האם משה כחלון חבר של קובי מימון או שלנו? - השבוע/ גיא רולניק - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

האם משה כחלון חבר של קובי מימון או שלנו?

תפקידו ההיסטורי של כחלון הוא לא לערוך עוד רפורמה, כפי שעשה בסלולר, אלא להראות מנהיגות מהסוג שהראה כשיצא נגד הטייקונים הגדולים במשק

81תגובות

משה כחלון הנחית השבוע מכה כואבת ומדויקת על המחאה החברתית, על הרוח שלה שמנשבת מאז קיץ 2011 ועל רבים מאזרחי ישראל, גם אלה שלא היו מסוגלים להצביע לו.

זאת לא היתה החלטתה של הממשלה להתקפל בפני מונופול הגז, שהסיגה את המחאה החברתית לאחור; זאת לא היתה ההתפטרות של הממונה על ההגבלים העסקיים, דיויד גילה, לאחר שהבין שנותר בודד במערכה מול המונופול; זאת גם לא החלטתו של כחלון שלא להתערב ולתת לנתניהו ואנשיו להוביל את מתווה ההתקפלות.

גיל כהן מגן

המכה ניחתה כאשר כחלון פירסם את הנימוק: החברות האישית שלו עם טייקון הגז קובי מימון.

מאז קיץ 2011 סופגת המחאה החברתית מכות יומיומיות. פוליטיקאים ריקים מתוכן ממשיכים להלך בקרבנו בראש מורם, תקציב הביטחון מתנפח ומחירי הדיור - הסרטן המפרק ביסודיות את החברה הישראלית לקאסטות של אלה שיש להם ואלה אין להם - ממשיכים להאמיר.

אבל תהליך שינוי הנורמות, התפישות והערכים בתוך החברה ובקרב מקבלי ההחלטות, שהתחיל לפני המחאה וצבר במהלכה תאוצה, לא עצר לרגע. הוא מבעבע, תוסס ולובש ופושט צורות חדשות כל הזמן.

למכה הכואבת הראשונה שספגה המחאה החברתית אחראי כמובן ראש הממשלה בנימין נתניהו. אחרי שנים של רטוריקה מצוחצחת על תחרות, חופש כלכלי, ממשלה יעילה ושוק חופשי, הלכה והתבררה התמונה המדאיגה: נתניהו מאמין בשווקים חופשיים כשזה מתאים לאינטרס הפוליטי המיידי שלו, ורואה במחאה החברתית אויבת ולא כלי אדיר, חיובי ורב עוצמה להובלת שינויים לטובת הציבור הרחב והמפוזר מול קבוצות האינטרס המבוצרות. בשנה האחרונה נחשפו פגישות שערך ראש הממשלה בארבע עיניים עם נוחי דנקנר, יצחק תשובה ואודי אנג׳ל ערב החלטות בענייניהם - מעל ראשיהם של הפקידות המקצועית.

את המכה השנייה הנחית על המחאה החברתית יאיר לפיד. הוא רכב עליה, השתמש בה, ניצל אותה וזרק אותה. ב-20 החודשים שלו במשרד האוצר הוא הקפיד לא לצאת לעימות עם שום קבוצת אינטרס חזקה והסתפק בצעדים פופוליסטיים דלי משמעות: רשם צ׳קים עבור נושאים שמצטלמים היטב על חשבון משלם המסים - ציבור רחב ומפוזר - והתרחק מכל רפורמה, החלטה קשה ותהליך עמוק. במקום להשתמש ב-19 המנדטים שלו כדי להכריז מלחמה על קבוצות האינטרס, חזר לפיד לטקטיקה הרגילה של הפרד ומשול, ימין ושמאל, חרדים וחילונים. מאות אלפי ישראלים שהלכו שבי אחרי הכריזמה האדירה של לפיד, רטוריקת ״שוויון בנטל״ והרמזים שפיזר, שלפיהם גיוס חרדים יביא לשינוי כלכלי וחברתי - איבדו אמון ועניין בזירה הציבורית.

מוטי קמחי

המכה שהנחית השבוע כחלון עלולה להיות כואבת במיוחד, משום שעד השבוע כל הקמפיין של כחלון, כל מהות התנועה והמפלגה שהקים, כל הרטוריקה שלו היתה ברוח המחאה החברתית: פוליטיקאי שלא נשען על קבוצות אינטרס, שלא מחובר לעמדות הכוח והכסף, שלא מגיע לשלטון בשיטה הרגילה שאליה הורגלנו.

פוליטיקאים עם רטוריקה ורעיונות כמו אלה שהציג כחלון ערב הבחירות - פירוק מונופולים, ייעול המגזר הציבורי, רפורמה בבנקאות - לא מגיעים בעולם הקפיטליסטי הדמוקרטי לעמדות השפעה משמעותיות, בוודאי לא למשרד האוצר. הסנאטורית אליזבת וורן, המקבילה האמריקאית של כחלון בסוגיית הבנקים והצורך לפרק את כוחם המשחית, נחשבת בגלל עמדות אלה לחומר לא רלוונטי לנשיאות או למשרד האוצר האמריקאי. כחלון הצליח לעשות את הבלתי ייאמן: להגיע לגן עדן בלי למות בדרך. כך לפחות חשבנו, עד השבוע.

כחלון הצליח לשרוד שנתיים מחוץ למערכת הפוליטית, במדבר, מבלי להיכנס לדירקטוריונים של המונופולים הגדולים, שהיו מסרסים אותו במטרה להפוך אותו לכלי במאמצי הלובי שלהם מול השלטון; מבלי להיהפך ל"יועץ" - כלומר מאכער הון־שלטון־עיתון של אחת מקבוצות הכוח במדינה; מבלי לקחת תרומות מהמיליארדרים שמחזיקים באינטרסים עסקיים בישראל; ומבלי להתחבר לכנופיית ההון־שלטון הישראלית־אמריקאית שעוטפת את צמרת הפוליטיקה הישראלית מהימין, השמאל והמרכז מזה עשור או יותר.

אף שלכחלון לא היתה שום אמירה מקורית על נושאים מדיניים וביטחוניים ועל המשך השליטה המשחיתה של ישראל על הפלסטינים, אף שכל קבוצות הכסף והכוח הגדולות רצו בחיסולו - הוא הצליח להגיע למשרד האוצר.

האנשים ששמו בקלפי ״כ״ עשו זאת בעיקר משום שראו בו, לראשונה מזה זמן רב, פוליטיקאי שידאג רק להם, שאין לו חיבורים תת־קרקעיים לאנשי הכסף של אנשים אחרים, לממסד, לכל הגורמים שהאינטואיציה אומרת שמשרתים בעיקר את עצמם ולא אותם. הם ראו בו את החבר שלהם. ביום שלישי הם התעוררו וגילו שבנושא הקריטי של משק האנרגיה הישראלי, לכחלון יש חבר טוב יותר, ותיק יותר - וזה לא הם. וברגע האמת הוא העדיף את החברות אתו על החברות אתם.

החבר של כחלון נראה דומה להפליא לחבר של נתניהו מארה״ב, לרשת החברים של אולמרט מכל המונופולים ועסקי הנדל״ן, לחברים של אריאל שרון מהחווה. קוראים לו קובי מימון. הוא הרוויח מאות מיליוני שקלים בקידוחי גז, הוא מקפיד להחזיק בהשקעות בישראל באמצעות מבני החזקה נסתרים שמרחיקים אותו מאור הזרקורים. הוא מתאים יותר מרוב הטייקונים בישראל לעונה הבאה של "בית הקלפים".

מקורביו של כחלון הסבירו השבוע שהוא בחר לתת גילוי לחברות עם מימון ולהימנע מלעסוק בסוגיית הגז, כי כל החלטה שהוא או אנשים מטעמו היו מקבלים לא היתה עוברת את מבחן הציבור, לאור החברות עם מימון.

ההסבר הזה הגיוני ויש שיטענו לגיטימי, אבל הוא בעיקר מאכזב. מאכזב לא רק מפני שכחלון גילה את זה לציבור רק אחרי הבחירות - בעוד שלפניהן התחייב לטפל בנושא הגז וכדבריו ״אני אתעסק, בטח שאתעסק (בפירוק מונופול הגז)״, לא רק מפני שתחום האנרגיה הוא בעל השפעה דרמטית על יוקר המחיה והדמוקרטיה והצהרת נבצרות של שר האוצר היא לא הגיונית, אלא בעיקר מפני שכחלון מתעלם בנוחות מהסיבה העיקרית שבגללה רוב האנשים הצביעו לו: הם חשבו שהוא חבר שלהם, לא של אנשים מסוגו של מימון. את השמועות שנפוצו ערב הבחירות על החיבור שלו עם מימון הם ראו בעיקר כתעמולה של המתחרים.

בניגוד לפוליטיקאים אחרים, שמוכרים לציבור ולפי הצורך גם לעצמם את האגדה שהמונופולים והקונגלומרטים הענקיים במגזר הפרטי והציבורי הם ״יצרני מקומות עבודה״, ולכן לגיטימי שהם משרתים אותם או משתפים עמם פעולה, לכחלון לא יעמוד התירוץ הזה אם הוא יתקפל בפני המונופולים הגדולים, כפי שעשה השבוע.

כל מי ששוחח עם כחלון בשנתיים האחרונות שמע ממנו שוב ושוב שהוא מתרחק מהחיבורים התת־קרקעיים למונופולים, לבנקים, לחברות הביטוח ולבעלי השליטה בחברות הציבוריות הענקיות שמחוברות לשלטון, בדיוק משום ש״אלה האנשים והארגונים שרובם מתעשרים מלקחת מאלה שאין להם. אני לא יכול להיות אתם״.

אחרי הרפורמה בענף הסלולר, כחלון הבין היטב, אולי יותר מנתניהו ויותר מרוב הפוליטיקאים, את ההבדל בין עסקים שלוקחים ערך לבין עסקים שיוצרים ערך. בין יזמות, תחרות, כישרון ושוק חופשי - שרוב הציבור בישראל מאמין בו - לבין עסקים שכל כוחם ורוב רווחיהם נובעים מחיבורים לשלטון או ממעמד מונופוליסטי - המבנה האמיתי של השוק הישראלי, שהציבור למד להבין בשנים האחרונות.

כחלון הרבה לדבר מאז הצלחת הרפורמה בסלולר, ובמיוחד ערב הבחירות, על כוחם של התחרות והשוק החופשי ביצירת שגשוג כלכלי, הורדת יוקר המחיה ובניית מגרש משחקים עם הזדמנויות שוות לכל שכבות האוכלוסייה.

ערב הבחירות הוזהר כחלון שהרטוריקה ובעיקר התפישה הזאת היא חסרה: בלי הממד הערכי, בלי הממד של ההון החברתי, הסיכוי לקבל משק תחרותי ומבוסס כישרון עם הזדמנויות שוות נמוך.

רויטרס

כחלון הבין את מה שהבוס שלו לא הבין או לא רוצה להבין. לפני שכתב את ״עושר העמים״, המניפסט הקפיטלסטי הראשון ואולי מהחשובים בהיסטוריה, כתב אדם סמית את ״התיאוריה של הסנטימנט המוסרי״ - ספר שכולו ממוקד בחשיבות ההון החברתי, היושרה, הנורמות החברתיות ועשיית "הדבר הנכון", לא למען רווח כלכלי, אלא למען צופה דמיוני, בלתי־תלוי, שמלווה אותך בכל אשר תפנה ובוחן את מעשיך בשבע עיניים.

״השוק החופשי״ אינו בריאה ספונטנית המייצרת הזדמנויות שוות ושגשוג לבדה. כוחה האדיר של ״היד הנעלמה״ של סמית לייצר שגשוג באמצעות יזמות, מסחר ושאיפה להצטיין ולהרוויח מושתת על כללי משחק ברורים והוגנים. ״היד הנעלמה״ והשוק החופשי שהביאו שגשוג כלכלי וחברתי אדיר במאות השנים האחרונות לא יכולים להביא לשגשוג מתמשך או ללגיטימיות ציבורית בלי סטים של נורמות, ערכים וחוקים שעליהם נשענים השווקים והממשלות. כל שוק נשען על כללים, חוקים ותקנות שקובעים אנשים בשר ודם. ואם המחוקקים, הבוררים והרגולטורים משרתים רק את עצמם או את חבריהם - השווקים ישרתו בעיקר את מי שיודע להשפיע על השלטון.

האתגר הגדול ביותר שעומד בפני הפוליטיקאי, הרגולטור ומשרת הציבור הוא לערוך הפרדה בין הנורמות המקובלות בשדה האישי, המשפחתי והחברי, של נאמנות וחברות, לבין הנורמות הנדרשות בזירה הציבורית: קבלת החלטות ללא משוא פנים, בלי להטות אותן למען מקורבים, חברים או קבוצות שמהם באת ואליהם תשוב.

האתגר כמובן אדיר: את האנשים הקרובים, את קבוצות האינטרס, את בעלי העוצמה, את המחוברים לממסד ולרשתות הכוח, פוגש שר האוצר שוב ושוב. את הציבור הרחב, המפוזר, הרחוק, שאין לו פנים, ממעט שר האוצר לפגוש, וממילא הציבור הזה לא מסוגל ולא יכול להבין את המדיניות הכלכלית.

קבלת החלטות עניינית ללא משוא פנים היא זאת שמבדלת את הממשלה והרגולציה האיכותיות לבין הממשלה והרגולציה המושחתות והלא יעילות. קבלת החלטות עניינית בממשלה, במגזר הציבורי ובכל הגופים שמנהלים את כספם של אנשים אחרים היא הביטוי החשוב ומבחנה האמיתי של הדמוקרטיה - יותר מאקט ההצבעה עצמו.

תפקידו ההיסטורי של כחלון הוא לא לערוך עוד רפורמה, כפי שעשה בסלולר, אלא להראות מנהיגות מהסוג שהראה כשיצא נגד הטייקונים הגדולים במשק לפני חמש שנים, קצת לפני שזה נהפך ליותר פופולרי ומקובל.

תפקידו ההיסטורי הוא להיות שליח נוסף במרוץ שליחים ארוך של פוליטיקאים, אנשי ציבור ואינטלקטואלים. תפקידו של כחלון הוא להקים כאן דור חדש של רגולטורים, פקידים ואנשי אקדמיה שמוכנים לשלם מחיר כלכלי אישי, לוותר על הג׳וב של מיליוני השקלים אצל הטייקונים שיבטיח להם ולילדיהם פרנסה, דירות ועושר, כדי לייצר נורמות ציבוריות חדשות. לא מפני שהם אלטרואיסטים, אלא מפני שהם ישאבו הנאה וסיפוק מכך שהם עושים את הדבר הנכון, וגם מפני שהציבור יגמול להם בהערכה, כי אלה הנורמות החדשות־ישנות שאנחנו מבקשים להנהיג כאן.

דווקא בסוגיות האלה מגלה כחלון אוזלת יד עוד לפני שהשלים 30 יום בתפקיד: הוא לא הביע שום עמדה בנושא ״חוק הג׳ובים״, שיאפשר להגדיל את מספר משרות האמון במשרדים הממשלתיים על חשבון מינויים מקצועיים במכרז, ולא הסביר לציבור מהי אותה ״ועדת־על לרגולציה״ - אם מטרתה לדחוף למשק תחרותי יותר או לעקוף רגולטורים שרוצים משק חופשי יותר ופחות ריכוזי ושבוי בידי קבוצות אינטרס.

אם כחלון, כמו גם פוליטיקאים, רגולטורים, אנשי אקדמיה, תנועות חברתיות ועיתונאים, יתמקדו רק בצדדים הטכניים של עבודתם - הכנסת תחרות, הורדת עלויות, התייעלות - הם יגלו את מה שגילו כל קודמיהם בעשור האחרון ולפניו: זאת עבודה סיזיפית, שלא מביאה אותם ואת שולחיהם למקום גבוה וטוב יותר.

כל הזרעים שהם יטמנו בקרקע, כל העצים החדשים שהם ייטעו, יתייבשו בלי יצירת מערכת אקולוגית חדשה של רעיונות חדשים, עם רמת הון חברתי גבוהה יותר. מה שהרווחנו בסלולר - נפסיד בניפוח מיותר ומושחת של תקציב הביטחון; מה שהרווחנו בעצירת מחירי המזון - נפסיד באי־שוויון גדל במערכת הבריאות; מה שנרוויח בדמי הניהול בקופות הגמל - נפסיד בניהול מושחת של כספי ההשקעות. מטרת הרפורמות המבניות ופירוק מוקדי הכוח וחיבורי ההון־שלטון היא קודם כל שיקום ההון החברתי ואמון הציבור במערכת קבלת ההחלטות.

כחלון ספג השבוע ביקורת חריפה מכל כיוון אפשרי, כולה מוצדקת ומשקפת אכזבה אמיתית של אנשים שרצו לראותו ממשיך את התהליך שהתחיל כבר לפני חמש שנים. אבל כאשר אתם קוראים בסוף השבוע הזה על הלהקה שחובטת בו, אל תתבלבלו: מאחורי חלקם נמצאים אלה שרוצים לראות בפרשת כחלון והגז הזדמנות לחסל את כל הרעיונות שהשמיע כחלון לפני הבחירות - ובעיקר לחסל את הרעיון שפוליטיקאי יכול להגיע לעמדת כוח אף שהוא עוין את כל חבורת ״לוקחי הערך״ ששולטת בנתח עצום מהמגזר העסקי, הלא תחרותי, המקומי.

חברי המועדון יאותתו לכחלון ישירות ובאמצעות העיתונים שלהם בשבועות הקרובים: חבוב, טעית כשהשלכת את יהבך על הציבור. ראה כמה הפכפך ובוגדני הוא הציבור. ראה את הלינץ׳ התקשורתי שעשו לך בעקבות פרשת הגז. עבור לצד שלנו ונסדר לך, כפי שעשינו לקודמיך, תדמית זמנית של רפורמטור גם מבלי שתערוך רפורמות. בא נייצר ביחד, עם אגף התקציבים, רשות ההגבלים, בנק ישראל, מי שתרצה, מי שתגיד, כמה רפורמות בלוף שתוכל למכור במסיבת עיתונאים. עדיף לך חבוב. תעבוד אתנו. מימון יודע להיות חבר? אנחנו נהיה חברים טובים יותר: נכיר לך כמה עיתונאים חשובים, נבדוק אילו ג׳ובים אפשר להציע לילדים שלך. חבל, הם כל כך מוכשרים, דירות כבר יש להם?

בשבועות הקרובים אמור להציג כחלון את ההרכב הפרסונלי של הצוותים שיובילו את הרפורמות במערכת הפיננסית ואת גודל, עומק ורוחב המנדט שהוא ייתן להם. האם אנחנו הולכים לפרק את הריכוזיות במערכת הפיננסית, שהיא בית הגידול לריכוזיות בשאר ענפי המשק ואיום על הדמוקרטיה, או שאנחנו הולכים לכמה מהלכים קוסמטיים, צרכניים, פשוטים וקלים לשיווק, אך בפועל נחזור לדהור כמו לפני המחאה החברתית לכיוונה של אוליגרכיה ישראלית?

זה יהיה סיגנל ראשון חשוב לשאלה אם פרשיית מימון היא מעידה או שיטה.

דיויד גילה
עופר וקנין

דיויד גילה, האגדות על הגז בים והשיקום של כחלון

מטרידים יותר מההחלטה של ראש הממשלה בנימין נתניהו לדרוס את הממונה על ההגבלים העסקיים, לוותר על תחרות במשק הגז ולהותיר את מחיר הגז הגבוה, היו הנימוקים שהוא ואנשיו - בשיתוף חלק מאנשי האוצר - שיווקו השבוע לציבור.

נתניהו ואנשיו יצרו אצל הציבור את המשוואה ״או תחרות או פיתוח המשק״ וגם את ״הסדר עכשיו או שהגז יישאר בים״. שתי המשוואות האלה שגויות, תיאורתית ומעשית.

נתחיל עם התיאורתית: מעולם לא כיהן בישראל ראש ממשלה שנשא את דגל התחרות יותר מאשר נתניהו. השבוע התברר שהוא נשא אותו לשווא. ברגע האמת הוא לא מאמין ביכולת לייצר תחרות ובכוחה האדיר של תחרות, אלא מאמין בתכנון וניהול מרכזי ממשלתי.

ונניח שנתניהו השתכנע שאין שום דרך לייצר תחרות של ממש במשק הגז. מה הפתרון של ראש הממשלה ואנשיו? פיקוח מיידי על המחיר, שהוא כרגע כפול או יותר ממחיר כלכלי סביר שהיה מותיר רווחים נאים אצל היזמים? לא. הפתרון שלהם הוא להגיע כמה שיותר מהר ל״הסדר״ כדי לא להגיע למצב ש״הגז יישאר בים״.

אבל רבותיי, לסיפור הזה אין שום אחיזה במציאות. הגז התחיל לצאת מהים, מקידוח תמר, בכמויות עצומות של מיליארדי דולרים, כבר לפני שנתיים. לא רק שהוא זורם בכמויות גדולות, אלא שהוא משאיר בידי הזכיינים של תמר רווחים חריגים. במצגת של חברת נובל האמריקאית שפורסמה לפני חצי שנה תואר קידוח תמר כאחד הרווחיים ביותר שיש בידי החברה: מחיר מכירה ממוצע של 5.5 דולרים ליחידת חום, בעוד עלות ההפקה היא כ-1.3 דולרים ליחידת חום.

זכייני תמר קרובים להחזיר את כל הוצאותיהם מהקידוח, ולפי דו"חות החברה מעתה והלאה כל יחידת חום שנמכרת ב-5.5 דולרים עולה להם 0.51 דולרים - עשירית.

הגז מתמר, שיספיק לשנים ארוכות - יש האומרים עשר, יש הטוענים 15 או יותר, היה יכול לתת לממשלה זמן רב לנהל משא ומתן עם היזמים ולהסדיר את השוק לטובת כלל הציבור. אווירת הדחיפות וסיסמאות ״הגז יישאר בים" שירתו רק את חברות הגז ובעלי השליטה בהן.

דיויד גילה, שהתפטר השבוע בכעס ובאכזבה מתפקידו כממונה על ההגבלים העסקיים, לא התחיל את הקריירה שלו כלוחם כה עיקש למען תחרות. כשנכנס לתפקידו, רוב קבוצות האינטרס והטייקונים היו משוכנעים שהפרופסור ידאג לענייניהם והם ימשיכו לגנוב את המדינה מתחת לאפם של אגף התקציבים ורשות ההגבלים, כפי שעשו במשך עשור. המחאה החברתית, הרפורמה בסלולר ושינוי השיח והנורמות השפיעו על גילה לטובה - והוא התחיל לאמץ מדיניות הרבה יותר אגרסיבית למען תחרות, שוק חופשי ושבירת הריכוזיות.

משה כחלון איבד השבוע פרטנר חשוב למלחמה ביוקר המחיה. הוא צריך להשתמש במשבר האישי שלו ושל גילה כדי לשמר את גילה בתפקידו עד סוף הקדנציה, במטרה לגייס ממונה על ההגבלים לא פחות עצמאי ונחוש, אולי דווקא יותר. כחלון נמצא בתוך משבר חמור, גם אם מקורביו מסתירים זאת ממנו. הוא צריך לשקם את הנזק האדיר שגרם לעצמו, להחזיר את כושר ההרתעה לרגולציה ולהסתער מחדש על כל השווקים המונופוליסטיים והריכוזיים בישראל - הגז, החשמל, הבנקים, הביטוח, המזון והרכב. אם לא יעשה זאת, עשויה להיות לו בעיה קשה בהרבה. לא עם נתניהו, לא עם מימון וגם לא הבוחרים - אלא עם הדמות שתביט עליו בבוקר מהמראה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#