הבלוף הגדול של הכלכלה האמריקאית: הנתונים המדהימים נחשפים

מי שמשלם 1,000 דולר על חתיכת פלסטיק עם לוגו של פראדה יכול להתנחם שבקצה שרשרת הערך הקפיטליסטית הזאת יש יאכטה יפהפייה שמתאימה למונופוליסט האיטלקי ולנשותיו המתחלפות

גיא רולניק
גיא רולניק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
גיא רולניק
גיא רולניק

חגיגה גדולה בוול סטריט.

יצרניות הבירה אנהאוזר־בוש ההולנדית וסאב־מילר הבריטית הודיעו בתחילת השבוע שעבר על מיזוג ענק של 104 מיליארד דולר. שתי חברות הענק, ששולטות במותגי בירה כמו באדווייזר, מילר וסטלה ארטואה, יתמזגו למפלצת האלכוהול הגדולה ביותר אי־פעם.

צילום: בלומברג

העיתונות הכלכלית חגגה את עסקת הענק: מומחים לתעשיית הבירה, בנקאי השקעות, סוחרי ניירות ערך ואנליסטים התלהבו עמוקות. מנהלי החברה הרוכשת יגדילו את האימפריה העסקית, את הכוח ואת היוקרה שלהם, והמנהלים ובעלי העניין בחברה הנמכרת עשויים לאבד כוח ויוקרה, אבל להרוויח מיליארדי דולרים. העמלות לבנקאים יקבעו שיאים חדשים. אם העסקה לא תצא לפועל, הקנס יגיע ל–3 מיליארד דולר.

בשולי החגיגות, בסוף הידיעות בעיתונות, מציינים העיתונאים שיש עניין קטן נוסף: העסקה תדרוש את האישורים של רשויות ההגבלים העסקיים בכל המדינות שבהן פועלות שתי חברות הענק. האנליסטים מעריכים כי הרשויות ידרשו מהחברה הממוזגת למכור חלק מהמותגים והפעילויות שלה כדי לקבל את האישור המיוחל.

אף שהיקף המיזוג של שתי יצרניות הבירה האמריקאיות חריג, הוא משתלב היטב במגמה של מיזוגים ורכישות שאנחנו רואים בעשורים האחרונים ברוב ענפי המשק האמריקאי.

ליאונרדו דל וקיוצילום: Getty Images

העיתונות האמריקאית מתייחסת בדרך כלל לעסקות האלה כתהליך טבעי ומתבקש, שמטרתו לחזק את החברות, לתת להן יתרונות לגודל, להפוך אותן ליעילות יותר ולאפשר להן להתמודד עם התחרות הבינלאומית הגוברת בעולם כלכלי גלובלי.

אבל האם ייתכן שיש הסבר נוסף לעסקות האלה? כזה ששופך אור שונה לחלוטין לא רק על המיזוגים והרכישות בוול סטריט, אלא על כל מה שנעשה בעשורים האחרונים במשק האמריקאי?

בשנים האחרונות הצגנו בטור זה אנקדוטות רבות מתעשיות שונות בארה״ב, שמשקפות תופעות שלא מתחברות לנרטיב השולט — כאילו המשק האמריקאי הוא תחרותי. הדוגמאות הבולטות הן ענף התקשורת, שבו מחירי הסלולר, האינטרנט והטלוויזיה בכבלים גבוהים ביחס למתרחש ברוב המדינות במערב; וענף הבריאות, שמציג בעשור האחרון מיזוגים בכל שרשרת הערך — מבתי החולים עד חברות הביטוח.

דוגמה מצוינת נוספת היא הנעשה בענף משקפי הראייה והשמש האופנתיים. מה משותף למותגי המשקפיים פראדה, שאנל, דולצ׳ה וגבאנה, ורסאצ׳ה, ברברי, ראלף לוריין, טיפאני, בולגרי, ווג, פרסול, קואץ׳, דונה קארן, רייבן ואוקלי? ברור: הם יקרים להחריד ועולים מאות דולרים, אף שעלות הייצור של מסגרת כזאת היא שבריר מהמחיר שבו היא נמכרת בחנויות. ומה משותף לרשתות המשקפיים הפופולריות שנמצאות כמעט בכל קניון אמריקאי — סאנגלסז האט, לנז קראפטרס, אוליבר פיפלז, פרל ויז׳ן, טרגט אופטיקל וסירס אופטיקל? כמובן: שאף שהן ״מתחרות״ אלה באלה וממוצבות כיותר או פחות יוקרתיות — מחיריהם של כל המותגים שהזכרנו לעיל גבוהים להחריד בכולן.

ובכן, זה לא מקרה. כל המותגים האלה מיוצרים על ידי חברה אחת. מה שיפתיע אתכם יותר הוא שכל רשתות המשקפיים האלה שייכות לאותה חברה. קוראים לה לוקסוטיקה, והיא יצרנית המשקפיים הגדולה בעולם. היקף המכירות שלה היה 9.2 מיליארד דולר ב–2014, ובעשור האחרון היא הפקמן של עולם המשקפיים: היא בלעה את רייבן, אוקלי וכמעט כל מותג מוביל בענף המשקפיים. הרכישות האלה השתלמו מאוד ללוקסוטיקה האיטלקית — המניה שלה עלתה בעשור האחרון ב–183%, לשווי שוק של 33 מיליארד דולר, מה שהפך את המייסד שלה, ליאונרדו דל וקיו, לאחד האנשים העשירים בעולם, עם הון של 20 מיליארד דולר. חיפוש מהיר באינטרנט מעלה תמונות של היאכטה שלו, באורך 203 רגל ועם חמש קומות. מי שמשלם 1,000 דולר על חתיכת פלסטיק עם לוגו של פראדה יכול להתנחם שבקצה שרשרת הערך הקפיטליסטית הזאת יש יאכטה יפהפייה שמתאימה למונופוליסט האיטלקי ולנשותיו המתחלפות.

השליטה הטוטלית של לוקסוטיקה ברוב מותגי משקפי היוקרה וברוב רשתות השיווק שלהן מעלה את החשש כי סיסמת הבחירה האמריקאית היא מסך עשן: בענפים רבים במזון, במשקאות, בטואלטיקה ובבריאות יש חברות ענק עם נתחי שוק אדירים, ששולטות ולפעמים ״מנהלות״ כמעט כמו מתכנן מרכזי את המחירים בשווקים ויוצרות מצג שווא מול הצרכנים והרגולטורים של ״בחירה״ באמצעות ערוצי הפצה ושמות שונים.

סלולר, משקפיים, חברות ביטוח רפואי. האם כל אלה הן רק אנקדוטות? מתברר שלא.

פרופ' רוני מיכאלי מאוניברסיטת קורנל והמרכז הבינתחומי הרצליה הוא אחד הכוכבים הישראלים הבולטים בעולם בתחום הפיננסים. לפני כשנה הוא והקולגה שלו, פרופ' גוסטאבו גרולון, הבחינו בתופעה מעניינת: נפילה חדה שמתרחשת מזה שלושה עשורים במספר החברות הציבוריות בוול סטריט.

תחילה מיכאלי הניח שכנראה התרחש במשק האמריקאי מעבר מכדאיות של הפעלת חברות כציבוריות להפעלתן פרטיות. אבל כשהוא החליט לחפור בחומרים עם גרולון ופרופ' ילנה לרקין — ציפתה להם הפתעה גדולה.

הממצא הראשון היה חד: מספר החברות הציבוריות בארה״ב ירד בחצי בין 1997 ל–2013. מספר החברות בוול סטריט חזר לרמתו בשנות ה–70, כאשר רמת התוצר בארה״ב היתה שליש מרמתה כיום.

הממצא השני היה שלא חל באותה תקופה גידול במספר החברות הפרטיות הגדולות, כלומר מספר החברות פשוט ירד. השלב הבא היה לבדוק את הריכוזיות בכל אחד מ–71 הענפים המרכזיים העיקריים בארה״ב. גם כאן הממצאים היו חד־משמעיים: מדד הרפינדל, המקובל למדידת ריכוזיות בכלכלה, עלה — לעתים בצורה חדה, ב–85% מהתעשיות בארה״ב.

חברות הענק שמתמזגות נוהגות לשווק לעיתונאים, לאנליסטים ולרגולטורים את התזה, שקנתה אחיזה במקומות רבים, שהמיזוגים האלה הכרחיים כדי להתמודד עם התחרות הבינלאומית הגוברת. בחלק מהמדינות זוכה יצירת מפלצות ענק לכינוי ״בניית אלופים לאומיים״, כדי לקבל גיבוי ממשלתי ולעתים גם סובסידיות והטבות. מיכאלי, גרולון ולרקין בדקו גם את זה, וגילו שבשלושת העשורים האחרונים לא חל גידול בנתח השוק של חברות זרות בשוק האמריקאי.

המסקנה הראשונה מהמחקר היא שבניגוד לאמונה המקובלת, שהמשק האמריקאי נהפך לתחרותי יותר ויותר בעשורים האחרונים בגלל גלובליזציה, טכנולוגיה וכדומה — הוא נהיה יותר ויותר ריכוזי. 90% מענפי המשק האמריקאי נהפכו לריכוזיים יותר, ובחצי מהם התרחשה נפילה של 50% במספר החברות.

פרופ' רוני מיכאליצילום: Lindsay France / Cornell Univer

מיכאלי וחבריו גם גילו שהחברות שיצאו מהמשחק לא היו חלשות פיננסית, כאלה שהיו חייבות להיבלע, וגם לא חברות בנישות שנהפכו למיושנות או ללא רלוונטיות בגלל שינויים טכנולוגיים.

אז מדוע השווקים נהפכו לכל כך ריכוזיים? מה הניע את גל המיזוגים והרכישות הזה? התשובה לא תפתיע את הקורא הישראלי, בוודאי לא את קוראיו של טור זה. המנוע מאחורי התופעות האלה הוא רצונן של החברות הרוכשות והמתמזגות להשיג כוח שוק גדול יותר מול הצרכנים, הספקים והמתחרים. בניגוד לטענות המקובלות, כאילו הגודל משרת יעילות — מיכאלי וחבריו מצאו שהיעילות של החברות לא גדלה אחרי המיזוגים.

מה שגדל יפה מאוד לאחר המיזוגים בצורה מרשימה הם כמובן הרווחים של החברות הקונות והממזגות. כוח השוק הגדל שלהן איפשר להן להעלות את המחירים לצרכנים או ללחוץ על ספקים קטנים. יש ענפים שבהם המחירים עלו לצרכנים, ויש חברות — כמו וולמארט — שהשתמשו בכוח כדי להוריד את המחיר שהן משלמות לספקים.

הגידול ברווחיות כתוצאה מהריכוזיות הגוברת יצר עושר גדול לבעלי המניות. מיכאלי וחבריו בדקו מה היתה התשואה שהניב תיק תיאורטי של השקעת לונג בענפי משק שבהם הריכוזיות גדלה לאורך התקופה והשקעת שורט בחברות שבהן לא היה גידול בריכוזיות. התוצאה היתה חדה וברורה: התיק הזה הניב תשואה שנתית גבוהה ב–9% (900 נקודות בסיס) מתיק השוק.

מיכאלי וחבריו גילו גם שהריכוזיות הגוברת בענפים נתנה יתרונות נוספים לחברות הרוכשות והממזגות: חברות שגדלו קיבלו יותר הזדמנויות לרכוש חברות נוספות והגדילו את החסמים לכניסה לשווקים שלהם.

מיכאלי אינו היחיד שמצביע על הכיוון הזה. "וול סטריט ג׳ורנל" הציג השבוע את הגרפים האלה, שהוכנו על ידי משרד המשפטים האמריקאי, המציג את מדדי הריכוזיות בענפי משק רבים. גם הם תומכים בכיוון הזה: רוב המשק האמריקאי נהיה ריכוזי יותר.

יאכטה
יאכטה של מונייקוסצילום: Abxbay

אם הנתונים של מיכאלי ושל משרד המשפטים חדים וברורים, ייתכן שבמחקר הזה טמון אחד הבלופים הגדולים של שוק ההון האמריקאי. האם ייתכן שמאחורי הסיסמה שכל מנכ״ל אמריקאי, כל ברוקר, כל סוחר יום ופוליטיקאי יודע לזמר, שהחברות האמריקאיות ״יוצרות ערך״ למשקיעים — יש סיפור הרבה פחות מושך? שחלק גדול מ״הערך״ שנוצר בענפים רבים הוא פשוט העברת ערך מהצרכנים לחברות ולמשקיעים באמצעות הגדלת הריכוזיות, הגדלת כוח השוק של החברות והעלאת מחירים?

אולי המטרה העיקרית של המיזוג בין שתי חברות הבירה הענקיות שעמו פתחנו את הטור הוא לא להפוך אותן ליותר יעילות, אלא בעיקר להגדיל את כוח השוק של החברה הממוזגת מול הלקוחות, הספקים וכל שאר בעלי העניין בתעשייה, להקפיץ מחירים ולהעביר ערך קיים אל החברה הממוזגת?

שאלתי את מיכאלי, ששוהה בימים אלה בישראל כמרצה במרכז הבינתחומי הרצליה, אם ייתכן שארה"ב שונה דרמטית מהמיתוס המקובל. מיכאלי סבור שכן. ״כל הנתונים שלי מצביעים שיש גידול משמעותי בריכוזיות, שמתורגם לעלייה חדה ברווחיות ולתשואות עודפות של מניות החברות, שעולות בקנה אחד עם הגידול בכוח השוק של החברות והשינוי במבנה ענפי המשק האמריקאי״.

מיכאלי הוא פרופסור למימון, ולא מומחה להגבלים עסקיים או לארגון תעשייתי, אבל הוא החליט להסתכן ולרמוז גם במאמר שלו שהריכוזיות הגוברת ברוב ענפי המשק בארה״ב בעשורים האחרונים לא נובעת משינויים טכנולוגיים, אלא מהחלטות פוליטיות. הוא מציין את כניסתו של ג׳ורג׳ בוש הבן לבית הלבן כנקודת מפנה, שבה מדיניות ההגבלים העסקיים נהפכה למוטה יותר למען האינטרסים של החברות הגדולות, ומציג את הירידה החדה במספר המיזוגים שנבדקו על ידי רשויות ההגבלים העסקיים.

היסטוריונים של הגבלים עסקיים ירחיקו לכת, ויגידו שהתופעה של היחלשות מוסד ההגבלים העסקיים האמריקאי התחילה כבר לפני 50 שנה, ולמעט התפרצויות קצרות, כוחן הפוליטי של חברות הענק האמריקאיות גדל בצורה עקבית. הן מצטיידות בחברות ייעוץ ענקיות ששוכרות את שירותיהם של הכלכלנים היקרים והטובים ביותר בעולם, שמצטיינים במתן עדויות מומחה המציגות תמיד את המיזוג ככזה שלא פוגע בתחרות הענפית. לעולם הן יראו שהתחרות בענף עזה, שהשוק המדובר מורכב ושונה ממה שנראה ושהמיזוג הכרחי כדי לקדם את היעילות של הפירמות ואת האינטרסים של הצרכנים והעובדים. בפועל, כפי שמראה המחקר של מיכאלי וחבריו, הרווחיות של החברות עולות וכוח השוק שלהן גדל בהתאם.

האם ייתכן שהגידול באי־שוויון בארה״ב בעשורים האחרונים נובע לא רק משיפור בטכנולוגיה ומגלובליזציה, אלא גם מיכולתן של יותר ויותר חברות להעלות מחירים, לגבות רנטות עולות מהלקוחות ולחלק את השלל עם בעלי המניות, המנהלים והעובדים הבכירים שלהן? האם ייתכן שמאחורי מסך יחסי הציבור של טכנולוגיה וחדשנות, האנרגיות ברוב ענפי המשק האמריקאי מופנות להגדלת הריכוזיות, להרמת חסמי הכניסה, לדיכוי התחרות ולצבירת רנטות מונופוליסטיות? האם הריכוזיות הגוברת היא היבט נוסף של כלכלת ״המנצח לוקח את הכל״?

האם שחיקת האכיפה של הגבלים עסקיים בארה״ב היא ביטוי מוחץ נוסף, סמוי יותר מהעין, להשחתת המערכת הפוליטית והרגולטורית על ידי קבוצות האינטרס וחברות הענק? האם כל התופעות האלה לא מקטינות את היעילות של הכלכלה ומגדילה את האי־שוויון?

האם מחקרים כמו אלה של מיכאלי ואחרים מבשרים התעוררות של האקדמיה והענקת לגיטימיות גוברת לאנשים שרוצים לאתגר את המוסכמות שהשליטו חברות הענק והכסף הגדול בחברה האמריקאית ובחברות שרצו להידמות לה? אני לא יודע את התשובות לשאלות האלה, אבל אני כמעט בטוח שהן יישאלו יותר ויותר בשנים הקרובות — למגינת לבם של אלה שנהנים מהשיטה הקיימת ורוצים שנחשוב שהיא בלתי נמנעת. 

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker