אזהרה: קריאת ניתוחים והמלצות של אנליסטים מסוכנת לבריאות הפיננסית שלכם

אפשר להיות כמעט בטוחים שכשיפרוץ המשבר הפיננסי הבא נגלה הרבה מאוד מידע שמתחבא במאזנים של הבנקים המסחריים, הבנקים המרכזיים וחברות הענק בסין ובארה״ב

גיא רולניק
גיא רולניק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים16
גיא רולניק
גיא רולניק

קן רוגוף שוב כבש את "ניו יורק טיימס".

הפרופסור לכלכלה מאוניברסיטת הרווארד כיכב השבוע בעמוד הראשון של המדור הכלכלי של העיתון כמי שצפה את , כמומחה למשברים פיננסיים וכמי שכלל לא מופתע ממרחץ הדמים הפיננסי הגלובלי.

משקיע בבורסת שנחאי בסין
בורסת שנחאיצילום: אי–פי

רוגוף הוא אכן כלכלן חשוב ורציני במיוחד, אבל הבמה הבולטת שהוא קיבל השבוע, לצד רבים מעמיתיו הכלכלנים, האנליסטים, החזאים והמומחים, הזכירה לנו את הראיון הגדול שערכנו עמו בעיצומו של המשבר הפיננסי בינואר 2009. רוגוף קבע אז שהגידול הדרמטי בחובות של ממשלת ארה"ב יוביל, כפי שמלמדים אותנו ספרי הכלכלה, לזינוק היסטורי בריבית שבה מגייס הממשל הון, לכיוון 7%. במועד הראיון עמדה התשואה (ריבית בשוק) של אג"ח ממשלת ארה"ב על כ-4%. כיום היא קרובה ל–2%.

אין לנו כוונה להיטפל לרוגוף ולהצביע על כך שדווקא המומחה הגדול למשברים פיננסיים, שפירסם ספר המסביר שחובות גדולים הם המקור העיקרי למשברים, שגה בצורה כה גסה בהערכת ההתפתחות המרכזית ביותר בשוק ההון האמריקאי כתוצאה מהגידול בחוב.

זה לא אישי. זו תופעה רחבה בהרבה מרוגוף: יכולתם של המומחים, הכלכלנים, האנליסטים והפוליטיקאים להבין את הנעשה בשווקים הפיננסיים הגלובליים ולתת תחזיות מצטמצמת והולכת, גם מפני שהעולם הפיננסי עצום ומורכב וגם מפני שלרוב השחקנים הפועלים בו יש תמריצים כלכליים לתת תחזיות אופטימיות.

בלב הנפילה של החודש האחרון בשווקים הפיננסיים בעולם נמצאת סין, שהיא לא רק הכלכלה השנייה בגודלה בעולם אלא גם הכלכלה הכי פחות שקופה בעולם. בסין יש קפיטליזם משונה ביותר: מצד אחד היא מעודדת יזמות פרטית והשקעות פרטיות בכל העולם, ומצד שני הממשלה מעורבת באופן מסיבי בכלכלה ובשווקים הפיננסיים.

הסינים לא מאמינים בזרימה חופשית של מידע, לא כשמדובר בנושאים פוליטיים וגם לא כשמדובר בנושאים כלכליים. בעיתון המרכזי בסין, ״היומון של העם״, לא מצאו השבוע לנכון לעדכן את הקוראים על המפולת בשוק, והעדיפו לדווח על התפתחויות כלכליות בטיבט.

הנתונים הכלכליים שמפרסמת ממשלת סין חשודים כמוטים לטובת האינטרסים שלה. איש אינו יודע בדיוק מהו היקף האשראי בכלכלה הענקית וכמה ממנו ניתן על פי אמות מידה כלכליות.

סין היא מקרה קיצוני של כלכלת ענק עם השלכות אדירות על העולם ומידע מסולף וחלקי. אבל לא צריך להיטפל רק אליה: אחרי המשבר הפיננסי בארה״ב התברר שהמידע שהיה בידי רוב השחקנים בשווקים לגבי ההלוואות לשוק המשכנתאות המסוכנות היה מועט, ואפשר להיות כמעט בטוחים שכשיפרוץ המשבר הפיננסי הבא נגלה הרבה מאוד מידע שמתחבא במאזנים של הבנקים המסחריים, הבנקים המרכזיים וחברות הענק בסין ובארה״ב.

בשבוע האחרון מוצפים קוראי העיתונות הכלכלית והכללית בעולם בחדשות, בניתוחים ובתחזיות לגבי המשבר הפיננסי. הפרשנים, הכלכלנים והאנליסטים עוטים כהרגלם ארשת פנים רצינית ומסבירים למשקיעים, לחוסכים ולפנסיונרים ש״אסור להיכנע לפניקה״ ומוסיפים שאר עצות דומות.

קן רוגוףצילום: בלומברג

בפועל, למומחים אין מושג ירוק מה יהיה. עבור רובם, הראיון בתקשורת הוא בעיקר הזדמנות לשווק את החברה שלהם, השירותים שלהם, המאמרים שלהם ובמיוחד את עצמם.

לפני שנים הצענו כאן שרשות ניירות ערך או רגולטור פיננסי אחר ידרוש מהעיתונים הכלכליים, מערוצי הטלוויזיה הפיננסיים ומהאנליסטים של הבנקים להצמיד לכל הדו"חות והתוכניות שלהם אזהרה מהסוג הנדרש בחוק על קופסאות הסיגריות: ״הקריאה והצפייה בחדשות, בניתוחים ובדו"חות הפיננסיים עלולות להזיק לבריאות הפיננסית שלך״.

הצעתנו לא התקבלה, ונראה שלא תתקבל בעתיד הנראה לעין. גרוע מזה: מאחר שחלק גדל והולך מהחסכונות, מההשקעות ומהפנסיות של הציבור בישראל וברוב העולם מושקע בשוקי ההון הבינלאומיים בניירות ערך סחירים כמו מניות ואג"ח, ההצדקה לשטף בלתי נגמר של פרשנויות, המלצות, מדריכים, טיפים ותחזיות על השווקים הפיננסיים רק גדלה משנה לשנה.

הבעיה עם המידע הרב שמציף את הקוראים, החוסכים והמשקיעים - בעיקר בתקופות של נפילות - היא משולשת: 1. לרוב המומחים אין מושג ירוק מה באמת יקרה בשווקים בטווח הקצר, הבינוני והארוך, והנשק העיקרי שלהם הוא טון דיבורי סמכותי ושימוש במונחים מקצועיים. 2. לרוב האנשים המצוטטים בתקשורת יש מודל עסקי ותמריצים להיות אופטימיים מאוד או פרובוקטיביים מאוד. התמריץ לתת שירות אמיתי ורציני לציבור הרחב הוא נמוך, אם קיים בכלל, שכן לציבור יש זיכרון קצר מאוד. 3. לרוב הציבור אין יכולת של ממש להבין את העולם הפיננסי המסובך. גם המומחים מכירים בדרך כלל רק חלקים קטנים מעולם ההשקעות.

אם יש תועלת כה מועטה בשטף המידע, הניתוחים וההמלצות האלה - מדוע הם נמשכים? מדוע יש היצע כה גדול של מידע וגם ביקוש גדול? התשובה, כמובן, היא שזאת סחורה שקל יחסית למכור, בעיקר בתקופות של תנודות חדות בשווקים. בצד ההיצע נמצאים אלה שרוצים לשווק את המותגים, המוצרים והרעיונות שלהם, ובצד הביקוש נמצאים החוסכים והמשקיעים המבולבלים והנבוכים.

העיסוק ברעש היום־יומי של השווקים, העליות, הירידות, הנפילות ו״החדשות המפתיעות״ על נתונים כלכליים שמתפרסמים אינו רק מושך, קל לשיווק ומשווה לכל העניין ארשת רצינית, מקצועית וסמכותית. הוא גם הדרך הטובה ביותר להימנע מלשאול שאלות קשות, מבניות ובסיסיות שלרוב השחקנים בזירה הפיננסית אין עניין לעסוק בהן, הם לא רוצים שהלקוחות שלהם יחשבו עליהן, ובעיקר אינם מעוניינים שהעיסוק בזה יוביל פוליטיקאים ורגולטורים להצטרף לתהיות האלה. הנה כמה מהן:

1. האם המשטר התאגידי בחברות הגדולות בסין וגם בשווקים מפותחים כמו ארה״ב ואירופה מאפשר פיקוח אמיתי של המשקיעים על מנהלי החברות, או שרוב ההשקעות נעשות דרך חברות השקעה (פנסיה, ניהול תיקים, קרנות) שאין להן תמריצים של ממש לפקח על ניהול החברות?

2. האם התחרות בין מנהלי הקרנות, הפנסיה וההשקעות יוצרת אצלם תמריצים לפקח על החברות שאת ניירות הערך שלהן הם קונים עבור הלקוחות שלהם? או שפיקוח של ממש על ניהול החברות הוא יקר, מסובך ולעתים דורש עימותים שלמנהלי הכסף אין שום תמריץ להיכנס אליהם?

3. האם מערכות הפנסיה העולמיות, שמנהלות סכומי עתק של עשרות טריליוני דולרים שרק גדלים, יעילות בהקצאת מקורות ובהבטחת תשואה והכנסה נאותה לפנסיונרים, או שהן בנויות בעיקר כדי לשרת את הצרכים של תעשיית ניהול הכסף והחברות הגדולות שנסחרות בשווקים?

4. האם המדיניות המוניטרית שנוקטים הבנקים המרכזיים בעולם, ובכללם זה של סין - ריבית אפסית והזרמת כספים לשווקים בכל פעם שיש סימני משבר - משרתת בטווח הארוך את המשקיעים, את הכלכלות, את משלמי המסים, או בעיקר את הבנקים, המערכת הפיננסית והחברות הגדולות? האם ייתכן שאנחנו מגלגלים באמצעות ריבית אפסית והזרמת כספים את המשבר לעתיד רחוק יותר על חשבון התמודדות עם בעיות מבניות קשות בכלכלה?

5. האם הבנקאים המרכזיים קשובים לצרכים של כלל הציבור הרחב ונותנים לו דין וחשבון, או שרובם חיים במשולש של בנקאים־פוליטיקאים־חברות ענק, ונדרש לתת תשובות לאזרחים רק לעתים רחוקות, בעתות משבר? העובדה שאף גורם מרכזי בארה״ב - ברגולציה, בבנקאות או בפוליטיקה - לא נתן עד היום את הדין על המשבר הקודם מעוררת חשש כי מקבלי ההחלטות מרגישים חסינים מפני תשלום מחיר אישי במקרה של כישלון גדול.

6. האם מקסום הרווח עדיין יכול להיות היעד היחיד של מנהלי החברות במגזר העסקי, בעיקר על רקע העובדה שככל שהחברה גדולה יותר יש לה יכולת גדולה יותר להשפיע על החוקים, התקנות וכללי המשחק שקובעים את הרווחים שלה או של הענף שבו היא פועלת?

7. איזה נתח מ״הערך״ שהעליות בשווקים הפיננסיים יצרו בשנים האחרונות נובע מצמיחה כלכלית אמיתית ומשיפור באיכות החיים של האזרחים, ואיזה נתח ממנו הוא תוצאה של ניפוח פיננסי של ריבית נמוכה, אשראי זול, גביית מחירים עודפים מהצרכנים ורגולציה חלשה שמונעת מהחברות להפנים את העלויות הכבדות של ההשפעות החיצוניות השליליות שיש להם על החברה והסביבה?

8. איזו יכולת יש לממשלות בעולם להתמודד עם השאלות האלה בכלי המדיניות הקיימים, כאשר התחום הפיננסי הוא גלובלי, חברות נרשמות היכן שנוח להן, ההון זורם בחופשיות, יש ארביטראז׳ בין רגולציות ומשטרי מס, והכוח נמצא יותר ויותר בידי החברות הרב לאומיות הענקיות?

כל השאלות האלה לא נשאלו השבוע, וספק אם יישאלו במידה שהירידות יחריפו. המומחים יעדיפו להרגיע את הציבור: ״לא להיכנס לפניקה״, ״לזכור שבטווח הארוך״, ״לפזר סיכונים״ או ״לקנות תוך כדי ירידות״. כל העצות האלה יכולות להתברר כמועילות לסוג מסוים של משקיעים אם השווקים יתאוששו - אבל הן מתעלמות מהאתגרים האמיתיים שעומדים בפני הכלכלות, הממשלות ומקבלי ההחלטות. המשבר הפיננסי האדיר של 2008 לא הוביל בינתיים לשום חשבון נפש משמעותי, ונראה שנדרש משבר הרבה יותר עמוק ומתמשך כדי לעורר דיון של ממש בשאלות האלה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker