הפופוליסט, הדמגוג וזה שרוצה לנהל דיון רציני במספרים - השבוע/ גיא רולניק - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הפופוליסט, הדמגוג וזה שרוצה לנהל דיון רציני במספרים

כל השקרים של ראש הממשלה וטייקוני הגז שלא רוצים דיון במספרים - אלא רק ססמאות

198תגובות

"אם נבחר לקבור את החלומות הגדולים ביותר שלנו בגלל גל של פופוליזם שטחי ורדוד או ניקח את הפנייה הלא נכונה - אנחנו עלולים לאבד הזדמנות כלכלית וגיאו־פוליטית לנצח. מדינות שבחרו לפעול נגד מנועי הצמיחה שלהן בשל כשלי רגולציה או בשל גלים של פופוליזם נשארו מאחור.

"בתקופה כלכלית ופוליטית מאתגרת זו, ישראל לא יכולה להחמיץ הזדמנות כה נדירה. אנחנו שומעים היום קולות הקוראים להחרים את ישראל. זה אתגר עצום עבורנו כמדינה, אבל דבר אחד אנחנו לא צריכים לעשות - אסור ליצור סביבה שתעודד חברות בינלאומיות, שכבר נמצאות בישראל, לחשוב פעמיים. אנחנו חייבים ליצור יציבות ועקביות רגולטורית כדי למשוך משקיעים חדשים.

"מה שאנחנו צריכים כדי לחזור למסלול הוא מנהיגות, משילות ואמונה בדרך. נמשיך לפעול בנחישות ובמנהיגות כדי להילחם ברגולציה ההרסנית עם גרזנים״.

אי–פי

מיהו הדובר? היכן נאמרו הדברים? קוראים שאינם עוקבים בדקדקנות אחרי הנעשה בזירת הקרבות הרגולטוריים ישיבו מיד שמדובר בקטע מנאומו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, שהחליט לפני שבועיים לעקוף את הממונה על ההגבלים העסקיים דיויד גילה, לראשונה בהיסטוריה של ישראל, ולאמץ ״עסקת חבילה״ להסדרת תעשיית האנרגיה התואמת את רצונותיו של מונופול הגז.

אבל הדובר הוא גדעון תדמור, מנכ״ל חברת אבנר ויו״ר חברת דלק קידוחים, השותפות בזיכיונות של מאגרי הגז הגדולים תמר ולווייתן. השמטתי רק את המלים ״ראש הממשלה בנימין נתניהו״ ו״כדבריו״, והנאום כמעט זהה לנאום שנשא ראש הממשלה כמה ימים קודם לכן.

למחרת נאומו של תדמור, הגיע תורו של ראש הממשלה לנאום שוב בנושא, הוא חזר על התזה והוסיף: ״החלופה היא ששני הצדדים יפסידו, והגז יישאר מתחת לקרקעית הים. זה קרה בכמה וכמה מדינות. הם התווכחו על המודל המושלם - ובסוף לא היה שום דבר, ואני לא מסכים שזה יקרה במדינת ישראל. אני מסתכל, כשמדובר ברפורמות כלכליות לטווח ארוך, יש תמיד ויכוחים. אני לא זוכר רפורמה אחת מעשרות רבות שהעברתי, שלא היה עליהן ויכוח נוקב והסבירו ששום דבר לא יהיה ושההפך יקרה - אבל כשהגז הטבעי יזרום למשק הישראלי, יוריד את מחירי החשמל וייצר מקומות עבודה, יהיה ברור מי צדק ומי צעק בלי כל בסיס״.

אין זה מקרי שהטקסטים של נתניהו ותדמור נשמעים זהים להפליא: ממשלת ישראל החליטה לאמץ באופן טוטאלי את הרטוריקה של מונופול הגז הישראלי. כל האירוע הזה נראה לקוח מתוך ספר של כלכלה פוליטית שמבקש להראות לסטודנטים מקרה ברור שבו במדינה שבה נמצאים משאבי טבע משמעותיים מתחילים בהדרגה להתערפל הגבולות בין הפוליטיקאים לבין המונופוליסטים - עד להתאמה מוחלטת ביניהם. אין פלא שבמדינות עולם שלישי שבהן מופקים משאבים נדרסת הדמוקרטיה. למפיקי המשאב יש תמיד צורך לייצא אותו ומהר - לפני שהעם יתעורר ויבין את הערך שנגזל ממנו.

בכישרונו המיוחד מטעה נתניהו את הציבור כאשר הוא אומר שתמיד היו ויכוחים על הרפורמות שערך. הוא אכן הוביל בעשור האחרון כמה רפורמות חשובות, אבל הוויכוחים סביבן היו הפוכים מהוויכוח הנוכחי: אז הטייקונים וקבוצות האינטרס יצאו נגדו מפני שניסה להגדיל תחרות או להעביר ערך מהם אל הציבור הרחב והמפוזר. כאן הטענות נגד ראש הממשלה מגיעות מקומץ תנועות חברתיות ופוליטיקאים מהאופוזיציה, בעוד שנתניהו מאמץ לחלוטין את העמדה של מונופול הגז ובראשו חברת נובל אנרג'י, אשר פרט למימון פרסומות בטלוויזיה לא טרחה מעולם לנהל שיח עם הציבור הישראלי על הסחטנות שאותה היא מנהלת מאחורי הקלעים.

אלבטרוס

כמובן שלרוב אזרחי ישראל יש יכולת מועטה להבין את הנושאים הכלכליים הסבוכים. הם צריכים להישען על המומחים ועל העיתונאים. אבל אירועי העשור האחרון לימדו את האזרחים העירניים שהמערכות העוטפות אותם - הפוליטיקאים, הרגולטורים וגם חלק מכלי התקשורת - נוטות ליפול מרצון או מחולשה בשבי קבוצות האינטרס וחדלות מלשרת אותם.

המקרה הזה רק מראה לאיזו דרגה קיצונית של חולשה נקלעה הממשלה. מכאן ואילך היא עסוקה בהשמעת התירוצים ובהסוואות כדי שהאזרחים לא יבינו את הכניעה למונופול הגז.

נייר לקמוס פשוט שיכול לעזור לאזרחים להבין את חולשת הטיעונים של ראש הממשלה במהלך ״עסקת החבילה הזאת״ הוא ההחלטה שלו להטמיע בתוך הנימוקים הכלכליים עטיפה נוצצת של נימוקים מדיניים, כאילו ביטחוניים. הן לשמאלנים והן לימניים העירניים הערבוב הזה צריך להדליק נורות אזהרה: ראש הממשלה שנקט בשנה האחרונה כלפי המערב ומדינות ערב קו מדיני־ביטחוני נצי ומתריס יותר משנקט אי־פעם, האיש שמסביר השכם וערב שאין עם מי לדבר, שאנחנו מוקפים באסלאם אכזרי שרוצה להשמידנו, מנסה להסביר לפתע לאזרחים שצריך לייצא גז מסיבות ״גיאו־פוליטיות״ או בגלל ״החרם״.

מה שמאפיין את נתניהו, את חברות הגז ולצערנו גם את משרד האוצר שחבר אליהן, הוא שהם נמנעים משימוש במספרים ובנתונים ומשתמשים רק בשפה פוליטית. לכן אולי זה הרגע לכולנו להשאיר את הסיסמאות של הח"כים מהשמאל ושל הארגונים החברתיים על ״הגז הוא שלנו״ ולהביט רק במספרים. בלי פופוליזם. העובדות. מתמטיקה של אנשי עסקים.

גדעון תדמור, יו"ר חברת דלק קידוחים ומנכ"ל אבנר
תומר אפלבאום

התקבולים מהגז, כמו נפט ומכל משאב טבע, הם מה שנקרא רנטה, והשאלה היא כיצד מחלקים את הרנטה הזאת בין הממשלה והצרכנים לבין החברות. נתחיל במונח די בסיסי מעולם המימון: IRR, בעברית - ״שיעור תשואה פנימי״. ההגדרה המקצועית היא שיעור הריבית שהיוון של זרמי המזומנים של פרויקט בשיעור שלה מביא את הערך הנוכחי הנקי של הפרויקט לאפס. בקיצור, זאת דרך מדויקת ומתוחכמת לחשב תשואה שנתית מבוקשת או צפויה, בריבית דריבית של פרויקט שבו יש זרמי הכנסות והוצאות לא קבועים.

כאשר בפרויקט יש השקעה אחת בתחילתו ותקבולים בסיומו, קל לחשב את התשואה השנתית. כאשר יש תקבולים ותשלומים רבים בפרויקט (כמו במקרה של קידוח גז) צריך להשתמש בשיעור תשואה פנימית. אבל בסופו של דבר, המתמטיקה זהה.

נדגים: אנחנו משקיעים מיליון דולר בשנה הראשונה, דורשים שיעור תשואה שנתית של 5% ואז תוך 20 שנה נרצה לראות תקבול של מיליון דולר כפול 1.05 בחזקת 20 - שהם 2.65 מיליון דולר. פלאי הריבית דריבית: מיליון דולר צומחים ב–165%. או כמו שאומר וורן באפט, הסוד להשקעות הוא כוחה של ריבית דריבית - מתחילים לחסוך צעירים ומנסים להאריך ימים.

שיעור תשואה פנימית לא נותן לנו את ״שווי הפרויקט״: את זה יש לעשות באמצעות היוון תזרימי המזומנים או ערך נוכחי נקי. שיעור תשואה פנימי גם אינו דרך טובה להשוות בין פרויקטים, אבל הוא דרך טובה מאוד לבדוק כדאיות של פרויקט בודד עבור כל יזם.

מטרתה של ההקדמה הארוכה הזאת היא לקרוא ביחד את הדו״ח שהזמינה רשות החשמל מחברת הייעוץ הכלכלית האיטלקית, שבראשה עומד מי שהיה ראש רשות השירותים הציבוריים באיטליה, בנוגע למשק הגז הישראלי והרגולציה הרצויה בו.

המומחה האיטלקי לקח את הדו"חות הכספיים של חברות הגז הישראליות והזרות, את החוזים שלהן עם חברת חשמל ולקוחות אחרים, בדק את העלויות של קידוחי הגז וחישב לקידוח תמר את ״שיעור התשואה הפנימית הצפוי״.

המסקנה שלו היתה די מדהימה, אבל מדובר במספרים שמלווים בהרבה מושגים כלכליים ולכן קשה לעניין את הציבור בהם. אעשה ניסיון נוסף למשוך את תשומת לבכם.

על פי חישובי המומחה האיטלקי, שיעור התשואה הפנימי של תמר הוא כ–23% (אחרי תשלום כל המסים והעמסת כל ההוצאות האפשריות) - וזאת בהשוואה לתשואה של 8% עד 12% המקובלת בענף הגז ברחבי העולם.

אוליבייה פיטוסי

טוב, מי שדילג על שיעור המימון הבסיסי שאתו התחלנו סבור ששיעור תשואה כפול מהמקובל זה יקר להחריד. ובמלים אחרות: בניגוד למה שראש הממשלה, הלהקה שלו וחברות הגז אומרים, לא רק שממשלת ישראל לא מבריחה מכאן משקיעים, אלא שהיא מעניקה להם תנאים פנומנליים.

אבל אם לא דילגנו על שיעור המימון, אנחנו מבינים שלא מדובר במחיר גבוה להחריד או ברווח כפול, אלא במחיר מופרך לחלוטין וברווח שגדול עשרות מונים. נחזור למתמטיקה: נניח שיש שני משקיעים דמיוניים, גברת כהן מחדרה ואדון תשובה מנתניה. אחד מהם משקיע את הפנסיה שלו בפרויקט עם שיעור תשואה שנתי של 10% למשך 20 שנה, והשני משקיע את הכסף שלו באותו פרויקט, אלא שהמדינה מבטיחה לו שם שיעור תשואה שנתי של 20%. כמה יהיה לכל אחד מהם בסוף לפנסיה?

הנה המספרים: נניח ששניהם משקיעים מיליון שקל, ונניח לשם הפשטות שכל הכסף מושקע בשנה הראשונה וכל התקבולים מתקבלים בשנה האחרונה. גברת כהן תקבל בסוף התקופה מיליון שקל כפול 1.1 בחזקת 20, ואילו מר תשובה יקבל מיליון שקל כפול 1.2 בחזקת 20.

ועכשיו, להוציא מחשבונים: גברת כהן קיבלה 6.7 מיליון שקל, ואילו מר תשובה קיבל 38.3 מיליון שקל, כלומר לא פי שניים כמו שלרגע חשבתם - אלא פי 5.7.

המומחה האיטלקי פירסם את האומדנים האלה כבר לפני חצי שנה. לתומנו חשבנו שזה רק עניין של ימים או שבועות עד שמונופול הגז יכריז שהמומחה טעה בחישוביו, שיטען שיש עלויות נסתרות, שהתקבולים יהיו יותר נמוכים ולכן התשואה הפנימית מהפרויקט הרבה יותר נמוכה.

זה לא קרה. מה שכן קרה הוא שרשות הגז של ישראל, הרגולטורית שכבר זמן רב מגנה על המונופול של חברת הגז, פירסמה נייר עמדה מטעמה, שבו היא טוענת שהתשואה אכן גבוהה, אבל ״זה מה שמקובל״ במדינות מסוכנות. שוב, שימו לב, רשות ציבורית מגנה על מונופול.

האם ישראל היא מדינה מסוכנת מאוד? כמובן שלא. ישראל היא מדינה עם רזרבות מט״ח מהגדולות בעולם, שמעולם לא שמטה חובות, שיש לה עודף במאזן התשלומים, עודף במאזן הפיננסי במט״ח, שלא עברה משבר פיננסי כבר 30 שנה ושיש לה חוב פיננסי דומה לממוצע במערב. כל הנתונים האלה משתקפים בתשואות של האג״חים של ממשלת ישראל, בדירוג שלה וכמובן גם במחיר ההון שבו מגייסות שותפויות הגז הון מהציבור בארץ ובחו״ל.

זאת ועוד: פרופ' רוברט פינדייק מבית הספר סלואן למינהל עסקים של MIT בדק לבקשת ועדת ששינסקי את הטענה הזאת של זכייניות הגז הפועלות בישראל, והסביר שהיא פופוליסטית, דמגוגית ובעיקר שגויה מקצועית: הסיכון הישראלי אינו סיסטמי ואפשר לפזר אותו - מה שקוראים במימון Diversifiable Risk, ולכן חברות שפועלות בישראל לא צריכות לדרוש שיעור תשואה פנימי גבוה יותר. למעשה, חברת נובל מפזרת אותו מראש, כי יש לה קידוחים בכל העולם. מי שיתבונן בדו"ח של נובל יגלה דבר מופלא: הפרויקט הכי רווחי שלה, זה שמניב מזומנים בהיקף אדיר, הוא קידוח תמר.

כמובן שהאזכור של MIT לא היה מקרי והרשינו לעצמנו לעקוץ כאן, משום שנתניהו בחר להזכיר אותו השבוע בנאומו: זאת האוניברסיטה שבה למד ראש הממשלה לפני 40 שנה. תזכורת נוספת כיצד איש השוק החופשי שמדבר על תחרות, יזמות ומשיכת השקעות מעדיף לנהל דיון כלכלי בשפה שמתאימה, לפחות בסטריאוטיפ, לפוליטיקאים שהוא מנסה לבדל את עצמו מהם.

אבל לא רק כלכלנים מארה"ב ומאיטליה סבורים שקידוח תמר הוא בוננזה היסטרית בסיכון נמוך. במצגת שהכינה למשקיעים חברת נובל, השותפה של יצחק תשובה, היא מציינת בעצמה שמדובר באחד הקידוחים הרווחיים ביותר שלה בכל העולם, וגם מספקת מספרים: היא מוכרת כל יחידת חום בריטית (זה שם יחידת החום, אין לזה קשר לבריטניה) ב–5.5 דולרים, כשהעלות הממוצעת שלה היא 1.3 דולרים. העלות השולית אחרי שהיא החזירה את כל הוצאות החיפושים והפיתוח היא כ–50 סנט. חברות הגז לא טורחות ליידע את הציבור במועד שבו הן יחזירו את ההשקעות שלהן בקידוחים, אבל לפי האומדן שלנו שמבוסס על הדו"חות הכספיים של נובל ודלק זה הולך לקרות ממש בשבועות הקרובים. כל הוצאות הקידוח יוחזרו, ומרגע זה הזכיינים ירוויחו פי עשרה על כל יחידת גז שהם ימכרו.

חשוב גם לשים לב לעובדה פשוטה: רוב הכסף שהשקיעו חברות הגז אינו כסף שלהן, והוא לא הושקע בסיכון רב. למעשה, הסכום שאותו השקיעו בחיפושים הוא כ–6%–7% מההשקעה, אלה הם 300 מיליון הדולר שעלו החיפושים, שנערכו כאשר הסיכון למציאת גז היה 30%. את שאר הכסף הן השקיעו בפיתוח, כאשר כבר היה ידוע שיש גז ויש חוזי גז. גם אם חברות הגז זכאיות לתשואה עודפת על הכסף שהושקע בסיכון, אין הדבר זהה לגבי פיתוח השדה - שהוא, ולא החיפושים, הוא ההוצאה העיקרית, הוצאה שבזכות הרווח הפנומנלי שמאפשר מחיר הגז בישראל הוחזרה במלואה תוך פחות משלוש שנים. מי מאתנו לא היה רוצה להשקיע בדירה שבה תוך שלוש שנים מחזיר שכר הדירה כל גרוש שהושקע במחיר הדירה, ומאותו רגע השכירות היא הכנסה נטו?

באותו כנס בהרצליה קונן אחד הזכיינים של הגז שהרגולציה ״משגעת אותם״, ושהם ״בסך הכל רוצים ודאות״. זה כמובן ספין סטנדרטי שקשה מאוד להאמין לו. הם לא רוצים סתם ודאות, הם רוצים ודאות שהממשלה תיכנע להם ותבטיח להם מינימום תחרות, מקסימום מחירים או שניהם גם יחד. ראש הממשלה היה יכול לקרוא את הבלוף שלהם ולהגיד להם: אין בעיה, קבלו ודאות, מחיר של 3 דולרים ליחידת חום והצמדה מכאן והלאה למחירים בינלאומיים. אז הצרחות על ״ודאות״ היו מתחלפות בן רגע לצרחות על ״הלאמה״ ו״בולשביזם״, שאנחנו מכירים מרפורמת הסלולר והריכוזיות ולמעשה מכל רפורמה שמתמודדת עם קבוצת אינטרס חזקה מהמגזר העסקי.

מחיר המכירה ״פי עשרה״ שהצגנו עשוי להטעות חלק מהקוראים שלא רגילים לשיח כלכלי מתמטי כזה. אולי הבדיחה הישנה על הסוחר בשוק הסיטוני בתל אביב תבהיר להם את הסוגיה. שאלו פעם את אחד הסוחרים המצליחים כיצד התעשר מהר כל כך מדוכן ירקות, קנה בתים, יאכטה ומכוניות יוקרה. הוא השיב שכל העסק הוא פשוט וצנוע: ״אני קונה ק"ג עגבניות בשקל, מוכר ב–10 שקלים ויש לי את ה–9% שלי״. כך גם זכייני תמר: העלות של הגז היא 50 סנט, הם מוכרים את הגז ב–5.5 דולרים ויש להם את ה–5% שלהם. רק שזה לא 5%, אלא 900%.

צריך להדגיש כאן: ייתכן שהמומחה האיטלקי טועה, וייתכן ששיעור התשואה הפנימית כאן אינו 23% אלא 15%, 20% או 25%. לכן יהיה הרבה יותר מעניין לקרוא את הניתוח של התשואה והרווחיות הצפויים שהכינו רואי החשבון ואנשי המימון באגף התקציבים או המועצה הלאומית לכלכלה, שבישלו יחד עם נתניהו ועם הזכיינים את ״ההסדר״ שממנו כל כך מרוצים גם נתניהו וגם יצחק תשובה.

אלא שדו״ח כזה, אם קיים בכלל, לא פורסם עד עצם הרגע הזה. במקום לתת לנו מספרים, נתונים, שיעורי תשואה, ערך נוכחי נקי, השוואות אמיתיות של סיכונים, כדי שנוכל לנהל שיחה אמיתית, מוכרים לנו סיסמאות על ״הגז יישאר במים״, ״תרומה גיאו־פוליטית״, שלום במזרח התיכון, ״נבריח משקיעים" ועוד.

אז עכשיו נשאל אתכם: מי כאן הפופוליסט, מי הדמגוג? אלה שרוצים מספרים, נתונים, תשואות, רווחים - שרק בעזרתם נוכל להבין באמת אם ממשלת ישראל מתנהלת כמו ממשלה של מדינה מתקדמת או של מדינה אפריקאית, או אלה שבמקום לנהל שיחה על השקעות, מספרים וסיכונים מוכרים לנו סיסמאות על ״החשיבות המדינית״ וחוזרים ומספרים על מדינות אלמוניות ש״עשו את אותה טעות״ ו״הגז נשאר בים״?

החלק המעציב ביותר באירוע הזה הוא שהפוליטיקאי שבוחר להשתמש ברטוריקה הפופוליסטית הזאת הוא לא אחר מנתניהו, האיש שמוכר לנו כבר עשור את סיסמאות השוק החופשי והתחרות. אבל ברגע האמת, האיש אשר משווק עצמו כטדי רווזוולט ישראלי, שובר המונופולים, מפעיל שיטות ורטוריקה בולשביקית - משהו בין בריה"מ הסובייטית של פעם לבין רוסיה הקלפטוקרטית של היום: הוא לא רוצה תחרות, הוא לא רוצה הצמדה למחיר הבינלאומי, אלא שהוא, יחד עם פקידיו, ״יתכננו״ את שוק האנרגיה. הם יקבעו. הם יחליטו. יישבו עשרה פקידים עם תשובה ויחליטו. לרגע אפשר לחשוב שמדובר בח"כ דב חנין ולא באיש שהתחנך ב–MIT. אבל זהו שלא, משום שחנין הולך עוד צעד קדימה ומציע להלאים את כל פרויקט הגז. והאמת היא שאם כבר נגזר עלינו מונופול מוחלט, עדיף כבר את מודל חנין - מונופול ממשלתי, מאשר מודל נתניהו - מונופול פרטי ששולט ברגולטורים. תיאר את התופעות האלה בארה״ב יפה השבוע רוברט רייך, פרופ' לכלכלה פוליטית מאוניברסיטת ברקלי, כאשר אמר (או צייץ) שהשאלה היא לא אם יש לנו ממשלה גדולה או קטנה, אלא אם יש לנו ממשלה שעובדת עבור הציבור או עבור הכסף הגדול.

לא נסיים את הטור הזה לפני שנחזור לשיעורי התשואה הפנימית שעליהם הצביע המומחה האיטלקי, וננסה להמחיש אותם ולחבר את זה למונחים מעולם הפנסיה. כמעט לכל קוראי הטור הזה, למעט בני המזל שיש להם פנסיה תקציבית, יש פנסיה צוברת. איש מהם לא יודע כמה כסף יהיה לו כשייצא לפנסיה, משום שזה תלוי במצב הבורסות, השווקים, הריביות, הכלכלה והנורמות של משטר תאגידי בבורסה - שמשתנות כל הזמן. אבל אפשר לתת אומדן שמבוסס על רמת הריביות השוררת בשנים האחרונות בשווקים וכנראה לא תשתנה מהותית בשנים הקרובות, אורך חיי התיק ועוד כמה פרמטרים. שיעור התשואה השנתי יהיה כנראה משהו שנע סביב 3% אחרי אינפלציה ועמלות. עכשיו נסו לחשב את ההפרש בין הרווח שלכם עוד 20 שנה מהפנסיה עם שיעור תשואה שנתי של כ–3% שיהיה לכם בפועל לבין זה של זכייני תמר - בהנחה שיהיה להם 23%. רמז, זה לא 20%, כמו בחישוב של הירקן. זה 1.2 בחזקת 20. התשובה בקצה.

עד שתגיע לקצה אני מתפתה להבטיח לכם שאם הממשלה תאשר את התוואי הזה למשק האנרגיה ותמשיך בקו הזה, כולנו נצטרך פנסיה גבוהה מאוד כדי לשלם את חשבונות החשמל והאנרגיה שישלח לנו מונופול הגז.

התשובה: מיליון שקל שמושקעים בתשואה שנתית של 3% מניבים אחרי 20 שנה 1.8 מיליון שקל (80%). מיליון שקל שמושקעים בתשואה של 20% מניבים אחרי 20 שנה 38 מיליון 
שקל (3,700%).

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם