רוח המפקד השתנתה, רוח רעה מנשבת כאן - השבוע/ גיא רולניק - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

רוח המפקד השתנתה, רוח רעה מנשבת כאן

קו ישיר עובר בין הכניעה של הממשלה למונופול הגז הפרטי לבין הכניעה למערכת הביטחון הציבורית ■ אלה שתי קבוצות אינטרס אדירות, שלוכדות, כל אחד בשיטתה, את הציבור - ובעיקר את המערכת הפוליטית והרגולטורית

178תגובות

איתן ששינסקי הדהים את הנוכחים בתשובתו. הפרופסור לכלכלה, שעמד בראש הוועדה שהחליטה לפני ארבע שנים להעלות את המיסוי על תגליות גז ונפט, האיש שעמד מול מתקפה אלימה של טייקוני הגז, נשאל השבוע כיצד הוא מסביר את תמיכתו במתווה הגז שרוקן חלק נכבד מהישגי הוועדה שלו.

״רוח המפקד השתנתה״, ענה ששינסקי בלי למצמץ, ולא השאיר מקום לספקות לגבי זהות המפקד: לא שר האנרגיה, שלו מייעץ כיום ששינסקי, אלא ראש הממשלה בכבודו ובעצמו. האיש שהוביל רפורמות להכנסת תחרות ולצמצום הריכוזיות במשק נטש את העקרונות האלה בחצי השנה האחרונה, וכעת הוא בונה מונופול פרטי חסר תקדים בגודלו, בעוצמתו ובתלות של המשק בו.

אוליבייה פיטוסי

איש אינו יודע להסביר מה קרה לנתניהו. האיש שאיבד עניין בשנים האחרונות ברוב הנושאים הכלכליים נראה אחוז אמוק כשמדובר ברגולציה על מונופול הגז. ״זאת התנהגות הפוכה מכל מה שראיתי אצל ראש הממשלה בשנים האחרונות״, אמר לי אדם שעובד אתו שנים ארוכות.

היזם ואיש ההיי־טק יוסי הולנדר, שפעיל בתחום האנרגיה בעולם כבר עשור ותמך בנתניהו בעבר, עומד משתאה מול הנחרצות והלהיטות שבהן משרת ראש הממשלה את האינטרסים של המונופול. ביום שלישי הוא שב והסביר שהמתווה הנוכחי משרת אך ורק את האינטרסים של מונופול הגז, שהמחיר שאנחנו משלמים מנופח ושהגדלת היצוא מסכנת את הביטחון האנרגטי של ישראל.

למחרת בצהריים הגיעה ההדחה של יו"ר רשות החשמל אורית פרקש־הכהן. הרגולטורית של החשמל נהפכה כבר בשנה שעברה לעצם בגרונם של כל הרגולטורים בתחום האנרגיה, כששבה והצביעה על המחירים הגבוהים שבהם חברת החשמל רוכשת גז מהמונופול והסכנות האורבות למשק האנרגיה בתוואי שדחפה הממשלה.

פרקש־הכהן לא היתה מכשול אמיתי בדרכם של ראש הממשלה ונאמניו במשימה להעביר את מתווה הגז. היא נענשה בברוטליות, בעיקר משום שהביקורת שלה חשפה את התנהלות הממשלה בתחום הגז בשנה האחרונה. ההדחה שלה לא היתה קשורה לשאלה מי קובע את המדיניות - הממשלה או הרגולטור - וגם לא היתה קשורה למדיניות עצמה.

תומר אפלבאום

ההדחה שלה היתה דרכם של ראש הממשלה ושל כל השותפים למהלך הזה בתוך הממשלה ומחוץ לה לאותת לרגולטורים: מי שלא מתיישר - ייערף ראשו. לפני ארבע שנים אמר ראש הממשלה לשריו ״תהיה כחלונים״, לאחר ששר התקשורת דאז נלחם בטייקוני הסלולר והכניס לענף תחרות שהורידה את המחירים ב–80%. השבוע העביר נתניהו מסר הפוך לרגולטורים: ״תהיו שטייניצים״. עשו מה שאני אומר.

המסר של נתניהו לרגולטורים הוא הרסני. הנטייה הטבעית והאנושית ורוב התמריצים הכלכליים של הרגולטורים הם לשרת את המפוקחים שלהם ולא את הציבור הרחב, המפוזר, החלש והלא מאורגן. מול עיניו של כל רגולטור עומדים התקדימים של קודמיו וחבריו, שלא הרגיזו יתר על המידה את התעשייה, עברו אליה ונהפכו לשכירים מיליונרים, ולעומתם הרגולטורים שנאבקו במונופולים ובריכוזי הכוח, ומצאו את עצמם מובטלים ומוקצים במגזר העסקי.

אם לא היה די לנו בזה, מגיע כעת נתניהו ומכניס פרמטר נוסף למשוואה: אם תהיו עצמאיים יתר על המידה - תסולקו. גם אם נדמה לכם שהחוק מבטיח את עצמאותכם - שום חוק לא יעמוד בדרכו של ראש ממשלה שרוצה להיפטר מפקיד בכיר. או שנגרום לו להתפטר, כמו במקרה של פרופ' דיויד גילה, או שנוביל ״שינוי מבני״ שמשמעותו פיטורים - כמו שעשינו לפרקש־הכהן.

המחאה החברתית, קריסת קומץ הטייקונים הענקיים שניהלו את המשק והרמת המסך מעל העיתונות ששירתה אותם במעשה ובמחדל, שינו דרמטית את הרגולציה בישראל בארבע השנים האחרונות. בזה אחר זה נאלצו משרדי הממשלה לתת מענה להתעוררות ציבורית, ובעיקר לנורמות חדשות שדרשו מהם לשרת ציבור רחב ומפוזר - ולא את קבוצות האינטרס החזקות.

אלא שרגולציה עצמאית, זאת שניסתה להרים את ראשה בשנים האחרונות, כבר לא משרתת את האינטרסים של נתניהו. הוא מוכן לקבל רגולציה חזקה רק כשהיא מאולפת והוא יכול לשלוט בה. הניצחון הגדול בבחירות האחרונות הכניס בראש הממשלה שיכרון כוח שלא היה לו מעולם. לראשונה אי־פעם הוא מרגיש בעל בית שאין לו מתחרים.

אי־אפשר שלא להיזכר בציטוטים של נתניהו על תחרות ויחסי הון-שלטון בריאיון שהוא נתן לנו לפני שנה וחצי. מי שרוצה להבין את גודל המפנה שעבר ראש הממשלה צריך רק לחזור לאותו ריאיון, שבו הוא אמר בין השאר: ״מקור הכוח העיקרי שחברות יכולות לשתף אתו פעולה הם הפוליטיקאים, וכך נוצר קפיטליזם של מקורבים. במערכת שלנו בישראל, זה יכול להיות גם התחברות לכוחות אחרים, כמו כוחות בעיתונות שיש להם שליטה על כוחות פוליטיים, וגם זה ייתן לך קפיטליזם של מקורבים. זה יכול להגיע בשתיים או שלוש דרכים - דרכים למנוע תחרות. ואם אתה מונע תחרות, אתה מעלה מחירים ובדרך כלל משתק את החלקים החלשים יותר בחברה, שהתלות שלהם במחירים נמוכים יותר של מוצרים ושירותים כשיעור מהכנסתם היא גדולה יותר. זה משהו שאני מעוניין מאוד להימנע ממנו״. זה היה במארס 2014, והיום זה נראה כהיסטוריה רחוקה. רוח המפקד השתנתה, לא לטובה, ורוח רעה של קפיטליזם מקורבים שוב מרחפת מעל ממשלת ישראל.

יעקב מהגר

פנסיה במקום ביטחון

הרגע המשעשע ביותר בקרב על תקציב הביטחון היה כשאחד העיתונים ציטט השבוע גורם בכיר במערכת הביטחון, שאיים שלאנשי הקבע לא תהיה ברירה אלא להקים ועד עובדים.

סוף־סוף. הנה יוצא המרצע מהשק. אנשי מערכת הביטחון הבינו שהבלוף שלהם עומד להיחשף. סקר שפורסם השבוע העלה ש-41% מהציבור סבורים שתקציב הביטחון מנופח, ויותר ויותר אנשים מבינים שאין קשר בין הוצאות הביטחון לבין הביטחון. ואם הבלוף נחשף, אם לא מדובר בביטחון, אם 80% מהעובדים בצבא הם מנהלים ופקידים ולא לוחמים, אם אי־אפשר לעטוף את תנאי השכר, השחיתות והבזבוז באצטלה פטריוטית - אין ברירה אלא לעבוד בשיטות של חברת החשמל, רשות שדות התעופה או מונופול הגז. באלימות.

רעיון הקמת ועד העובדים במערכת הביטחון הוא דווקא מבורך: ככל שיוקר המחיה כותש יותר ויותר את הציבור שאינו מחובר למוקדי הכסף והכוח, ככל שמעמיקה הפרטת מערכת הבריאות וגובר הייאוש של הדור הצעיר - כך הצורך להתמודד עם המפלצת הביטחונית זוללת התקציבים נהפך לדחוף יותר ויותר. הקמת ועד עובדים ל-40 אלף אנשי הקבע ועוד כמה עשרות אלפי הפנסיונרים־מיליונרים שלה עשויה להקל על הממשלה להתמודד עם צמרת מערכת הביטחון בדרך המקצועית המתבקשת: כקבוצת אינטרס שאיבדה קשר עם המציאות הכלכלית והחברתית סביבה.

השבוע נחשפה הסיבה הנוספת להיסטריה של מערכת הביטחון לקראת פרסום דו״ח ועדת לוקר. ראשי המערכת כבר ידעו שבקנה נמצא דו״ח מבקר המדינה שכולל מסקנות כמעט זהות לאלה של לוקר: מערכת הביטחון בזבזנית, אין עליה שום שליטה ובקרה אמיתית, היא מסתירה נתונים מהממשלה ומהציבור, ובשנים האחרונות היא מנפחת את כוח האדם שלה בניגוד הפוך להחלטות הממשלה ולהתחייבויות שהיא נטלה על עצמה.

בכירים שהיו שותפים לתהליך הקמת הוועדה ועבודתה אמרו לי השבוע: דו״ח לוקר ודו״ח מבקר המדינה העמידו בידי ראש הממשלה הזדמנות חד־פעמית להתחיל לנטרל את פצצת הזמן החברתית של תקציב הביטחון, לטפל בפנסיה התקציבית ולהתחיל בדיאטה ההכרחית לצבא. ״אלא שנתניהו לא מתעניין בכלכלה ובחברה", אומרים הבכירים. "הוא רוצה לשמור את תדמיתו כביטחוניסט. זה המטבע שלו בשוק הפוליטי - ולכן הוא מעדיף פנסיה על ביטחון״.

יוחנן לוקר שתק השבוע, וספק אם ידבר בשבועות הקרובים. אף שהדו״ח שלו רק חזר ואמר את מה שנאמר בדו״ח ברודט על תקציב הביטחון ובדו״ח גורן על תקציב אגף השיקום, והציג מסר דומה לזה של מבקר המדינה, הוא נהפך מיקירם של חברי המועדון הביטחוני לאויב המדינה. הם ציפו ממנו להיות נאמן למועדון, ולא למשלם המסים או לשכבות החלשות, שמשלמות את מחיר הניפוח והבזבוז.

קו ישיר עובר בין הכניעה של הממשלה למונופול הגז הפרטי לבין הכניעה למערכת הביטחון הציבורית: אלה שתי קבוצות אינטרס אדירות, שלוכדות, כל אחד בשיטתה, את הציבור - ובעיקר את המערכת הפוליטית והרגולטורית. דו״ח לוקר ודו״ח מבקר המדינה קובעים שוב ושוב שהרגולטור של הצבא - משרד הביטחון - כלל אינו מבין, מפנים או מבצע את תפקידו. הוא מזדהה לחלוטין עם הצבא. משרד האוצר כושל שוב ושוב בפיקוח על תקציב הביטחון. בכל הקשור לתקציבים, לתנאים ולחלוקת המקורות, מערכת הביטחון היא יישות כמעט עצמאית, שאינה כפופה לשום מוסד בדמוקרטיה הישראלית: לא לממשלה, לא לכנסת וכמובן שלא לבוחרים.

אי־פי

מאחורי מסכי העשן הביטחוניים, הגזענות, האלימות וההקצנה המפחידה בישראל, מאחורי הרעש הלבן שמייצרת התקשורת, הולכת ומתבררת תמונה ברורה ומדכאת: המערכת הפוליטית בישראל קשובה בעיקר לקבוצות האינטרס החזקות והיא שוב אדישה לחלוטין לציבור הרחב והמפוזר - זה שלא מאורגן, שאין לו לוביסט ואין לו נציג של ממש שייאבק יום־יום, שעה־שעה, על האינטרסים שלו.

מערכת הביטחון היא מיליציית המיסוי העצמאית הגדולה בישראל, אבל היא רחוקה מלהיות היחידה. המשק זרוע בקבוצות אינטרס שאי־אפשר לגעת בהן. הן תוקפות ומאלפות כל מי שמנסה לגעת בהן, לרסן אותן או לחשוף אותן. אם הציבור הרחב, המפוזר והיצרני לא יתעורר - וישיב להן מלחמה שערה - הן ימשיכו להתעצם, להשמין ולהסתאב. האיש השמן הוא כל הקבוצות המאורגנות והמחוברות - בצמרת הבנקים, הביטחון, מונופול הגז ושאר המונופולים, הדואגים לשכבות קטנות של מקורבים ובכירים. האיש הרזה הוא אנחנו. והשאלה היא לא אם תהיה לנו ממשלה גדולה או קטנה, שמאלנית או ימנית - אלא אם תהיה לנו ממשלה שעובדת עבור הציבור או אדישה לחלוטין למצבו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#