הסיפור המוזר על חברת הכנסת רחל עזריה - והבגידה הגדולה של משה כחלון

בבוקר ההצבעה על מתווה הגז בכנסת היתה עזריה משוכנעת שהיא הולכת להצביע נגדו ■ בכמה הזדמנויות היא שאלה את הבוס משה כחלון אם היא יכולה להצביע לפי צו מצפונה. "ברור", ענה לה כחלון

גיא רולניק
גיא רולניק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה

המשנה ליועץ המשפטי לממשלה לעניינים פיסקליים וכלכליים, אבי ליכט, לא העביר חוות דעת משפטית כתובה בבוקר ישיבת הממשלה שבה אושר מתווה הגז.

משיקוליו שלו הוא בחר לתת אותה בעל פה. איש מהשרים לא מחה על היעדרה של חוות דעת משפטית כתובה לפני ההצבעה על אחת העסקות הכלכליות הגדולות בתולדות המשק. כולם ידעו שהם חותמת גומי. הבוס הגדול דאג להבהיר שבנושא הזה אין שיקול דעת ואין דיון.

אבל ליכט, שרוצה להגיע רחוק - לבית המשפט העליון או לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה - ידע שהמתווה שכופה ראש הממשלה בנימין נתניהו על ממשלת ישראל הוא חומר נפץ משפטי. "סעיף הוודאות הרגולטורית (התחייבות של הממשלה למנוע כל שינויי חקיקה בנושא משק הגז ב-10 השנים הקרובות, ג"ר) הוא חריג בהיקפו ובזמן", הוא הזהיר בנחרצות. בדרך כלל, הסביר ליכט, אנחנו נותנים למשקיע שיפוי שנפצה אותו אם נבצע שינוי. כאן אנחנו נותנים לו ודאות רגולטורית. הסעיף הזה יאפשר לנובל לתבוע אותנו במיליארדי דולרים במידה שנשנה את הרגולציה.

ליכט עצר לרגע והביט סביב שולחן הממשלה, וכאשר ראה שדבריו לא עוררו תגובה מיוחדת המשיך: אני לא אומר לכם סתם, נובל כבר עושים כנראה הכנות לעניין הזה. הם פתחו חברה בת בקפריסין והעבירו אליה את הפעילות, כנראה כדי להשתמש בעת הצורך בהסכם הבילטרלי שיש לישראל עם קפריסין - מה שיאפשר להם בוררות חובה בינלאומית במידה שנעשה שינוי ברגולציה.

יהודה וינשטייןצילום: אילן אסייג

כאן החליט אבי גבאי, השר היחיד בממשלה שהצביע נגד ועדיין מנסה ציבורית לשמור על חזות של עצמאות וענייניות, להתערב. מדוע, הוא שאל, אנחנו נותנים ליזמי הגז ודאות רגולטורית ופטור מחקיקה גם על השקעות שכבר ביצעו בעבר בתמר? מדוע לא להסתפק בוודאות על השקעות עתידיות בלווייתן?

ליכט שלף מהר: נוהל אתם משא ומתן, זה מה שהם ביקשו.

סגן ראש אגף התקציבים אודי אדירי, שמוביל את המשא ומתן עם נובל, נזעק לתקן: לא, זה מפני שאנחנו רוצים שיבצעו השקעות נוספות בתמר.

ליכט תיקן: נכון, הם צריכים להשקיע עוד 1.5 מיליארד דולר בתמר.

אדירי שוב נאלץ להתערב: לא, זה 2.5 מיליארד דולר.

ליכט חייך: נכון, אני כבר מתבלבל עם כל המיליארדים שעפים כאן.

רחל עזריהצילום: אמיל סלמן

סעיף ההגנה מרגולציה שמעניק נתניהו לחברות הגז לא רק נוטל את הריבונות מכל המוסדות הדמוקרטיים בישראל - הוא גם חושף באופן חריג את משלמי המסים לתביעות משפטיות חסרות תקדים בהיקפן. זאת כנראה הפעם הראשונה בתולדות מדינת ישראל שהמדינה מעניקה שיפוי שכזה, שלא מגודר בשום סכום, בשום תקרה, לחברה מסחרית. ליכט ושותפו להכשרה המשפטית של כל מהלך מתווה הגז, יהודה וינשטיין, יודעים היטב שהסעיף הזה חסר תקדים, חריג ומסוכן. הם גם מניחים שבג״ץ עשוי להתערב ולמנוע את אישורו. אבל כמו כל השרים, הם הבינו שכאשר התהלוכה המשותפת של ראש ממשלה עם שתיים מהחברות החזקות ביותר שפעלו אי־פעם בישראל דוהרת קדימה - אסור להיכנס לה לפני הגלגלים. היא לא תעצור, היא לא תהסס. "כאשר אני רוצה משהו, אני משיג אותו", אמר ראש הממשלה לאחר אישור המתווה בכנסת, ושלח מסר לכל כלבי השמירה בדמוקרטיה הישראלית: זוזו מדרכי, אחרת תידרסו.

מי שלמדה זאת על בשרה השבוע היתה ח"כ רחל עזריה ממפלגת כולנו. בבוקר ההצבעה בכנסת היתה עזריה משוכנעת שהיא הולכת להצביע נגד המתווה. בכמה הזדמנויות היא שאלה את הבוס משה כחלון אם היא יכולה להצביע לפי צו מצפונה. "ברור", ענה לה כחלון.

מהר מאוד התברר לעזריה שלמרות ניסיונה ארוך השנים בעיריית ירושלים היא טירונית פוליטית בעולם הכסף הגדול והטייקונים, והיא זקוקה למתורגמן צמוד. משום כאשר כחלון אומר ״ברור״, הוא לא באמת מתכוון ל"ברור". היא למדה שהרטוריקה של השר לאיכות הסביבה גבאי נגד המתווה היתה מקובלת בכולנו בעיקר משום שלא היתה לה משמעות - כי הוא כלל אינו ח"כ. בבוקר ההצבעה פנתה עזריה לכל הח"כים של כולנו ושאלה אותם אם היא רשאית להצביע נגד המתווה, או שזה יביך אותם. כולם ענו לה שהיא חופשייה להצביע לפי צו מצפונה, אבל יו"ר הסיעה, רועי פולקמן, הסביר לה: ההצבעה על מתווה הגז היא כמו ההצבעה על חוק "ישראל היום". בתרגום לעברית: זאת הצבעה על הדבר הכי קרוב והכי חשוב לראש הממשלה. עזריה הצביעה בעד, כמו כל חברי סיעת כולנו.

ההצבעה בעד מתווה הגז בכנסת הגיעה פחות משבוע לאחר תגלית הגז הענקית במצרים, שמשכה את השטיח מתחת לכל התיאוריות המוזרות שמערכת הביטחון הגתה לרגל אישור המתווה - שלפיהן מתן מעמד מונופול כלכלי חסין מרגולציה לקידוח הגז תמר ובהמשך ללווייתן של נובל אנרג'י ויצחק תשובה קריטי כדי למנוע תוהו ובוהו מדיני וביטחוני במזרח התיכון.

ליכט לא הציג חוות דעת משפטית מפורטת על החקיקה, אבל וינשטיין פירסם השבוע חוות דעת המחזיקה חמישה עמודים ומכשירה את ההחלטה של נתניהו להשליך לצד את מוסד ההגבלים העסקיים ולתת פטור מרגולציה ומחקיקה למונופול.

בשבוע שעבר הבאנו כאן את הטיעונים המוזרים שהופיעו בחוות הדעת של יוסי כהן מהמל״ל ושל דורי גולד ממשרד החוץ לגבי התלות של היציבות במזרח התיכון בעסקות עתידיות של המונופול עם מצרים. מערכת הביטחון ומשרד החוץ סיפקו לראש הממשלה חוות דעת ששירטטה שני תרחישים: מצד אחד תוהו ובוהו במזרח התיכון ללא הקמת מונופול עם סל הטבות חסר תקדים, ומצד שני אביב מדיני וביטחוני חסר תקדים אם המונופול יקום ויתאפשר לו לייצא גז. מצד אחד תרחיש של המל"ל שבו שוק האנרגיה במצרים קורס והאירנים משתלטים על המזרח התיכון באמצעות אספקת הגז שלהם, ומצד שני תרחיש של מנכ״ל משרד החוץ שלפיו יצוא הגז הישראלי יאפשר להילחם ב-BDS, ישפיע על מוסדות האיחוד האירופי בבריסל וישנה את יחס מדינות אירופה לישראל.

משה כחלון ובנימין נתניהוצילום: אמיל סלמן

איש מהשרים לא חקר את גולד ונתניהו אם האיום הגדול על המזרח התיכון הוא מניעת עסקת יצוא גז למצרים, ואיש לא התעניין אם כמויות הגז בישראל יאפשרו את כל חלומות היצוא האלה למצרים, טורקיה, יוון ואיטליה, כולל אביב מדיני חסר תקדים שבו האירופאים משנים את יחסם לישראל. כל התסריטים האופטימיים והפסימיים האלה, שהיו בבסיס חוות הדעת של המל״ל ומשרד החוץ, התפוגגו עם מציאת עתודות הגז המצרי, אבל אף אחד מהגורמים האלה לא חש צורך למשוך בחזרה את חוות הדעת האלה, לאחר שמצרים נהפכה בן ליל למעצמת גז שלא זקוקה בשום דרך לגז הישראלי. הם אפילו לא חשבו לתקן את חוות הדעת או לתת כל הסבר לציבור.

אלא שהשבוע התברר שזאת לא רק המערכת הביטחונית, הרגילה לפעול במחשכים, לא לתת הסברים לציבור ולעטוף הכל בשו־שו: מתברר שגם היועץ המשפטי לממשלה והמשנה שלו אינם סבורים שהם צריכים לתת כל הסבר או התייחסות לציבור, לממשלה או לכנסת לאחר השינוי הדרמטי בנסיבות עם מציאת הגז במצרים.

וזה מוזר. כי מקריאת חוות הדעת של וינשטיין עולה כי הנימוק העיקרי שהוא בחר כדי להכשיר את הפטור מהגבלים עסקיים ואת הפטור מרגולציה ומחקיקה הוא אותם שיקולים ביטחוניים ודיפלומטיים מסתוריים הקשורים ליצוא גז למצרים - שחלקם, אם לא רובם, כבר אינם רלוונטיים לאחר התגלית הענקית של חברת ENI. וינשטיין כתב בחוות הדעת שלו: ״במקרה שלפנינו הציגה שורה של גורמים האמונים על ביטחונה של המדינה ועל יחסי החוץ שלה חשש ממשי כי היעדר פתרון מהיר למצב הקיים מביא להשלכות שליליות משמעותיות על יחסי החוץ ועל ביטחון המדינה. חלק מחוות הדעת האלה מסווגות וחלקן גלויות״.

שימו לב לשפה שבה משתמש היועץ כדי להכשיר את המהלכים המשפטיים והכלכליים חסרי התקדים בישראל: ״גורמים האמונים על ביטחונה של המדינה״. ללמדנו שכאשר הממונה על ההגבלים העסקיים מתנגד, כאשר יו״ר רשות החשמל מתנגדת - מדובר בפקידים שאפשר להתעלם מדעתם, אבל הגורמים במערכת הביטחון הם "אמונים". אלה החבר׳ה שעליהם אפשר לסמוך באמת. אצלם לעולם לא יהיו הטיות פוליטיות, ניגודי עניינים, אג׳נדות נסתרות, רצון לרצות את הבוס או דברים אנושיים כאלה.

ונניח שאנחנו מקבלים את חוות הדעת של "הגורמים האמונים", שבלי מעמד מונופול חסין רגולציה לקידוח תמר ולווייתן ועסקת יצוא גז מצרית תפרוץ מלחמה במזרח התיכון או שחס ושלום יתעכב ההסדר המדיני ההיסטורי שנתניהו שוקד עליו יום וליל בסיוע הרפובליקאים בקונגרס והפטרון המיליארדר שלו. נניח שאנחו קונים את הרעיון הזה. עדיין עומדת השאלה איפה היו השבוע וינשטיין וליכט כאשר הנסיבות הכלכליות והגיאו־פוליטיות השתנו דרמטית ומצרים כבר לא זקוקה לגז הישראלי. הרי הם בחרו להשתמש בסיפור הביטחוני כנימוק המרכזי לחוות הדעת המשפטית שלהם. ייתכן שאת התחמושת הזאת הם מעדיפים לשמור לתגובת המדינה לבג״ץ שיעלה את התהיות האלה.

אבל לאחר התהיות האלה, שמצטרפות לקינה של שבוע שעבר על המתווה שכותש את הדמוקרטיה הישראלית, הגיע השבוע רגע של נחת, כאשר שר האוצר משה כחלון הודיע שהוא מוריד את המיסוי על האלכוהול בישראל.

לא, הנחת לא היתה על עצם ההורדה של מחיר הבירה. זה כמובן צעד פופוליסטי וחסר חשיבות שרק מגדיל את החשש שכחלון - שהיה אמור להיות פוליטיקאי מסוג אחר, שמכריז מלחמה על קבוצות האינטרס - החליט שהוא צריך להיות קצת יותר יאיר לפיד.

אבי גבאי
אבי גבאיצילום: תומר אפלבאום

הנחת היא על הקריאה בעמוד הפייסבוק של כחלון, שם הוא מיהר לעדכן את הפעילים, הבוחרים והאוהדים הרבים שהצטרפו אליו לפני הבחירות: ״אנחנו מתקנים היום עוול שנעשה לאזרחי ישראל לפני שנתיים ומורידים בחזרה את המיסוי על המשקאות האלכוהוליים. החל מחצות המס על הבירה יופחת ב-46% והמס על המשקאות המשכרים האחרים יופחת ב-21%", בישר כחלון.

החלק המעניין הוא לא האמירה על ״העוול״ הנוראי (עניין של 250 מיליון שקל, בערך 0.01% מתקציב המדינה) שכחלון גילה, גם לא 12 אלף הלייקים, אלא דווקא השובל של 4,500 תגובות לפוסט של הלוחם הידוע במונופולים, בקרטלים ובטייקונים. בזה אחר זה חבטו, צרחו ובעיקר כאבו המוני משלמי המסים, הצרכנים והבוחרים של כולנו באיש אשר הבטיח להם שהוא יהיה היחיד שיילחם בכוחות הכלכלים החזקים ביותר במשק, האיש שבשבוע שבו הצביעה סיעתו על הקמת מונופול פרטי חסר תקדים בהיקפו, הוא בחר להכריז על הורדת המיסוי על אלכוהול - אולי הקלישאה הכי נדושה במילון המדיניות הכלכלית הפופוליסטית.

חלק מהמגיבים תהו אם מה שישראל זקוקה לו הוא הפיכת האלכוהול לנגיש וזול יותר. זאת שאלה מעניינת, אך בהחלט לגיטימי שרבים יתמכו בהורדת המסים החריגים על אלכוהול. אבל התגובות הנפוצות ביותר היו לגבי הכניעה למונופול הגז והעיתוי על הכרזת הורדת מחירי האלכוהול.

בזה אחר זה כתבו מאות מגיבים על מונופול הגז, על הקרטלים, על הטייקונים ועל הנזק שהם גורמים ליוקר המחיה, ועל ההתנהלות המוזרה של כחלון (נבצר, כי זה חבר שלי) ושל הסיעה שלו (הצביעו לפי מצפונכם, אבל אתם חייבים להצביע בעד).

יש סיכוי קלוש שכחלון קרא את התגובות האלה. סביר יותר שאחיו קובי כחלון, הבוס הגדול ויועצי התקשורת הרבים שתלויים בו לפרנסתם הסבירו לו השבוע שהוא תותח, שהכי חשוב להישאר על הגלגל, שהציבור טיפש, שהאלכוהול הוא יציאה גאונית, ושעד הבחירות אף אחד לא יזכור מי זה מימון ומה זה מתווה הגז - והכל יהיה בסדר.

אבל אם כחלון או מישהו מדורשי טובתו דווקא כן הקדיש רבע שעה לקריאת התגובות האלה, הוא בוודאי שאל את עצמו מה קורה כאן: כיצד ייתכן שאלפי ישראלים לא מוחאים כפיים לוודקה הזולה שמחר בבוקר ימצאו בחנות האלכוהול הקרובה לביתם - ובמקום זה הם עסוקים במונופולים, בקרטלים, בטייקונים ובמתווה גז - שבינינו, רובם לא מבינים בו הרבה ואין להם מושג כיצד לכמת את השפעתו על כיסם.

לזה דווקא יש לנו תשובה: אתה אשם, אדוני שר האוצר. אתה, הפוליטיקאי שעזר יותר מכל אחד אחר בשנים האחרונות לפקוח את עיני הציבור למשמעות האדירה שיש למונופולים, לריכוזי כוח וליחסי הון-שלטון (ואפילו עיתון) על יוקר המחיה, איכות החיים ורמת החיים.

וכאן הבגידה הגדולה של כחלון: זה לא יוקר המחיה, זה לא ההסכם המוזר עם מונופול הגז וזה לא התהליך העקום שהיה כאן. הבגידה הגדולה היא בתפקיד היחיד האמיתי שהיה לכחלון בפוליטיקה הישראלית: ללכת נגד ריכוזי הכוח שאף פוליטיקאי לא רוצה לצאת נגדם. לצאת נגד עשרות קבוצות אינטרס שהשתלטו על המדינה, פירקו אותה, סיאבו אותה, השחיתו אותה ובעיקר יצרו בה מבנים לא יעילים.

כי בשביל להוריד את מחיר האלכוהול (ואחרי זה להעלות אותו), בשביל להוריד את המע״מ (הוא יעלה ויירד עוד שבע פעמים בעשור הקרוב, כפי שעשה ב-20 השנים האחרונות), בשביל לחלק הטבות (בלי להגיד איך הן יממונו - כלומר לקחת ממשלם המסים החלש והלא מאורגן) לא צריך את כחלון. עשו זאת לפניו ויעשו זאת אחריו.

לפני כמה שבועות שאלנו כאן אם "כחלון ההזדמנויות" נסגר. אחרי הנבצרות בגלל החבר קובי, ההתעלמות מדו״ח לוקר, ו״חופש ההצבעה״ שניתן השבוע לחברי סיעתו גוברים הסיכויים שהתשובה חיובית: אחרי חצי שנה במשרד האוצר כחלון הגיע למסקנה שקשה, בלתי אפשרי ואולי לא כדאי להמשיך בקו של זה שהתרוצץ במשך חצי שנה בכל הארץ, דיבר בכל אולפן ואמר שמעולם לא שתה אספרסו עם טייקון, שרק הוא יעמוד מולם, שרק הוא יעמוד מול כל קבוצות האינטרס, שרק הוא יטפל בריקבון ובסיאוב במגזר הציבורי.

במידה מסוימת חלון ההזדמנויות הזה נסגר; הסיכוי שכחלון יוכל להמשיך להיות סמל לשינוי כיוון בפוליטיקה, בשיח והרעיונות בישראל הוא קלוש. הוא איבד את זה, אין לו עניין ויכולת לצאת למלחמות - לא בנתניהו, לא במערכת הביטחון ובוודאי לא בעשרות קבוצות אינטרס אחרות. המקומות היחידים שבהם הוא צועד כיום יותר בנחישות הם אלה שבהם התלם כבר נחרש ביסודיות בשנים האחרונות, על ידו ועל ידי אחרים, כמו הפרדת כרטיסי האשראי מהבנקים.

אולם בהיעדר פוליטיקאי, מפלגה, איש ציבור אחר שמוכן להרים את הדגל הזה - לצאת נגד קבוצות האינטרס החזקות והמונופולים הפרטיים והציבוריים כאחד - אי אפשר שלא לקוות שכחלון ישנה כיוון בשבועות ובחודשים הקרובים.

החלטת הכנסת בנושא מתווה הגז היא כידוע הצהרתית בלבד; הקרב האמיתי עוד לפנינו - על לקיחת הסמכויות של הממונה על ההגבלים העסקיים. כחלון וסיעתו עדיין יכולים תיאורתית להתעשת ותוך כמה שבועות צפויה גם ועדת שטרום להגיש את מסקנותיה בסוגיית הקטנת הריכוזיות במערכת הבנקאות. האכזבה מכחלון אדירה, ההזדמנות שהוחמצה גדולה, אבל זה השחקן הרלוונטי היחיד שנמצא כיום על המגרש.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker