הבכיר שנתן לבתו צ׳ק של מאות אלפי דולרים כדי שתוכל לקנות דירה, ואמר לי בעצב - ״נשברתי״

וגם: מה חושבים בשוק המשכנתאות על משה כחלון ומה הקשר בין הדונלד, הסוציאליסט והמרקסיסט

גיא רולניק
גיא רולניק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה

יועצי התקשורת ומקורביו של שר האוצר משה כחלון צריכים להיות מרוצים. בערב יום הכיפורים הוא קיבל כתבת שער גדולה ב"ידיעות אחרונות". לכאורה, כל השאלות החשובות והנושאים הרלוונטיים הועלו שם, אבל המסגור, הטון והמיצוב עשו עמו חסד גדול. כחלון פעל בחוכמה כשבחר את הבמה הזאת - בכל מקום אחר היה מקבל סוג שונה של טיפול עיתונאי.

עם זאת, בניגוד לרבים מהפוליטיקאים, שמאמינים למה שאמרו אחרי שזה נכתב בעיתון, כחלון יודע שהקשר בין התמונה שעלתה בראיון למציאות הוא חלש. כשהוא עומד מול המראה בבוקר הוא יודע שאיכזב בראש ובראשונה את עצמו, לפני 300 אלף האיש שהצביעו עבורו.

משה כחלון. ממוקד בפוליטיקה פנימיתצילום: אמיל סלמן

הברומטר הטוב ביותר למה שהציבור חושב על שר האוצר לא נמצא הפעם בסקרים, גם לא בתגובות בעמוד הפייסבוק של כחלון, ואפילו לא בטוקבקים הרושפים בכתבות על פעלולי יחסי הציבור שלו. הדרך הטובה ביותר להבין מה חושב הציבור על המדיניות הכלכלית אינו באמצעות הקשה ממה שאנשים אומרים, אלא בצפייה במה שהם עושים.

בערב ראש השנה, לאחר ששר האוצר הודיע על הורדת מחירי הבירה, הוודקה ועוד משקאות חריפים, פירסם בנק ישראל את נתוני המשכנתאות לאוגוסט. מתברר שהקיץ הנורא לא מנע מאלפי ישראלים להיכנס לבנק ולחתום על מסמכי המשכנתא, שתשעבד אותם לבנק לאורך עשרות שנים בסכום מצרפי של 6.2 מיליארד שקל - 50% יותר מאוגוסט אשתקד. אוגוסט לא היה יוצא דופן: הוא הגיע אחרי שביולי זינק היקף המשכנתאות ל-6.6 מיליארד שקל וביוני קבע שיא - 7 מיליארד שקל.

את גל לקיחת המשכנתאות האדיר של החודשים האחרונים אי אפשר לייחס לאופטימיות מיוחדת בקרב הישראלים לגבי המצב הכלכלי: במשק מורגשת האטה, המשתקפת בירידה בשיעורי הגידול של התוצר לנפש, שנמצא כיום קרוב לאפס. גם אי אפשר לייחס אותה לירידה בריבית, משום שריבית המשכנתאות דווקא עולה בחודשים האחרונים. ההסבר היחיד להיקף נטילת המשכנתאות העצום הוא הייאוש המוחלט של עשרות אלפי משפחות שהמתינו לשווא לירידת מחירים, והגיעו למסקנה שאין עוד טעם לצפות לפעולה ממשלתית נחושה בכיוון הזה.

בכיר בממשלה שנתן באוגוסט לבתו בת ה-30 צ׳ק של כמה מאות אלפי דולרים כדי שתוכל לקחת משכנתא ולקנות דירה, הסביר לי בעצב שהוא ״נשבר״. לאחר שלוש שנים שבהן אמר לבתו הנשואה שמוטב שתחכה, שכן מחירי הדירות לא הגיוניים, החליט שאין יותר טעם: "אני חושב שהבנו את מה שהבינו שאר האנשים שקונים דירה בחודשים האחרונים. אין שום כוח בעולם, בטח לא כחלון, שמוכן להתעמת עם כל קבוצות האינטרס החזקות במשק, החל בבנקים וכלה בקבלנים, שמעוניינות לשמר את מחירי הדירות הגבוהים".

הוא לא היחיד. יוג׳ין קנדל, ראש המועצה הלאומית לכלכלה שפרש באוגוסט, סיפר לפני שלוש שנים בכנס של הקבלנים, שיעץ לבתו לא לקנות דירה מתוך הנחה ש״הממשלה״ לא תיתן לבועת הדירות להמשיך להתנפח. ערב פרישתו הוא אמר שמחירי הדירות גבוהים ב-30% מ"מה שהם אמורים להיות", אבל מיד הסביר שמה שדוחף את המחירים למעלה הוא הציפיות.

ג'רמי קורביןצילום: רויטרס

את הציפיות של הציבור להמשך עליית מחירי הדירות אפשר לראות גם כהתפוגגות הציפיות שהיו לציבור משר האוצר, שהבטיח ערב הבחירות להילחם במונופולים ולהוריד את מחירי הדירות. אחרי שהודיע שהוא נבצר בתחום הסדרת מונופול הגז, אבל דאג שהמפלגה שלו תצביע בעד מתווה הגז, צריך להיות אופטימי חסר תקנה כדי להאמין שכחלון ירצה להוביל הורדה משמעותית במחירי הדירות - מהלך שדורש מנהיגות, אומץ ומלחמת עולם עם קבוצות האינטרס והשכבות החזקות ביותר בציבור, שרובן נהנות ממחירי נדל״ן גבוהים.

כחלון לא הסתפק בכל אלה, ובראיון החג שפך עוד מים קרים על מי שהתעקש להיאחז בהזדמנות שסימל ולראות בו פוליטיקאי מסוג אחר, שמבין רגשית את הכאב העצום של מאות אלפי משפחות שנדרסו בשנים האחרונות בידי מחירי הנדל״ן הדוהרים והשחיקה בשירותים הציבוריים.

בראיון הכריז כחלון כי הוא מוכן לנטוש את תפקידו כשר האוצר לצורך הרחבת הממשלה. האיש ששיכנע 300 אלף ישראלים בכך שהוא חוזר לפוליטיקה רק כדי להיות שר אוצר, רק כדי להילחם בקבוצות החזקות ביותר במשק, רק כדי להוריד את מחירי הדירות, יוצא לפתע בהכרזות המוכרות לעייפה מהפוליטיקאים שהוא ביקש לבדל עצמו מהם. לקינוח הוא ניצל את הראיון כדי להלל ולשבח את חברו מימי הליכוד, גדעון סער, כאילו כדי לחזק את אלה שטוענים נגד כחלון שהוא בכלל ממוקד יותר בפוליטיקה הפנימית של הליכוד מאשר בשינויים כלכליים עמוקים.

שר אוצר הוא מהתפקידים התובעניים ביותר בפוליטיקה. אם נניח שבזמן הפנוי המועט שיש לו כחלון עסוק בפוליטיקה הפנים-מפלגתית של הליכוד ובהיערכותו של סער לכיבוש המפלגה, יש סיכוי קלוש שהוא הבחין בחודשים האחרונים בנעשה בזירה הפוליטית בארה״ב ובבריטניה. אם כחלון היה מתעניין, הוא היה מגלה שלוש תופעות קיצוניות ומפתיעות, שלכאורה אינן קשורות זו בזו, ויש הטוענים שאף מנוגדות, אבל למעשה עובר ביניהן חוט השני.

התופעה המוזרה היא הגרוטסקית מכולן, שבארה"ב נקראת "הדונלד". הכוונה היא לאיל הנדל״ן וכוכב הטלוויזיה דונלד טראמפ, שגם לאחר הופעה כושלת בעימות הרפובליקאי בשבוע שעבר עדיין מוביל בכל הסקרים בפער ניכר על מתחריו במפלגה.

הדונלד שומר על ההובלה למרות היסטוריה ארוכה של התבטאויות גזעניות וסקסיסטיות, שעל חלקן הוא חוזר בגאון ובהתרסה בחודש האחרון בווריאציות שונות. הדונלד שומר על מעמדו אף שבחלק גדול מהנושאים שעל הפרק הוא מחזיק בעמדות הפוכות לאלה של המפלגה הרפובליקאית. הדונלד שומר על מעמדו אף שהוא נראה כמו אדם שמשחק תפקיד של מועמד לנשיאות בריאליטי זול, ולא ממש אדם שמועמד לנשיאות.

ברני סנדרסצילום: בלומברג

האם הבוחרים מתלהבים מהדונלד דווקא משום שהוא עשיר ואיש עסקים מצליח? ייתכן, אבל גם זאת בעיקר הצגה טובה. לא רק משום שההיסטוריה של הדונלד רצופה בכישלונות עסקיים, בהסדרי חוב ובמשקיעים שהפסידו את כספם, אלא בעיקר משום שהעושר העצום שלו נופל מזה שהיה בידיו אם היה היה נמנע לחלוטין מכל פעולה עסקית ופשוט משקיע את הירושה שקיבל מאביו העשיר בקרן נאמנות פסיבית המחקה את מדד השוק האמריקאי.

אז מה יש בו, בדונלד? מיד אסביר, לא לפני שנעבור לתופעה המשונה כפליים במערכת הבחירות בארה"ב, והפעם במפלגה הדמוקרטית.

לפני כשנתיים, ערב ביקור בוושינגטון הבירה, ביקשתי מחברים בעיר שינסו לחבר אותי לשיחה עם סנאטור קשיש יהודי מוורמונט. "ברני מי?", הם שאלו. "ברני סנדרס", עניתי להם. אה, "ברני הזה. מדוע אתה מתעניין בו? הוא אמנם יהודי קשיש ונחמד, אבל הוא לא רלוונטי לשום דבר עיתונאי, שכן מדובר בסנאטור שטוען שהוא סוציאליסט".

בצר לי שיגרתי מיילים ישירות לעוזריו ולדובריו. רציתי לשמוע ממנו מה פירוש הדבר להיות פוליטיקאי סוציאליסט בארה"ב, ואם הוא חושב שלרעיונות שלו ובעיקר לדרך שבה הוא מציג אותם יש סיכוי להצליח במדינה היחידה בעולם שבה "סוציאליסט" הוא סוג של קללה.

רק לפני חצי שנה, כשסנדרס ערך את מסיבת העיתונאים שבה הודיע שהוא רץ לנשיאות, הבנתי מדוע לא קיבלתי תגובות מדובריו. זו לא היתה ממש מסיבת עיתונאים, אלא נאום קצר, שמיד אחריו הודיע לעיתונאים שאין לו זמן להתעכב, ונטש את המקום.

את מה שקורה מאז אותה מסיבת עיתונאים אפשר לראות בשתי דרכים. הראשונה היא לקבוע שכל מה שקראנו וכתבנו על הפוליטיקה האמריקאית בעשור האחרון - שהיא נשלטת רק בידי הכסף, העשירים, קרנות הגידור, הבנקים, חברות הנפט, חברות הנשק וחברות התרופות - היה שגוי. הראיה: מועמד שלא קיבל דולר אחד מהחבורה הזאת נהפך בן לילה לאחת ההצלחות הגדולות בתולדות המפלגה הדמוקרטית.

דונלד טראמפצילום: אי־פי

אבל יש דרך אחרת לתאר את ההצלחה המדהימה של סנדרס, שעל פי הסקרים מוביל על מכונת הכסף והכוח המפלצתית של הילרי קלינטון בבחירות המקדימות בניו המפשייר ובאיווה. אך קודם לכן נספר על מועמד קיצוני ושמאלני יותר מסנדרס.

הוא בן 66, ואם אתם לא חובבים מושבעים של פוליטיקה בריטית, יש סיכוי קלוש ששמעתם על ג׳רמי קורבין - חבר פרלמנט מהפלג השמאלני הקיצוני ביותר של מפלגת הלייבור, שב-20 השנים האחרונות נשלטה בעיקר בידי טיפוסים כמו טוני בלייר, ש״הדרך השלישית״ שלהם היתה דומה לעתים להפליא לזאת של חבריהם השמרנים, בעיקר בכל הקשור ליחס לפיננסיירים ולמיליארדרים מהסיטי של לונדון. קורבין, שנבחר לפני שבועיים למנהיג הלייבור, מפלגת השלטון ב-40% מהזמן בעשורים האחרונים, מציג עצמו לא רק כסוציאל־דמוקרט כמו סנדרס, אלא גם כמעריץ של קרל מרקס, וקשה לחשוב על טאבו חזק יותר בפוליטיקה המערבית, בוודאי ב-30 השנים האחרונות, מאשר לזהות את עצמך עם רעיונות מרקסיסטיים.

עכשיו אפשר להתחיל לראות את חוט השני שעובר כאן. אם זה היה רק סנדרס שמאיים על קלינטון ורק קורבין שכובש בהפתעה גמורה את הלייבור, היה אפשר לדבר על עולם שצועד שמאלה, לכיוון הסוציאל-דמוקרטי או אפילו הסוציאליסטי, ולחבר את זה למפלגת סיריזה שזכתה השבוע שוב בבחירות ביוון ועם מפלגת פודמוס ששברה שמאלה בספרד.

ואולם ייתכן שההצלחה האדירה של הדונלד מספרת לנו משהו אחר על מה שקורה בפוליטיקה העולמית, ולמעשה במרבית הדמוקרטיות הקפיטליסטיות. היא מספרת לנו על ציבור מתרחב והולך של אזרחים מצביעים ומשלמי מסים שמתאפיינים בייאוש, חשדנות, ציניות ותיעוב גובר מול האליטות הפוליטיות והכלכליות.

סקר שפירסם לפני שלושה שבועות "וול סטריט ג׳ורנל" מחזק את הערכה הזאת: 80% מהאמריקאים סבורים שהמערכת הפוליטית בארה"ב משרתת בעיקר את קבוצות האינטרס ואת העשירים. ארה"ב, המדינה שמספרת לעצמה ולאזרחיה כמה היא מוצלחת ומצליחה, מאמינה פחות ופחות בסיפור שלה, ככל שהדבר אמור במנהיגיה.

האטרקטיביות של הדונלד נעוצה בסגנון המשתלח והבוטה שלו. אף שהוא יורש עשיר, הדונלד נתפש כאאוטסיידר לממסד האמריקאי. כמי שלא צמח במערכת הפוליטית, הוא מרשה לעצמו לחבוט בה, להגחיך אותה וללעוג לה בדרך ששום פוליטיקאי לא עשה לפניו. רגע השיא של ההצגה הזאת, שלא יכול היה שלא לעורר אהדה אפילו אצל אלה שסולדים משאר תכונותיו, היה כשהסביר בעימות הראשון לחבריו המתמודדים הרפובליקאים כיצד הם כולם עבדים של התורמים העשירים שלהם, וסיפר כיצד פקד על קלינטון לבוא לחתונה שלו, והיא צייתה כי הוא תרם לה כסף.

זו בדיוק האטרקטיביות של סנדרס לעומת קלינטון: מועמד ראשון מזה שנים ארוכות במפלגה הדמוקרטית שאינו טובל בכסף של המיליארדרים וקבוצות האינטרס, ומשדר ניקיון, אותנטיות ויושרה.

הדונלד, הסוציאליסט והמרקסיסט שונים דרמטית זה מזה, והם אינם המועמדים הכי אטרקטיבים בארה״ב ובבריטניה. רחוק מכך. אבל הם בעיקר תמונת ראי של הסלידה, הגועל והייאוש של האמריקאים והבריטים ושל רבים מחבריהם בעולם המערבי מהאוליגרכיות הכלכליות והפוליטיות שהשתלטו על הדמוקרטיות שלהם.

כחלון היה מועמד מהסוג הזה. מרבית הבוחרים שמשך היו אמנם אנשי ימין ומזרחים, אבל המסר שהוא ניסה להעביר היה שהוא אינו חלק ממועדון ההון-השלטון או העיתון שניהל את המדינה בעשור האחרון. הצלחתו שיקפה כמיהה בקרב הציבור למועמד שלא מחובר לעמדות הכסף והכוח במגזר הפרטי והציבורי. כמה מצער ומאכזב היה לגלות שברגע שכחלון נחת על כס שר האוצר, הוא החליט כמו קודמיו לא לצאת לעימותים עם קבוצות הכוח המרכזיות במשק.

אנחנו רק בתחילת התנועה בפוליטיקה העולמית - תנועת המחאה נגד האוליגרכיות של הכסף והפוליטיקה שהתנתקו ממשלמי המסים, מהצרכנים ומהבוחרים. נכונו לנו שנים רבות תחת שלטון קבוצות האינטרס והאליטות הכלכליות והפוליטיות שעסוקות רק בעצמן, בתורמים שלהן ובחברים שלהן.

יש סיכוי קלוש שסנדרס וקורבין יגיעו אי פעם לשלטון. גם הדונלד יישרף כנראה ככל שיתקרב רגע האמת. אבל הם וכוחות רדיקליים אחרים בפוליטיקה כבר משנים את המפלגות הגדולות והמרכזיות.

ייתכן שהתהליך הזה יוכיח שהדמוקרטיה עדיין חיה, נושמת ובועטת, יותר ממה שהאמנו. בסופו של דבר היא לא כל כך מטומטמת, אדישה, בורה ותקועה מול הריאליטי בקופסה של הטיפשים או בודקת סטטוסים בפייסבוק ותמונות אוכל באינסטגרם. מגיע הרגע שבו קבוצה גדול מספיק מרגישה שהמוסדות הפוליטיים והדמוקרטיים לא מייצגים אותה, והיא דורשת שינוי בכללי המשחק.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker