האם מבוטחי מגדל, הפניקס וכלל ביטוח יכולים לישון בשקט?

העברת השליטה בפניקס ובכלל ביטוח לידי חברות סיניות ומינוי דנינו ליו״ר מגדל הם הזדמנות טובה למפקחת על הביטוח במשרד האוצר להעלות שאלות בסיסיות לגבי המשטר התאגידי בענף הביטוח

גיא רולניק
גיא רולניק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים52

טריליון שקל זה הרבה כסף.

טריליון זה אלף מיליארד. אם תשרפו כל דקה שטר של 100 שקל, ייקח לכם בערך 19 אלף שנה לשרוף את כל הכסף הזה. טריליון שקל הם בדיוק היקף הנכסים הפיננסיים של הציבור הרחב שנשלטים בידי שש חברות הביטוח הגדולות בישראל: מגדל, פסגות, כלל ביטוח, הפניקס, הראל ומנורה.

התהליך של הצטברות טריליון שקל בידי שש החברות האלה החל לפני 30 שנה, בעקבות הרפורמה בשוק ההון שהעבירה את הפנסיה לשוק ההון, וצבר תאוצה בשנים האחרונות בעקבות חוק פנסיית חובה ממלכתית. כל מעסיק בישראל חייב לבטח את כל עובדיו בקרן פנסיה או ביטוח מנהלים לגיל הפרישה.

העברת האחריות והניהול של הפנסיה מהממשלה לידי השוק הפרטי בוצעה בעשורים האחרונים ברוב מדינות העולם במידה זאת או אחרת. היתרונות בכך היו בולטים בעשורים הראשונים: לשוק הפרטי המבוזר, שבו מאות אלפי מקבלי החלטות, יש יתרון עצום על מתכנן מרכזי בממשלה בניהול השקעות ובהקצאת מקורות. אבל המשבר הפיננסי של 2008 חשף בצורה בולטת יותר את החסרונות של המודל הזה: מתברר שיש ניגודי אינטרסים גדולים מהצפוי בין האנשים והחברות שמנהלים את הכסף לבין הלקוחות שלהם.

שוקי ההון הבינלאומיים התאוששו במהירות יחסית מהמשבר הקשה של 2008, ורוב שוקי האג״ח, המניות והנדל״ן הגלובליים חזרו לשיאים של לפני המשבר. ההתאוששות הזאת הושגה בעיקר באמצעות הורדת ריבית לרמות שפל היסטוריות - קרוב או מתחת לאפס במונחים ריאליים - והזרמת כספים חסרת תקדים בהיסטוריה על ידי בנקים מרכזיים וממשלות.

במשבר הפיננסי הבא כבר אי אפשר יהיה להשתמש בכלים המוניטריים האלה. הם מוצו. הריבית לא יכולה לרדת עוד. מאות מיליוני משקיעים שלא השכילו להפנים ב–2008 את הסכנות הגלומות בפנסיות התלויות בשווקים הפיננסיים עלולים להבין זאת בצורה כואבת הרבה יותר בעתיד. אין טעם לנסות להעריך היכן ומתי יפרוץ המשבר הבא, משום שכל פעם הוא מגיע מכיוון חדש ובלבוש חדש. כמעט תמיד הוא קשור בהתפוצצות בועת אשראי - של חברות, מדינות או צרכנים.

בעשור האחרון, עוד לפני המשבר בוול סטריט, נחשפו שוב ושוב ניגודי האינטרסים הקשים בין הציבור הרחב המושקע בבורסה לבין מנהלי החברות. המשטר התאגידי, המבנה המשפטי והכלכלי ומוסדות ממשלתיים שאמורים לסייע למשקיעים לפקח על ניהול החברות ולשמור על זכויותיהם - מתבררים כמלאי חורים, פרצות, ניגודי עניינים ובעיקר הנחות אופטימיות לגבי טבע האדם והתמריצים של המפקחים.

אחד הכשלים הבולטים ביותר במשטר התאגידי של החברות הוא הנטייה של הדירקטוריונים להיות בעיקר קשובים לאינטרסים של מנהלי החברות או בעלי השליטה בהן, גם כאשר זה בא על חשבון המשקיעים מהציבור.

הדוגמה הישראלית האחרונה והבולטת ביותר היא פסק הדין שנתן לפני חודשיים השופט עופר גרוסקופף בנושא הבקשה לתביעה נגזרת של בעלי מניות בחברת דיסקונט השקעות בקשר לרכישת "מעריב". גרוסקופף אישר את הגשת התביעה כנגזרת והעלה בפסק דינו חשש שהדירקטורים בחברת הענק היו בובות של בעל השליטה דאז, נוחי דנקנר, שלא שאלו שום שאלה רצינית ולא ערכו שום בדיקה משמעותית לפני ששרפו כ–400 מיליון שקל מכספי הציבור על העיתון הכושל.

למשטר התאגידי החלש שנחשף בקבוצת אי.די.בי, ששלטה בדיסקונט השקעות, היו שתי סיבות עיקריות ששזורות זו בזו: דנקנר היה דומיננטי מאוד, עם כוח אדיר במשק, ברגולציה, בפוליטיקה ובעיתונות, ושום דירקטור או מנהל לא רצה להתעמת אתו; הסיבה השנייה היא שדנקנר שלט בהיקפים אדירים של כספי ציבור באמצעות מבנה פירמידה של חברות החזקה, מה שאיפשר לו לשלוט באמצעות השקעה קטנה מאוד בעשרות חברות ענק ובעשרות מיליארדי דולרים.

המחאה החברתית שאיימה על שלטונו של בנימין נתניהו ועירערה לכמה רגעים את אחיזת הברזל של האוליגרכיה הישראלית בפוליטיקה, ברגולציה ובעיתונות הישראלית הגיעה בקיץ 2011 בעיתוי הנכון, וסייעה לייצר תמיכה חסרת תקדים (73 בעד, 0 נגד בהצבעה בכנסת) בחוק הריכוזיות שהעלה לתודעה את הסכנה שמציבה הריכוזיות לדמוקרטיה ואמור לפרק בהדרגה את הפירמידות מסוגה של אי.די.בי.

אבל בעוד שהפירמידות האלה צפויות להיעלם בהדרגה, הרי שפירמידות חדשות, דומות בגודלן לזו של אי.די.בי, גדלות בשנים האחרונות בישראל. הכוונה היא כמובן למועדון הטריליון, שגדל במהירות עצומה.

מפלצות הביטוח

בניגוד לאי.די.בי, לבזק, לדלק ולחברה לישראל, שבהן הפער האדיר בין ההשקעה ההונית של בעל השליטה (דנקנר, שאול אלוביץ', יצחק תשובה, עידן עופר) לבין היקף הכסף שבו הוא שולט נובע ממבנה פירמידיאלי של חברה המחזיקה בחברה המחזיקה בחברה וחוזר חלילה - בחברות פיננסיות ובעיקר בחברות ביטוח הפער הזה מובנה: בבנקים ההון העצמי מהווה בדרך כלל פחות מ–10% מהיקף הנכסים המנוהלים, ובחברות הביטוח ההיקף קרוב יותר ל–3%. שאר ה–97% הם הכסף שלכם. הפנסיה שלכם.

לכן, אם יש כשלים במבנה המשטר התאגידי בחברות רגילות - כלומר ניגודי עניינים בין המנהלים ובעלי השליטה לבין הציבור - הרי שכאשר מדובר במוסדות פיננסיים בכלל ובחברות ביטוח בפרט המשטר התאגידי המקובל מעוות מראש: בעלי השליטה ממנה 100% מהדירקטורים בחברה ומכאן גם את כל המנהלים שלה, אף שרק 3% או 5% מהנכסים הם שלהם. השאר הוא כסף ציבורי.

ככל שהפער בין ההון האישי המושקע של בעל השליטה לבין הכסף הציבורי שבשליטתו גדול יותר, כך התמריצים להשתמש בכסף הציבורי למטרותיו האישיות רבים יותר. אם בעל השליטה בחברה מוצא דרך לנתב לכיסו אחוזים בודדים מכספי הציבור שבניהולו באמצעות עסקות סמויות, הוא יכול להגדיל דרמטית את התשואה האישית שלו תוך קיפוח הציבור הרחב - שיתקשה להבחין בכך.

משה כחלוןצילום: דודו בכר

לציבור יש יכולת מצומצמת מאוד לפקח על בעלי השליטה והמנהלים בחברות הביטוח המנהלות סכומי עתק. המאזנים של החברות, המתפרסמים מדי רבעון, מגלים מעט מאוד על ההשקעות שהמנהלים מבצעים באמצעות כספי הלקוחות ועל שיקוליהם. חברות ביטוח מנהלות כספי פנסיה לטווחים ארוכים מאוד - עשרות שנים. לכן יכולתם של המנהלים לשחק עם כספי הציבור או למעול באמונו גבוהה הרבה יותר. ההתחייבויות של החברות ארוכות טווח, ולכן הן צריכות להחזיק פחות נזילות - ומכאן גם שהן הרבה פחות שקופות. למבוטחים אין שום יכולת אמיתית להבין היכן וכיצד מושקע כספם, והם צריכים לקוות שהרגולטורים הם שמגנים עליהם ממצב שבו החברה מכרסמת בדרכים סמויות בפנסיה שלהם או מתסריט מפחיד עוד יותר - שבו בוקר אחד, במפתיע, יעמדו מול שוקת שבורה, רגע לפני שייצאו לפנסיה.

אלא שגם יכולתם של הרגולטורים לפקח על ההשקעות קטנה מאוד: רוב הרגולטורים אינם מומחים להשקעה, עומדות מולם מאות או אלפי עסקות מדי שנה בכל רחבי העולם, והם צריכים להניח - כמו הציבור הרחב - שהמנהלים והדירקטורים פועלים בתום לב ובמקצועיות.

מבנה השליטה בחברות הביטוח המנהלות את רוב כספי הפנסיה של הציבור - העובדה ששישה אנשים ממנים את כל הדירקטורים והמנהלים אשר מקבלים החלטות השקעה על כל כספי הפנסיה - מטריד כבר זמן רב. בשנים האחרונות היו רוב היוזמות לפיקוח ורגולציה על השוק הזה קוסמטיות. איש לא העלה ספקות לגבי המבנה הבסיסי של התעשייה הזאת: ניגוד העניינים האדיר בין המנהלים לבין הלקוחות.

ייתכן שהבשילו התנאים לדיון כזה. בפני המפקחת על הביטוח במשרד האוצר, דורית סלינגר, עומדות בימים אלה שלוש החלטות קשות הנוגעות לשליטה ולניהול של שלוש מהחברות הגדולות ביותר בשוק הפנסיה הישראלי: הפניקס, כלל ביטוח ומגדל. שתי החברות הראשונות אמורות להימכר בימים אלה, כתוצאה מחוק הריכוזיות למשקיעים חדשים. דלק של תשובה כבר חתמה על עסקה למכירת השליטה בפניקס לידי חברת ההשקעות הסינית פוסון; קבוצת אי.די.בי מנהלת משא ומתן למכירת השליטה בכלל ביטוח לכמה משקיעים, בהם גם קבוצות סיניות.

ערב החג הודיעה מגדל כי בעל השליטה בה, שלמה אליהו, החליט למנות את מפכ"ל המשטרה היוצא יוחנן דנינו ליו״ר הדירקטוריון של חברת הביטוח, השולטת בכ–210 מיליארד שקל - בעיקר כספי פנסיה המרותקים לעשרות שנים בפוליסות ביטוח מנהלים ובקרנות פנסיה.

דורית סלינגרצילום: תומר אפלבאום

למבוטחים בפניקס, בכלל ביטוח ובמגדל יש סיבות טובות לשאול את עצמם אם מבנה השליטה והניהול המסתמן בשלוש ענקיות הפנסיה האלה מבטיח שהאינטרסים של המנהלים בהן יהיו קרובים ככל האפשר לאינטרסים שלהם. ככלות הכל, חלק גדל והולך של הציבור מפקיד מדי חודש את כספו ואת גורלו בחברות האלה. אם באחת החברות האלה או בכולן תתרחש תקלה גדולה וגלויה או הרבה מאוד תקלות קטנות וסמויות בעשורים הבאים, היא עלולה להנחית מכה כואבת על רמת החיים של מאות אלפי ישראלים עם הגיעם לגיל הפרישה.

בחברות הביטוח המנהלות קרנות פנסיה וביטוחי חיים הסיכון גדול במיוחד: בניגוד לקרנות נאמנות, לתיקי השקעות ולקופות גמל, קרנות פנסיה ופוליסות ביטוח חיים נוהגות להשקיע נתח גדול מנכסיהן בהשקעות לא סחירות כמו נדל״ן וקרנות השקעה פרטיות. שם הרבה יותר קשה לציבור או לרגולטור לזהות עסקות חריגות ובעייתיות, כי לנכסים אין מחיר שוק. סיבה נוספת היא הטווחים הארוכים של ההשקעות - עשרות שנים.

כאשר חברת השקעות סינית רוכשת את תנובה או כל עסק מסחרי ותעשייתי אחר בישראל, הסיכון שלוקחים מדינת ישראל, המשקיעים הישראלים והמגזר העסקי שלנו מוגבל מאוד. גם בתרחישים הקיצוניים ביותר הנזק מוגבל וייחשף במהירות. זאת ועוד: מאחר שהסינים מחזיקים בבעלותם כ–80% מנכסי תנובה, הסיכון שיפעלו נגד בעלי מניות המיעוט נמוך, שהרי הם יהיו המפסידים העיקריים.

לעומת זאת, כאשר מדובר בחברות הביטוח הפניקס או בכלל ביטוח, הקונים הסינים מחזיקים בפחות מ–3% מהיקף הנכסים המנוהלים בידי החברות. שאר הנכסים שייכים למאות אלפי משפחות ישראליות, שעבור מרביתן מדובר ברכושן העיקרי, לעתים יקר וגדול יותר מהדירה שבבעלותן.

הקונים הסינים שהגיעו לישראל וקנו חברות או שוקלים לעשות זאת זוכים בעיתונות הכלכלית המקומית ליחסי ציבור מצוינים. כמקובל בישראל, החברות האלה ממהרות להעלות את העורכים והכתבים הרלוונטים על טיסות במחלקות עסקים כדי שיוכלו "להתרשם מקרוב״ מהמטה שלהן בסין או בהונג קונג. הכתבים חוזרים מלאי התפעלות: הם פגשו הרבה מנהלים, ראו מצגות, שמעו מפוליטיקאים מקומיים כמה נפלאה וחזקה החברה, אכלו אוכל מקומי טוב ושבו למערכת עמוסי חוויות ומזכרות. מה באמת הם יודעים על המשטר התאגידי באותן חברות? על האתיקה המקובלת בהן? על הדרך שבה הן עושות עסקים? מעט מאוד. הדברים האלה נחשפים רק כאשר פורצת שערורייה גדולה או משבר פיננסי.

לפני שבוע הקדיש "אקונומיסט" הבריטי פרויקט מיוחד לעסקים בסין. כמקובל בעיתון, שרוב קוראיו והמפרסמים בו הם חברות גלובליות ענקיות, השורה התחתונה היא שהמגזר העסקי הסיני ימשיך לשגשג למרות המשבר הפיננסי האחרון. אבל בין השורות אפשר היה לקרוא מומחים לכלכלת סין שמספרים שבממלכה המרכזית, כך הם רואים את עצמם מאז ומעולם, אין שום חברה שהיא באמת פרטית. כולן, מי יותר ומי פחות, הן חלק מהממשלה או המפלגה. מעטים הם אנשי העסקים הסינים שהצליחו מאוד בלי חיבור לפוליטיקאים ולעמדות הכוח הממשלתיות.

בסינית קוראים לזה ״גואנשי״, קשרים, ובעברית קוראים לזה הון־שלטון. אלא שבסין זה טבוע בתרבות העסקית והשלטונית. סין מדורגת במקום ה–100 במדד השחיתות העולמי, והתרבות העסקית בה שונה מאוד מהמקובל ברוב מדינות המערב. 100, אגב זה לא ציון מאה, אלא 20 נקודות מתחת לדרגה בשנה הקודמת. זאת רמת שחיתות דומה לזאת שבאלג׳יר, בארמניה, בקולומביה, במצרים, בגבון, בליבריה, בפנמה, בבוליביה, במקסיקו ובמולדובה.

מבנה המשטר התאגידי בבנקים ובחברות הביטוח הישראליות יצר בשנים האחרונות אתגרים אדירים עבור הרגולטורים הישראלים: העברת עשרות או מאות מיליארדי שקלים של כסף ציבורי לידי קומץ של חמישה או עשרה אנשי עסקים הופך אותם לעתים לחזקים מכדי להיות מפוקחים, מבוקרים או ניתנים להעמדה לדין. כמעט כל הרגולטורים במשרד האוצר, בבנק ישראל וברשות ניירות ערך עברו בעשור האחרון לעבוד בעשר הקבוצות העסקיות הגדולות: חלקם מועסקים בהן ישירות ורבים מועסקים אצל ״מתווכים״ - משרדי עורכי הדין, רואי החשבון והלובי הגדולים שמייצגים את תריסר הקבוצות העסקיות הגדולות.

ככל שהקבוצה השולטת בכספי הציבור ובשוק ההון קטנה יותר - במקרה הישראלי מדובר בפחות מתריסר חברות ומוסדות פיננסיים - יכולים חבריה לפתח בינם לבין עצמם אמון גבוה ושיטת פעולה משותפת באמצעות עורכי דין או מאכערים משותפים שמאפשרים להם לפעול בעצה אחת כדי להחליש, לנתב, לאלף ולחנך את הרגולטורים, הפוליטיקאים, העיתונות, מערכת המשפט וכל מי שמנסה לפקח עליהם או להגן על הציבור.

העברת השליטה בפניקס ובכלל ביטוח לידי חברות סיניות ומינוי דנינו ליו״ר מגדל הם הזדמנות טובה למפקחת על הביטוח במשרד האוצר להעלות שאלות בסיסיות לגבי המשטר התאגידי בענף הביטוח: לפער האדיר בין ההון המושקע בחברות בידי בעלי השליטה בהן לבין הכסף הציבורי שהם מנהלים ולתמריצים שהפער הזה מייצר.

אלה אינן שאלות קלות. אף שסלינגר מסתמנת כמפקחת הראשונה שאינה שבויה בידי חברות הביטוח ולא מתכננת לעבור לחיקן עם סיום תפקידה, ספק אם היא תוכל להוביל מהלך כזה ללא גיבוי פוליטי. השאלה היא אם כאשר סלינגר תעלה את השאלות האלה במשרד האוצר בשבועות הקרובים היא תמצא עצמה מול שר אוצר שנמנע מטיפול במונופול הגז או מול שר תקשורת לשעבר ששבר את קרטל חברות הסלולר.

ביחס לסלולר ולגז, שינוי מבנה המשטר התאגידי בענף הפנסיה הוא משימה מורכבת כפליים, מכיוון שהקשר בין מבנה השליטה לבין הפנסיה של הציבור הרבה יותר חמקמק וארוך טווח. שינוי מבני יהיה כרוך בעימות קשה עם השחקנים החזקים ביותר במשק, אבל הפירות שלו, אם יהיו כאלה, יורגשו לאורך עשרות שנים. זה לא מסוג המהלכים שפוליטיקאים או רגולטורים רוצים להוביל, אלא אם הם עשויים מחומר מיוחד. 

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker