקשר הרחב, המסגור, ההמשכיות, ההבלטה והנכונות של העיתונות, הפוליטיקאים והרגולטורים להתמודד עם הבעיות האלה ולהסביר שלא מדובר באנקדוטות או בתפוחים רקובים, אלא בשיטה - פעמים רבות משום שהם חוששים ממועדוני הכוח בתוך האוליגרכיה הפוליטית והפיננסית של ישראל, או גרוע מזה, משום שהם חלק ממנה.

2. תחרות במערכת פוליטית, בהגדרה, היא ברובה משחק סכום אפס - בהתמודדות בתוך המפלגות וביניהן ניצחון של אחד הוא הפסד של השני. לכן לשחקנים במערכת הפוליטית יש אינטרס משמעותי להעביר לעיתונות מידע שלילי על מתחריהם בתוך המפלגות ובין המפלגות. בכך הם למעשה "מסבסדים" את מלאכת איסוף המידע העיתונאי. לעומת זאת, בעולם הכלכלי-עסקי ובתפר שלו עם הרגולציה, היריבות היא בדרך כלל לא בין חברות או קבוצות אינטרס, אלא בין חברות הענק, המונופולים והארגונים במגזר הציבורי לבין הציבור הרחב המפוזר והחלש. לתופעה זאת יש להוסיף את הכוח הפיננסי האדיר שמרכזות כיום חברות הענק במשק מול העיתונות. זאת הסיבה שבתחום הפוליטי העיתונות נראית חוקרת ונשכנית, בעוד שבתחום הכלכלי בכלל ובסוגיית יחסי הון־שלטון בפרט יש תחומים רבים שבהם לעיתונות יש מערכת תמריצים שמונעת את הדיון הציבורי החשוב.

3. רבים תופשים את העיתונות בישראל כבעלת עוצמה יוצאת דופן. זה נכון רק חלקית. יכולתה של עיתונות להשפיע על הדעות של האנשים מוגבלת הרבה יותר ממה שנראה. ההשפעה האמיתית של העיתונות היא לא מה חושבים האנשים, אלא על מה הם חושבים. האג׳נדה. סדר היום. כאן נכשלים רוב כלי התקשורת, האינטלקטואלים והפוליטיקאים.

דוגמה טובה, שקוראי טור זה מכירים כבר שנים ארוכות, היא הביקורת שלנו על הדרך שבה רוב כלי התקשורת מסקרים פוליטיקאים ומנהלים שנתפסו בשחיתות פלילית או חוקית (כזאת שמערכות האכיפה לא הצליחו להרים את נטל הראיה הפלילית בהן). תחקיר ואפילו סדרת תחקירים על פוליטיקאים או מקבלי החלטות מושחתים יכולים להישטף במהירות ולאבד את האפקט המרתיע שלהם כאשר במקביל כלי התקשורת חוזר ומבליט את אותו פוליטיקאי בהקשרים אחרים.

אמיל סלמן

הדוגמה הראשונה העולה לראש היא המקרה של אביגדור ליברמן או של בנימין בן אליעזר: שניהם היו מעורבים שנים ארוכות בשחיתות חוקית (בן אליעזר והמינויים בחברת חשמל שנחשפו בדו״ח מבקר המדינה) או בחשדות פליליים שאי־אפשר להרים בהם את נטל ההוכחה (מיליוני הדולרים בחשבונות של הבת של ליברמן ושל הנהג שלו). ואולם העיתונות שיתפה פעולה עם טשטוש החשדות האלה בכך שלקחה חלק בהצגה כאילו האידיאולוגיה שלהם היא הדבר החשוב: בן אליעזר מביא שלום, ליברמן מומחה לביטחון.

4. מבנה הבעלות בערוץ 2 ב-20 השנים האחרונות - העובדה שהוא תמיד היה בידי בעלי מניות שיש להם מונופולים או קרטלים גדולים במשק - זכה לחשיפה בולטת בפרק הראשון ובסרטון ויראלי קצר שהתמקד בקשר בין מבנה הבעלות לבין אופי הסיקור העיתונאי.

אנשי הטלוויזיה בישראל הסבירו בעשור האחרון את העיסוק המועט שלהם בתחקירי הון־שלטון ובחברות הענק במשק בכך ש״זה לא מביא רייטינג״. היו גם כאלה שהזדרזו להגן על ערוץ 2 והסבירו שהוא היה מרבה לעסוק בסוגיות האלה לו רק היה בהן די כדי למשוך קהל צופים. הטיעון הזה לא מתיישב עם המספרים. השווי הכלכלי של זכייניות ערוץ 2 הוא אפסי, עשרות מיליוני דולרים בודדים. חיים סבן מכר את מניותיו בזכיינית המוצלחת מכולן, קשת, לפי שווי של 44 מיליון דולר. העסקים של בעלי המניות בערוץ 2 - מונופול הגז, קוקה קולה, בנק המזרחי, שטראוס או כיל - שווים מיליארדי דולרים, פי 100 או 200 מעסקי הטלוויזיה. לכן שום שיעור רייטינג בעולם לא היה מצדיק מבחינה כלכלית את העיסוק של ערוץ 2 בנושאי הון־שלטון, אם עיסוק רציני ומתמשך היה מביא לשינוי לרעה ברגולציה על עסקיהם המונופוליסטים.

אהוד אולמרט
אמיל סלמן

ואחרי שאמרנו את זה, קוראי TheMarker יודעים שבעוד שבערוץ 2 יש עיסוק מועט בנושאי הון־שלטון והרגולציה על חברות הענק במשק, הרי שהמצב בחלק מהעיתונים בישראל גרוע כפליים. חלק גדול מהעיתונות ניסתה בשנים האחרונות לגמד או להמעיט בנושאים של שחיתות ההון־שלטון, יוקר המחיה והריכוזיות.

אתר ”העין השביעית”, שמנתח את העיתונות בישראל ברמה יום־יומית, מתאר את קבוצת "ידיעות אחרונות" כמי שתומכת בפוליטיקאים או מתעלמת מהם לפי שיקולים זרים, כעיתונות של הטייקונים, ואת "ישראל היום" כעיתון שמשרת בעיקר את ראש הממשלה. גם "מגש הכסף" מנסה להסביר לציבור שמאחורי סיסמאות הימין־שמאל שבהן מאביסים אותם הפוליטיקאים והעיתונאים, אין שום אידיאולוגיה, אלא בעיקר מאבקי כוח וכסף. העיתונות, כפי שאומר אמיר בן דוד, מיוצרי הסדרה, היא חלק אינטגרלי מהשיטה הזאת.

5. הרגולציה והרגולטורים תופסים נתח מרכזי ב"מגש הכסף" - ומסיבה טובה. בניגוד למה שלומדים בפקולטות לכלכלה ולמינהל עסקים, מודלים ניאו-קלאסיים יפים, שבמרכזם תחרות על מחיר ואיכות, הרי שבמציאות הכלכלית רוב השווקים של המוצרים והשירותים סובלים או נהנים מרגולציה כבדה, שמעבירה משאבים בין קבוצות שונות בציבור ומשפיעה על היעילות שלהם.

בנושא הרגולציה מתחלקים הכלכלנים לשתי קבוצות עיקריות: אנשי "האינטרס הציבורי", שרואים את הרגולציה כמכשיר שנועד לתקן את כשלי השוק השונים, ומולם אנשי "הבחירה הציבורית", שסבורים שהרגולטורים והפוליטיקאים המבקשים "לתקן" - יוצרים רק קלקולים חדשים לטובת המפוקחים, המקורבים וקבוצות האינטרס השונות.

אביגדור ליברמן, יו"ר ישראל ביתנו בכנסת
אוליבייה פיטוסי

ב"מגש הכסף" ובמאות טורים וכתבות 
ב-TheMarker בעשור האחרון אנחנו מנסים לשלב בין שתי הגישות: להסביר לקוראים מדוע הרעיון של שווקים חופשיים בלי מעורבות ממשלתית או כל רגולציה הוא אוטופי או הזוי (כמעט שאין כיום בעולם כלכלנים שמאמינים ברעיון הזה) ומנגד להצביע על הנטייה של רגולציה "להילכד" בידי קבוצות האינטרס. הפתרון הוא לקיים דיון אינטליגנטי יותר ברגולציה: מתי היא משרתת את הציבור הרחב, את היעילות, את התחרות ואת ההוגנות ומתי היא משרתת את השחקנים הקיימים החזקים. הצדדים הקיצוניים בדיון הפוליטי אוהבים לרדד ולשטח את הדיון ולהציע פתרונות קצה של רגולציה בכל מקום או אפס רגולציה. בעולם דמיוני, שתי ההצעות נשמעות קוסמות. במציאות הן אינן רלוונטיות, כפי שהדגימו המחקר והניסיון הכלכלי במאה האחרונה שוב ושוב.

6. המחנות הקיצונים ביותר בשיחה הכלכלית בישראל ובעולם כולו מורכבים בדרך כלל מהאנשים הנלהבים ביותר לקיים שיחה בנושא ולכן הם תופסים את ״נתח השוק״ הגדול בשיח. בימין הכלכלי ישנם אלה שמשוכנעים ש"שוק" או "יד נעלמה" פותרים כל בעיה, דבר שאדם סמית, ממציא המונח, ורוב הכלכלנים הליברלים חשבו שהוא מגוחך. רוב הכלכלנים הליברלים, גם המורים של מילטון פרידמן, היו מוטרדים מאוד מאי־שוויון וחשבו שהממשלה צריכה להתערב.

מנגד, בשמאל הקיצוני נמצאים אלה שמנסים לשכנע אותנו שמתכנן מרכזי או ממשלה גדולה, הגדרתית, הם המלאכים השומרים שתמיד יידעו להקצות את המקורות במשק בצורה הטובה ביותר וישרתו את האזרחים ואף פעם לא את עצמם ואת מקורביהם. אנחנו מעדיפים גישה שמבינה את כשלי השוק וכשלי הממשלה ומנסה לחתור להשתמש בשווקים פתוחים וחופשיים במקום שבו הם הכי יעילים, ולהשתמש בממשלה וברגולציה במקום שבו הן יכולות להיות יעילות. הפתרונות לנושאים האלה אינם "חוקים" ואינם קבועים. אלה תהליכים דינמיים שלעולם לא מסתיימים, ולנורמות חברתיות יש השפעה משמעותית עליהם לא פחות מחוקים ומתקנות.

7. סמי בן יעיש, מנכ"ל ההסתדרות לשעבר, מסביר יפה בפרק הראשון מדוע לדעתו המחאה הבאה צריכה לתקוף לא רק את הממשלה או המונופול הבנקאי, אלא גם את ההסתדרות, שלתפישתו בגדה בשליחותה ובמקום לייצג את העובדים בישראל נהפכה למועדון סגור למקורבים במונופולים פרטיים וציבוריים. עיתונאים ופעילים חברתיים שניזונים מעטיני ההסתדרות והמונופולים מנסים למתג גישה כזאת כ״התנגדות לאיגודי עובדים״. המציאות כמעט הפוכה: בן יעיש, כמו רוב העורכים והכותבים כאן, הוא תומך ברור באיגודי עובדים מכלילים, שרואים את התחרותיות, הפריון והשירות לציבור כערכים החשובים - כמקובל בסקנדינוויה. איגודי עובדים בסגנון ההסתדרות מגלגלים חוסר יעילות ולעתים שחיתות על צרכנים, משלמי מסים ורוב העובדים במשק. הגושפנקא שההסתדרות, ביחד עם משרד האוצר, נתנו לאורך השנים לשחיתות, לחוסר יעילות ולמקורביזם היא החסם העיקרי לבניית רשתות הגנה חברתיות. בלי מגזר עסקי חזק ותחרותי ומגזר ציבורי יעיל - לא תוכל להתקיים כלכלה חופשית או רווחה.

8. בעלי זיכרון קצר או בעלי אינטרסים פוליטיים מנסים לפטור את הביקורת בסדרה כמתקפה על "הימין". לרעיון הזה יש קונים רבים הן בשמאל והן בימין מהטעם הפשוט שבנימין נתניהו משמש כבר תשע שנים ראש ממשלה, ומטבע הדברים עיתונות ביקורתית מתמקדת בשלטון.

נרענן איפוא את זיכרונם של אלה שלא יכולים לעקוב: העורכים והכתבים ב-TheMarker חשפו ב-20 השנים האחרונות את השחיתות והכשלים של הליכוד ומה שהיה המערך בצורה שווה. TheMarker הוביל בביקורת על השחיתויות של אהוד אולמרט ואריאל שרון וכמובן על הנעשה במפלגת העבודה. לא שכחנו ולא נשכח את השחיתויות של שמעון שבס, שהתחבא מאחורי יצחק רבין, את העמותות של אהוד ברק ואת העובדה שעד היום הוא לא הסביר מהיכן צמחו עשרות מיליוני הדולרים שלו. אנחנו לא קונים את הסיפור על ההרצאות.

אריאל שרון
פבל וולברג

אנחנו מותחים כבר זמן רב ביקורת על הכישלונות של ממשלת נתניהו בתחום אסדרת שוק האנרגיה, אבל אין לנו ציפיות גדולות שאצל העבודה או יש עתיד היינו רואים התנהלות אחרת בלי לחץ ציבורי מאסיבי. שלי יחימוביץ׳ תוקפת את מתווה הגז באפקטיביות, אבל יצחק הרצוג וציפי לבני, "מנהיגי" האופוזיציה, מגלים בו עניין אפסי ולא עושים שום דבר משמעותי לעצור אותו. על השחיתויות במונופולים הציבוריים הגדולים ובזבוז כספי הציבור, שהיו אמורים ללכת לשכבות החלשות, לא מדברים במפלגת העבודה, כי אלה הם אנ״ש - מקורבינו וחברינו.

הדוגמה האקטואלית ביותר היא כמובן קק"ל. לפני כשנה ניתחנו כאן את הדו"חות הכספיים של הקרן והראנו כיצד 90% מתקציבה מגיע מכספי משלם המסים - אבל היא מנוהלת בעיקר למען עובדיה, מנהליה ומקורביהם הפוליטיים תוך שהיא משחדת את העיתונות בתקציבי פרסום. הליכוד והמחנה הציוני יונקים יחדיו עשרות שנים מהעטין של קק״ל, כמו מהעטינים של מאות מוסדות ציבוריים, רשויות מקומיות ומוסדות שמחוברים לכיסו של משלם המסים.

9. רוני דניאל, הפרשן הצבאי של ערוץ 2, נקרא לדגל ב"מגש הכסף״ לדיון בתקציב הביטחון. הבחירה של יוצרי הסדרה בדניאל משעשעת, משום שהוא כנראה מגן על עמדת צה״ל יותר טוב מצה״ל עצמו. השיחה עם דניאל היתה ארוכה והרקע לה הוא עשרות כתבות וטורים שפירסמנו בעשור האחרון על הבזבוז האדיר במערכת הביטחון, כמו גם על הסדרי הפנסיה המקובלים במערכת, שבגללם משולמות לפורשים הטבות גדולות פי שלושה עד חמישה מאלה שמקבלים מקביליהם בשוק האזרחי.

ישראל עומדת מאז ומתמיד מול אתגרים ביטחוניים רבים, בעיקר בתחום הטרור, אבל חלק גדול מהאיומים האסטרטגיים המרכזיים הצטמצמו דרמטית בשנים האחרונות בעקבות הקריסה הכלכלית של מדינות ערב והעימותים הגוברים בתוך העולם הערבי. הצבא משתמש בצורה צינית ב-10% או 20% מכוח האדם שלו - האנשים והחיילים שמסכנים חיים כדי להגן על שאר ה-90% ובעיקר על תרבות ארגונית של בזבוז, שחיתות, שומן וזלזול בכספו של משלם המסים.

שר האוצר לשעבר, יובל שטייניץ, אומר בפה מלא ומול המצלמה את מה שכל בכירי המערכת הפוליטית והצבאית יודעים: הצבא מתנהל כמדינה עצמאית, ולמשרד האוצר ולכנסת אין מושג לאן הולך הכסף. המחויבות האקטוארית לפנסיה תקציבית במערכת הביטחון - 300 מיליארד שקל - היא הדרך הפשוטה ביותר לראות את הכישלון הטוטאלי של האוצר, הכנסת, הממשלה והעיתונות בפיקוח על התקציבים הביטחוניים.

שמעון שבס
דן קינן

10. הקריאה "אתם האנשים להם חיכיתם״ מסיימת את הפרק, שבו עלו כמה מהרעיונות והקמפיינים של TheMarker בעשור האחרון. זה נשמע טוב בפעם הראשונה, אבל מה זה בכלל אומר? אחרי שהקריאה שוקעת, מיד יגיעו אלה שיסבירו שהפתרון היחיד הוא "הפוליטיקה".

לא. הפוליטיקאים, הרגולטורים שהם ממנים ומאות ואלפי הפקידים בצמרת המגזר הציבורי והרשויות הרגולטוריות נעים בתוך המרחב שיוצרות קבוצות האינטרס במגזר הציבורי והפרטי והרעיונות, הנורמות והאיתותים שמגיעים מהחברה האזרחית.

דמוקרטיה אינה הריטואל המתקיים מדי ארבע שנים, שבו אנחנו משלשלים פתק לקלפי בבחירות פתוחות וחופשיות, אלא היכולת והרצון של הפוליטיקאים ואנשי הציבור לשרת את האזרחים ביום שבו הם נבחרים. תפקידה של החברה האזרחית הוא להיות מעורבת יום־יום בתהליך הדמוקרטי הזה בכל הכלים שעומדים בפני כל אחד. אם האליטה הנוכחית של ישראל תהיה עסוקה בעיקר במעמדה ובהטבות שהיא יכולה לקבל מהשלטון ולא תגלה אחריות הנגזרת מהפריווילגיות ומהמעמד שלה, התוואי הכלכלי והחברתי של ישראל לא ישתפר. האנרגיה האדירה של "מגש הכסף" צריכה להיות מתועלת להגברת המעורבות והפעילות האזרחית, כל אדם לפי יכולותיו, כישוריו ויוזמתו - ולא לדכדוך, נהי ושבר שכולם מושחתים והכל דפוק. את תחושת החירום והדחיפות, אם יש כזאת, צריך לתעל ללמידה, ליצירה ולבנייה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#