הכירו את הפרופסור שהבנקאים והטייקונים רועדים ממנו

כשהבנקים נשלטים בידי טייקונים ומשפחות הם יכולים להיות גרועים לא פחות, לעתים גרועים יותר, מבנקים ממשלתיים

גיא רולניק
גיא רולניק
גיא רולניק
גיא רולניק

"אחרי החגים" הגיעו, ועמם יגיעו בקרוב המלצותיה של הוועדה לקידום התחרות באשראי, בראשותו של עו"ד דרור שטרום.

אין צורך לעצור את נשימתנו בקשר להמלצה העיקרית של הוועדה: ההחלטה החשובה ביותר שכלולה בדו״ח הוכרעה למעשה כבר בסוף אפריל.

זה קרה ביום שני בצהריים, בלשכתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. יו"ר כולנו משה כחלון הגיע לפגישה עם ראש הממשלה בעניין ההסכם הקואליציוני. במקום כבר המתינו לו נגידת בנק ישראל, ד"ר קרנית פלוג, וראש המועצה הלאומית לכלכלה לשעבר, פרופ' יוג׳ין קנדל.

מיד בתחילת הפגישה הבהיר כחלון כי הוא רוצה שהפרדת כרטיסי האשראי תיכנס להסכם הקואליציוני. פלוג נזעקה מיד, ואמרה שאי אפשר לגבש דעה רצינית בנושא הזה במהירות. היא ניסתה להרוויח זמן. אי אפשר לקיים דיון בלי המפקח על הבנקים בבנק ישראל, אמרה פלוג.

רנדל מורק. "צריך לראות בנקים כמוסדות שאינם שונים מהותית מחברות תשתית כמו חשמל ומים" צילום: מיכל פתאל

״אין בעיה״, השיב ראש הממשלה, ״תקראי למפקח״. לפלוג לא היתה ברירה אלא להרים טלפון למפקח ולבקש שיגיע מיד ללשכת ראש הממשלה - הרי הבניין של בנק ישראל נמצא מול משרד ראש הממשלה.

המפקח על הבנקים, דודו זקן, נכנס לחדר. קנדל, שהודיע מראש שיש לו התחייבות אישית ולא יוכל להישאר, עזב. בלשכה נשארו משרד האוצר מול בנק ישראל: ראש הממשלה, מנכ״ל משרדו, כחלון ויועציו, שטרום, פלוג וזקן.

פלוג וזקן ניסו לשכנע את ראש הממשלה שהפרדת חברות כרטיסי האשראי מהבנקים תסכן את יציבות הבנקים. שטרום השיב להם שככל ששוק הוא תחרותי יותר והעסקים בו יעילים יותר - המערכת יציבה יותר. בנק ישראל הפסיד בוויכוח. בסוף אותו שבוע כבר היה מוכן ההסכם הקואליציוני עם כולנו, ובו ההחלטה להפריד את חברות כרטיסי האשראי מהבנקים.

בישיבות הראשונות של ועדת שטרום עדיין ניסו נציגי בנק ישראל לבדוק אם אפשר לשקול את ההחלטה מחדש, אבל מהר מאוד התברר להם שזה לא ילך הפעם. שטרום וחברי הוועדה, פרופ' אבי בן בסט ופרופ' דיויד גילה, היו נחושים בצורך לשבור את הריכוזיות בבנקאות. גם האווירה הציבורית מתאימה: אנחנו עדיין קוטפים את פירות המחאה החברתית, נפילת הטייקונים וחוק הריכוזיות חשפו את קפיטליזם המקורבים הישראלי - וכעת קשה בהרבה להגן על העמדות המסורתיות של שימור המצב הקיים לטובת הבנקים.

ההפסד של בנק ישראל בקרב על הפרדת כרטיסי האשראי הוכרז רשמית בתחילת ספטמבר, כשמיד עם כניסתה לתפקידה הודיעה המפקחת על הבנקים החדשה בבנק ישראל, חדווה בר, שבנק ישראל ״החליט״ להפריד את כרטיסי האשראי מהבנקים. בר הבינה עוד לפני שנכנסה לתפקידה שהפור נפל, ואם כבר המהלך ייצא לדרך — מוטב לה ולפיקוח על הבנקים להיראות כמי שמובילים ולא נגררים.

החדשות הטובות הן שהפרדת כרטיסי האשראי מהבנקים היא צעד חשוב נוסף בצמצום הריכוזיות במערכת הבנקאות. המהלך יחליש את כוחם הפוליטי האדיר של הבנקים, ששולטים במישרין ובעקיפין ברוב העסקים הגדולים במשק. הם לא שולטים רק בעסקים גדולים, אלא גם בחברות ובקבוצות המחזיקות בכלי תקשורת. זה מכשיר הרתעה אפקטיבי מאוד, והם לא חששו להשתמש בו בעבר.

ואולם הדרך שבה יופרדו כרטיסי האשראי מהבנקים היא קריטית: ועדת שטרום צריכה לוודא שהחברות אכן מופרדות, ושהן עצמאיות ולא קשורות במישרין או בעקיפין, בגלוי או בסמוי לבנקים או לחברות הביטוח השולטות כיום בשוק האשראי.

אחד הסיכונים האפשריים הוא שהבנקים ימכרו את חברות כרטיסי האשראי למשקיעים גדולים, שייקחו הלוואות גדולות ממערכת הבנקאות כדי לממן את הרכישות. ככל שהמינוף של עסקות אלה יהיה גדול יותר, כך התלות של הקונה בבנק המממן תהיה גדולה יותר, וקיים חשש שהם יגיעו ל״הסכמות״ שקטות על כך שלא כדאי ליצור תחרות של ממש. לכן עדיף שהבנקים לא ימכרו את חברות כרטיסי האשראי, אלא יחלקו את המניות בהן לבעלי מניותיהם (ספין אוף). במקרה של בנק הפועלים צריך לוודא שבשלב הבא אריסון השקעות, בעלת השליטה, תמכור את מניותיה בחברת כרטיסי האשראי.

סטנלי פישר צילום: עופר וקנין

הפרדת כרטיסי האשראי מהבנקים היא צעד ראשון, קל יחסית, במשימה לצמצום הריכוזיות במערכת הפיננסית והחלשת הלפיתה של הפועלים ולאומי במשק.

כדי להיזכר ולהזכיר מדוע הריכוזיות במערכת הבנקאות בישראל היא סכנה גדולה מאוד לכלכלה הישראלית ולדמוקרטיה, חזרתי השבוע לאחד המומחים הגדולים בעולם לסוגיה, אם לא הגדול שבהם — פרופ' רנדל מורק מאוניברסיטת אלברטה שבקנדה.

הבנקאים, הטייקונים ועורכי הדין והכלכלנים שלהם זוכרים היטב את מורק משניים מהקרבות הכואבים ביותר שהתחוללו בשנים האחרונות על השליטה בכלכלה הישראלית. רנדל חוקר מזה כ–30 שנה את ההשפעה של מבנה הבעלות על חברות בכלל ועל פירמידות ומוסדות פיננסיים בפרט על הביצועים של מדינות וכלכלות.

בתחילת 2009 יצא סטנלי פישר, אז נגיד בנק ישראל וכיום סגן יו״ר הבנק הפדרלי של ארה"ב, למאבק ציבורי חסר תקדים ביו״ר המושחת של בנק הפועלים, דני דנקנר. פישר קיבל מידע על התנהלותו של היו״ר, והחליט שהוא חייב להעביר אותו מתפקידו. הוא נדהם לגלות כי בעלת השליטה בבנק מסרבת לשתף פעולה, ומתעקשת להשאיר את היו״ר בתפקידו. הוא נדהם כפליים לגלות כי רוב העיתונות נעמדה לצדו של דנקנר, אולי גם מפני שהוא ובן דודו נוחי דנקנר, אז יו״ר אי.די.בי, שלטו בכ–400 מיליארד שקל של כספי ציבור והיו מוקד כוח כלכלי פרטי חסר תקדים בתולדות המשק הישראלי, ורוב כלבי השמירה העדיפו ללקק את רגליהם בהכנעה.

כששאלתי את פישר מיד לאחר שתבע להדיח את דנקנר מתפקידו מדוע עשה זאת וכיצד הוא מסביר את הקושי האדיר שבו נתקל, הוא העדיף שלא לתת מענה ישיר, אלא לצטט את אחד המאמרים המפורסמים ביותר של מורק. פישר הקריא לי את הפסקאות הבאות מתוך מאמר שפירסם מורק לפני עשור על פירמידות, טייקונים וקשרי הון־שלטון:

״למעט בארה"ב ובבריטניה, רוב החברות הגדולות בעולם נשלטות על ידי משפחות, שמצליחות לשלוט בכלכלות שלמות באמצעות מבני שליטה דמויי פירמידה. זה מאפשר להן לשלוט בחברות מבלי להשקיע הון אישי. באמצעות מבני הפירמידה, חברת אחזקות משפחתית אחת שולטת בכמה חברות ציבוריות, ששולטות בתורן בחברות ציבוריות נוספות, וכן הלאה. חברי המשפחה ממונים לרוב לתפקידים בכירים בארגון. המבנה מאפשר לכמה משפחות עשירות לשלוט בחלק גדול מהמגזר הפרטי במדינות.

דרור שטרום צילום: חגי פריד

"כדי לשמור את עמדתן הייחודית, הגדילו המשפחות את יכולת ההשפעה הפוליטית שלהן הרבה מעבר לגודל ההון שלהן, באמצעות השקעה בקשרים פוליטיים. ההשלכות של צעדים כאלה על הכלכלות עשויות להיות חמורות ביותר: קצב חדשנות נמוך, הקצאת משאבים לא יעילה, צמיחה נמוכה, קיבעון כלכלי, שוקי הון שאינם מתפקדים ביעילות ושאפשרויות הכניסה אליהם מוגבלות״.

פישר, פוליטיקאי משופשף, דיפלומטי ובעיקר זהיר מאוד, העדיף להשתמש בדבריו של מורק, ושלח את מקורביו להסביר שהציטוט מתאים לשיטתו לתאר את מבנה המשק ואת הכוח האדיר שצברו בו בני הדודים. בהמשך שימשו המחקרים של מורק השראה לפישר ולכלכלנים של בנק ישראל בתמיכתם בקמפיין לפירוק הריכוזיות במשק בכלל והפירמידות בפרט.

מדוע נאלץ פישר להשתמש במחקר של פרופסור למימון מאלברטה כדי להסביר את הסכנה הטמונה בפירמידות ובריכוזיות? הסיבה הראשונה היא שמורק הוא אחד המומחים הגדולים בעולם בנושאים האלה. הסיבה השנייה היא שרוב האקדמיה הישראלית שתקה באותן שנים. בין היחידים שהעזו להתריע היו פרופ' אבי בן בסט, פרופ' ישי יפה ופרופ' אסף חמדני מהאוניברסיטה העברית; פרופ' אריה בבצ׳וק מאוניברסיטת הרווארד, ששימש בהמשך כיועץ לוועדת הריכוזיות; ושטרום עצמו.

בסוף 2013 אישרה הכנסת, בתמיכה מוחלטת של הקואליציה והאופוזיציה, את חוק הריכוזיות. הממסד, הממשלה, הרגולציה, האקדמיה — כולם קראו בפה מלא את מה שמורק כתב לפני עשור ומה שבישראל אסור היה להגיד: פירמידות במשק מפותח הן איום על הדמוקרטיה, הכלכלה והפריון.

אלא שהפירמידות אינן המוטציה הפיננסית היחידה שצמחה פרא במשק: עכשיו הגיע הזמן לטפל בבנקים ובחברות הביטוח — לא רק בריכוזיות המערכת, אלא בעיקר במבנה הבעלות. לשם כך חזרתי השבוע למורק. אחרי שסיים לחקור את נזקי הפירמידות, הוא עבר לפני שבע שנים לחקור את מבנה הבעלות בבנקים ברחבי העולם.

רוב הכלכלנים המתמחים בפיננסים מגלים חשדנות כלפי ממשלות שמתערבות בעסקים ובשוק ההון. לדידם, כל דבר ממשלתי הוא גרוע, ותמיד עדיף משהו פרטי. אבל מורק לא נמנה עם החבורה הזאת. הוא מגדיר עצמו ״קפיטליסט שלא אוהב עסקים״, ולמי שמתפלא כיצד זה ייתכן, הוא מסביר: ״רוב העסקים, בעיקר הגדולים שבהם, לא באמת אוהבים קפיטליזם ובעיקר לא אוהבים שווקים ותחרות. הם בעיקר עסוקים בלנסות לפגוע בשווקים״.

דני דנקנרצילום: אורן נחשון

חברו הטוב של מורק ללימודי הדוקטורט הוא פרופ' אנדרי שלייפר, הכלכלן המצוטט בעולם ואחד המבריקים והפוריים ביותר בתחום. ברבים ממאמריו אוהב שלייפר להציג את אוזלת ידן של הממשלות. מורק אוהב להתווכח אתו. כך הוא עשה במאמר שהתיישב לכתוב עם פרופ' ברנרד יאנג ודניז יאבוז ב–2009.

מורק החליט שהאבחנה המעניינת יותר בעולם הבנקאות ושוק ההון היא לא בין בנקים ממשלתיים לפרטיים, אלא בין בנקים פרטיים הנשלטים בידי טייקונים ומשפחות לבין בנקים פרטיים נטולי גרעין שליטה. הוא בדק 427 בנקים ב–44 מדינות וחילק אותם לשלוש קטגוריות: ממשלתיים, פרטיים הנשלטים בידי טייקונים ופרטיים ללא גרעין שליטה (המניות מפוזרות בידי הציבור).

התיזה של מורק היא שמערכת פיננסית מפותחת קריטית לתהליכי היזמות והחדשנות בכלכלה, אבל בניגוד למה שרבים נוטים לחשוב — העסקים הגדולים, הטייקונים והאליטות הכלכליות אינם מעוניינים בשווקים פיננסיים מפותחים או בצמיחה, אלא רק בביצור מעמדם ושימור הסטטוס־קוו. מערכת פיננסית מפותחת וכלכלה דינמית פותחות ליזמים ומתחרים חדשים אפשרות להיכנס לשווקים ולערער את מעמדם של הטייקונים והמשפחות שהשתלטו על ענפי המשק ורוצים לשמר את כוחם במינימום מאמץ.

מורק וחבריו ערכו בדיקות על הקשר בין הנתח של בנקים שנמצאים בשליטת טייקונים ומשפחות הכסף הגדולות לבין הצמיחה של המדינות, היעילות בהקצאת האשראי והאי־שוויון. התוצאות היו חד־משמעיות: ככל שבמדינה פעלו יותר בנקים שגרעיני השליטה שלהם היו בידי טייקונים, כך הקצאת ההון במדינה היתה גרועה יותר — כלומר, החסכונות במשק זרמו למקומות הלא נכונים. עוד הוא גילה שככל שיותר בנקים היו בשליטת טייקונים, גם האי־שוויון במדינה גדול יותר, שכיחותם של משברים פיננסיים רבה יותר והצמיחה איטית יותר. ״גילינו שככל שיותר בנקים נשלטים על ידי טייקונים באמצעות גרעיני שליטה — כך לכלכלה יש יותר סממנים של קפיטליזם מקורבים״, הוא מסביר.

המועד שבו בחר מורק לערוך את המחקר היה מעניין במיוחד. הוא התחיל את המחקר דווקא אחרי המשבר הגדול של 2008. הטייקונים הישראלים הצליחו באותן שנים למכור לרגולטורים ולעיתונאים את התיזה שהמשבר בוול סטריט נגרם רק כתוצאה מכך שהבנקים בארה"ב היו חסרי גרעין שליטה. הם טענו שאנחנו צריכים טייקונים שישמרו על הבנקים ועל חברות הביטוח. מורק הוכיח את ההפך: גם כשמביאים בחשבון את המשבר הפיננסי של 2008, עדיין התוצאה של כלכלות עם בנקים בידי משפחות וטייקונים גרועה יותר ויש בהן משברים פיננסיים רבים יותר.

״כלכלנים רבים מבחינים בין ממשלות לבין עסקים פרטיים, אבל זה לא פשוט כמו שזה נראה. הפוליטיקה והעסקים שלובים זה בזה. מרבית העסקים הגדולים מתמקדים ב-Rent Seeking - ניסיון להשפיע על פוליטיקאים ורגולטורים להעניק להם הטבות שונות. במקרה של בנקים זה מעניין במיוחד, כי יש להם השפעה עצומה על הכלכלה. ה׳התבצרות׳ של אליטות כלכליות - טייקונים, משפחות ופירמידות - עוצרת את הכלכלה והיא כר נרחב להשתלטות שלהם על הממשלה והרגולציה שקובעות את כללי המשחק״.

המחקר של מורק מסביר היטב לא רק את הכישלון של הפרטת בנק הפועלים; פרשיות השחיתות, ההלוואות לטייקונים מקורבים והקצאת האשראי הכושלת נראים כלקוחים ישירות מתוך המחקר שלו. המחקר מעלה סימני שאלה גדולים לגבי המדיניות של בנק ישראל בעשורים האחרונים להעדיף גרעיני שליטה בבנקים, ולא פחות מכך — מעורר חשש כבד לגבי ניהול רוב כספי הפנסיה של הציבור בידי קומץ טייקונים ופירמידות השולטים בחברות הביטוח.

כלומר, הבעיה במבנה המשק ובשוק ההון הישראלי אינה רק הריכוזיות בבנקים ובביטוח, אלא מבנה הבעלות במוסדות הפיננסיים. כשהם נשלטים בידי טייקונים ומשפחות הם יכולים להיות גרועים לא פחות, לעתים גרועים יותר, מבנקים ממשלתיים.

בנקים ממשלתים? ״כן, תתפלא, אבל במידה רבה בנקים הם בעצם עסקים שמטבעם הם ׳מוצרים ציבוריים׳. מאחר שהממשלה חייבת ברוב המקרים לערוב ליציבות שלהם ומאחר שהם קריטיים להקצאת ההון במשק - כלל לא ברור אם כוחות השוק לבדם מבטיחים שהם ימלאו את התפקיד הכלכלי והחברתי שלהם. לכן, לדעתי צריך לראות בנקים כמוסדות שאינם שונים מהותית מחברות תשתית כמו חשמל ומים, והם צריכים להיות נתונים לפיקוח ממשלתי הדוק. העברת הפעילות הזאת לידי משפחות וטייקונים מובילה לעתים קרובות לתוצאות כלכליות גרועות, לפגיעה בצמיחה, לאי־שוויון, לשחיתות ולתופעות הידועות כקפיטליזם מקורבים״.

סוגיית ההפרדה של כרטיסי האשראי מהבנקים תעורר בשבועות ובחודשים הקרובים עניין רב, וראש הממשלה ושר אוצר ישווקו אותה כמהפכה צרכנית. ואולם המהפכה האמיתית עדיין לפנינו, והיא מלחמה בקפיטליזם המקורבים, בחברות הענק שלא אוהבות תחרות אלא הטבות ממשלתיות וחיבורי הון־שלטון. מי שרוצה לעודד יזמות, חדשנות, הזדמנויות וחופש כלכלי, ומנגד לצמצם את האי־שוויון - צריך להבין שעד שלא נסלק את הטייקונים והמשפחות מהבנקים ומחברות הביטוח שלנו, לא נוכל לעשות התקדמות משמעותית בכיוון.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ