בן אליעזר יביא שלום, ליברמן ביטחון ואולמרט ראש ממשלה מצוין

אליטה קטנה המקורבת לעמדות הכוח, הכסף והתקשורת יודעת שלהתנהגותם של מקבלי ההחלטות אין לרוב שום קשר לשמאל וימין, אבל מיליוני ישראלים שלא מסוגלים לעקוב אחרי הפרטים המורכבים - מורדמים

גיא רולניק
גיא רולניק
צילום: אלון רוןצילום: אלון רון
גיא רולניק
גיא רולניק

תראו איזה פספוס היסטורי.

המשטרה החליטה להגיש השבוע כתב אישום נגד בנימין (פואד) בן אליעזר ולהעמיד אותו לדין בחמש פרשיות שעניינן עבירות שוחד, איסור הלבנת הון, מרמה והפרת אמונים, ועבירות מס. חשיפת פרשיית השחיתות הענקית בישראל ביתנו ערב הבחירות העיפה את אביגדור ליברמן לאופוזיציה. אהוד אולמרט, שהורשע פעמיים בעבירות פליליות, נמצא בדרך למאסר ממושך.

הקורא הממוצע עשוי להיתפס עכשיו למרה שחורה. בין אם הוא מהימין, מהשמאל או מהמרכז - הוא עשוי להיות מוטרד. בן אליעזר, ליברמן ואולמרט אינם רק נציגים נאמנים של השמאל, הימין והמרכז הישראלי של העשור האחרון, אלא שלישייה שרוב העיתונות מיתגה ככזאת שתביא את הפתרונות לאיומים הביטחוניים או הכלכליים על ישראל.

בן אליעזר, בדיוק כמו דמותו הגאונית ב״ארץ נהדרת״, מוצב בידי ערוצי הטלוויזיה כ"איש השלום". 50 פעם בשנה הוא היה נקרא לאולפן לפרשן את המצב המדיני והביטחוני או להביא ידע פנימי מיוחד, יקר ערך, על קשריו המעולים עם חוסני מובראק. כולם מחאו כפיים והתלהבו כפליים כשילדת המחאה, ח"כ סתיו שפיר, הסתובבה בכנסת עם הסבא הטוב והמיטיב פואד.

אהוד אולמרט גזר דין
אהוד אולמרטצילום: דודי ועקנין

אולמרט, שהתחיל את דרכו בליכוד, אימץ בשנותיו האחרונות בשלטון את שיטת פואד, וגם הוא היה ״יונה״ שעוד רגע תביא את השלום. כמו פואד, אולמרט היה ידוע בעיקר כ״חבר״. היו לו ועדיין יש לו אלפי חברים מעולים - בעיתונות, בפוליטיקה, באלפיון העליון, בקרב קבלנים, בצמרת עולם העסקים בארץ ובעולם ובקרב מיליארדרים שרוצים ״להביא שלום״. החברים של אולמרט בעיתונות נהגו להסביר מדי פעם שהוא גם ראש ממשלה מעולה, הכי טוב שהיה לנו ויהיה לנו. אם אתה כותב את זה מספיק פעמים בעיתון - בסוף יש מי שקונה את זה.

ליברמן עדיין אתנו, ולפי הסקרים הוא הפוליטיקאי ש"יביא לנו ביטחון". ליברמן רוכב בדרך כלל על הטיקט הימני, הלאומני, לפי הצורך הפשיסטי, אבל מדי פעם הוא נהפך ל״איש השלום״. רק לפני חצי שנה הוא שווק בעמוד הראשון של "ידיעות אחרונות" כמדינאי שקול ורציני עם ״תוכנית שלום״ ולא כאופורטוניסט מושחת שמשווק ספינים חדשות לבקרים.

בן אליעזר, ליברמן ואולמרט הם ממשיכי דרכו של אריאל שרון המנוח. בשנות ה-80 וה-90 הוא היה פוליטיקאי מוקצה, אבל בעיצומן של שרשרת חקירות פליליות לגביו, ילדיו ומקורביו, גם הוא גילה את השלום, ונהפך משר הביטחון של מלחמת לבנון האומללה למדינאי דגול שעוד רגע ישכין שלום במזרח התיכון.

התזה המקובלת לגבי החבורה הזאת ודומותיה בפוליטיקה הישראלית היא שהאליטות בפוליטיקה, באקדמיה, בעסקים ובעיתונות חיבקה אותה בגלל שיקולים פוליטיים. הם יביאו שלום. מי שיביא שלום הוא אחד משלנו. צריך לתמוך בו.

כמובן שהתמיכה או הלגיטימציה שליברמן קיבל ומקבל מאותה קבוצה לא מתיישבת עם התזה הזאת. הרבה יותר קשה לשווק את ליברמן כאיש שלום, ומקובל לשווק אותו כאיש ביטחון.

אבל שרשרת כתבי האישום וההרשעות הפליליות שהיו ואלה שעוד בדרך היא הזדמנות טובה להציע הסבר אחר לחיבוק שקיבלו האנשים האלה מצמרת העיתונות ומהאליטות הפוליטיות והכלכליות בישראל בעשור האחרון. וזה לא קשור בשום דרך לשלום וביטחון.

אביגדור ליברמןצילום: אוליבייה פיטוסי

מה שמאפיין את הרביעייה הזאת הוא שמדובר באנשים שטוו לאורך שנים רשתות כוח חזקות במשק הישראלי: בן אליעזר בקרב ועדי עובדים, קבלני קולות, חברות ממשלתיות, אנשי עסקים ובמערכת הפוליטית. השחיתויות של בן אליעזר במינויים פוליטיים בחברת חשמל והשיטות שבהן פעל במרכז המפלגה היו ידועות לעיתונות במשך שנים. ליברמן התחבר למוקדי כוח בצמרת העיתונות ופיתח רשת חזקה בפוליטיקה ובמגזר הציבורי. הרשת של אולמרט הגיעה לכל מקום בארץ והקיפה גם הרבה אנשים עשירים בארה״ב. שרון, באמצעות בניו ופורום החווה, פיתח רשת צפופה כזאת בשנותיו האחרונות כראש ממשלה.

הרשתות האלה הן הממשלה הסמויה בישראל: הן הממשלה שמאחורי הממשלה. הן הדרך שבה ג׳ובים מחולקים, תקציבים מועברים, אנשים מתמנים, כתבות מופיעות או מחוסלות בעיתונים, הזמנות משוגרות לדיונים באולפנים, קוקטיילים נערכים, לגיטימציה מיוצרת. הרשתות האלה הן הדרך העיקרית של חלק גדול מהפוליטיקאים, אנשי העסקים ואנשי התקשורת בישראל להתקדם חברתית וכלכלית.

אלא שכסף וכוח פוליטי או ביורוקרטי לא מספיקים כדי להזיז תקציבים, למנות אנשים ולהצדיק את ההחלטות של האנשים בעמדות השלטון. דרוש גם סיפור, נרטיב, רעיון, לגיטימציה כדי לגרום לעשרות, מאות, אלפים של אנשים ישרים, בעלי נורמות אחרות, העובדים באותם ארגונים ציבוריים הנשלטים בידי המועדון המושחת או אמורים לבקר אותו, לשתף פעולה.

לשתף פעולה עם ההחלטות האלה. צריך להסביר להם שאנחנו תומכים בבן אליעזר, בליברמן או באולמרט כי הוא יביא לנו שלום או ביטחון, ו״העיקר שהצד השני״, של ״הרעים״, לא ירים את הראש. אי אפשר להגיד להם שאנחנו תומכים בהם כי הם יתמכו או בבוסים שלנו כשאלה ינסו לממש את האינטרסים הכלכליים והחברתיים שלהם.

המעגלים הרחבים של אנשי עסקים, פוליטיקאים ועיתונאים שנהנו ממעגלי הכסף והכוח של הרביעייה הזאת ועוד רבות הדומים לה היו צריכים "סיפור" כדי לתמוך בחבורה, לתת לה לגיטימציה או להעלים עין מהשחיתויות הרבות שהיו קשורות בה. בישראל יש שני סיפורים טובים שבדרך כלל עובדים, מפלטם של הנבלים - שלום וביטחון.

בשוליים של השמאל והימין יש אידיאולוגים אמיתיים. הם באמת מאמינים שאנשים מסוימים יכולים להביא שלום או ביטחון, הסדר מדיני או ארץ ישראל שלמה. אבל בחלק גדול מהשמאל, מהימין ומהמרכז השימוש בשלום וביטחון הוא מסך עשן, שנועד לקדם יעדים הרבה יותר קרובים, מוחשיים וברורים: משאבים, השפעה, תפקידים, קידום.

בנימין נתניהו במסיבת עיתונאים במשרד ראש הממשלה, אתמול
ראש הממשלה נתניהוצילום: אמיל סלמן

בפוליטיקה התופעה מוכרת ומדוברת. בעיתונות נחשפים ממדיה רק בשנים האחרונות, בעקבות המחאה החברתית. התמיכה או הלגיטימציה שהעניקו כלי התקשורת המרכזיים לרביעייה הזאת ולדומותיה תורצה בשיקולי שמאל/ימין/שלום/ביטחון. אבל העיתונאים הבכירים השתמשו בסיפורים האלה לא כדי לקדם רעיונות מדיניים, אלא כי גם הם השתייכו לרשתות הכוח האלה או חששו מהן.

השיטה הזאת לא נחלשה עם ירידתה של הרביעייה הזאת מהבמה. ראש הממשלה בנימין נתניהו מפעיל וריאציה דומה שלה בחודשים האחרונים כדי לקדם את האינטרסים של מונופול הגז.

במארס 2014 התראיין נתניהו לעיתון זה וטען בלהט שהוא מחויב לפירוק מונופולים. הוא גם הזהיר מפני אנשי עסקים גדולים שמתחברים לעיתונות כדי להשפיע על השלטון ולקדם את עסקיהם. שנה לאחר מכן הוא זנח את הרטוריקה שלו בנושא הזה, והתחיל לקדם בקצב הסכם עם חברות הגז שפוגע בביטחון האנרגטי של ישראל ומעניק כוח חסר תקדים למונופול.

הטקטיקה שבחר נתניהו בשלב ראשון כדי להצדיק את המהלך היתה סיסמת ״להוציא את הגז מהאדמה״. כאשר ראה שזה לא מספיק, התחילו המקורבים וכלי התקשורת שלו למצב את המאבק בנושא הגז כאירוע של ״שמאל וימין״.

כלומר, נתניהו מנסה למכור סיפור שלא מדובר בהתנגדות למונופולים, בהתנגדות לריסוק מעמד ההגבלים העסקיים ולדריסת התהליך הדמוקרטי. מתנגדי המתווה עושים זאת כי הם ״שמאלנים״. כאשר אג׳נדה של שבירת מונופולים התאימה לשיקולים של נתניהו מפחד מהמחאה החברתית, הוא חיבק אותה כאג׳נדה ליכודניקית. ״תהיו כחלונים״, ״נשבור את הריכוזיות״, אמר.

את הסתירה הפנימית בין ניסיונו של נתניהו לרצות את חברות הענק לרטוריקה ארוכת השנים שלו בסוגיית התחרות אפשר היה לראות השבוע יפה בשני הקולות שבהם דיבר משרד התקשורת. מקורבו, איש אמונו, מנכ״ל משרד התקשורת שלמה פילבר, התראיין והסביר שמחירי הסלולר בישראל נמוכים מדי בעקבות הכנסת התחרות בענף. נתניהו מיהר בתגובה להוציא הודעה שלכאורה תומכת בהמשך התחרות. עם זאת, מאז שנתניהו מינה עצמו לשר התקשורת נעצרה היוזמה להכניס תחרות בחלק מהפעילויות של פירמידת התקשורת של בזק.

הפיכת כל דיון חשוב לסוגיה של ביטחון ושלום משרתת היטב את האנשים בעמדות הכוח והכסף. במקום לדון בשחיתויות של אולמרט, במיליוני הדולרים בחשבונות הבנק של הנהג והבת של ליברמן בקפריסין, בשוחד של בן אליעזר ובשיטה שבה הוא וחבריו במפלגת העבודה קנו במשך עשרות שנים שלטון באמצעות חלוקת ג׳ובים עם ועדי העובדים במונופולים, במיליוני הדולרים שקיבלו עמרי וגלעד שרון או בחוסר ההיגיון הכלכלי והאנרגטי במתווה הגז שנתניהו דוחף - נמתג הכל כשמאל, ימין, שלום וביטחון.

אדגיש שהסדר אזורי וסיום הסכסוך קריטיים ומהותיים לחיינו, לנורמות, לערכים ולדמוקרטיה, אבל חשוב שהם לא ישמשו כסות לפוליטיקאים, לעיתונאים, לגנרלים ולאליטות לחבור יחד כדי להשתמש בהם כסיסמה שמעלימה את יתר הבעיות של החברה - שהם היוצרים אותה. הם לא יכולים לשמש רשת ביטחון לשחיתות או מסך עשן שנועד להסתיר את הצורך בהתמודדות האמיתית עם בעיות מהותיות נוספות שיש לחברה - הגם שחלקן קשורות להמשך הסכסוך.

אליטה קטנה המקורבת לעמדות הכוח, הכסף והתקשורת יודעת שלהתנהגותם של מקבלי ההחלטות אין לרוב שום קשר לשמאל וימין, אבל מיליוני ישראלים שלא מסוגלים לעקוב אחרי הפרטים המורכבים מורדמים. כאשר הם מתעוררים ושואלים שאלות, כפי שעשו במחאה החברתית, קמים מיד מתוך המחנה שלהם אנשים שיגידו ש״זאת לא השעה״ ו״זה לא הזמן״ לעסוק בשחיתות האישית, במינויים הכושלים, בקניית השלטון דרך ועדי העובדים, במונופולים ובהתקרנפות.

לעיתונות יש השפעה גדולה, בעיקר שלילית, על התופעה הזאת: היכולת של מקבלי החלטות מושחתים להמשיך לקבל לגיטימציה ציבורית, להיבחר, לזכות לאמון המערכות שהם מנהלים, נגזרת מהיחס שהם מקבלים בעיתונות. מספר הפעמים שרוב הפוליטיקאים נשאלים על השחיתויות הפליליות או החוקיות שבהן הם מעורבים, על המינוים הכושלים שלהם, על הדרך שבה הם דורסים כללי מינהל תקין, על דו"חות הביקורת שמפורסמים עליהם, מחווירות ליד זמן המסך או האינצ׳ים בעיתון שמוקדשים לעיסוק בשסעים הפוליטיים, הביטחוניים והמדיניים.

אמונו של הציבור בעיתונות קרס אחרי הבחירות האחרונות לרמת שפל חדשה, ובלא במקרה. אם העיתונאים, הפעילים החברתיים והפוליטיקאים הבודדים שרוצים להוביל שינויים מהותיים נחושים לעשות זאת, הם צריכים להכיר בתרומה של התנהלותם לשיווי המשקל ההרסני במערכות הציבוריות בישראל. כל עוד הם לא חלק מהפתרון - והאינטואציה של הציבור הרחב לא מטעה אותו ביחסו השלילי לעיתונות - העיתונאים הם חלק מהבעיה.

תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ