גלעד ארדן, אמבטיית המלט – ו-23 מיליארד שקל שנשאבו מכם

מדוע החליט השבוע ארדן - שעד לאחרונה היה אחד האנשים הקרובים ביותר לנתניהו - שצריך לפרק את הפירמידה של שאול אלוביץ׳, הבעלים של בזק?

גיא רולניק
גיא רולניק
גיא רולניק
גיא רולניק

ב-20 בינואר 2014 שיגרה המשנה ליועץ המשפטי לממשלה (ייעוץ) דינה זילבר לסגן שר האוצר, מיקי לוי, חוות דעת בקשר למניעת ניגוד עניינים בכהונתו כשר אוצר. בפתח המכתב היא מציינת את העילה למכתב: "בעקבות פנייתו של מבקר המדינה, ולאחר תיאום עם היועץ המשפטי למשרד האוצר, הריני להביא בפניך חוות דעת למניעת ניגוד עניינים בכל הנוגע לכהונתך כסגן שר האוצר".

זילבר מזכירה ללוי במכתב שבטפסים שמסר למבקר המדינה הוא ציין שב-2013-2008, סמוך להצטרפותו ליש עתיד, הוא שימש כמנכ״ל חברת אגד תעבורה שבבעלות קואופרטיב אגד, משפחת ליבנת, מונופול המלט נשר והמיליארדר לן בלווטניק.

כמו כן היא מזכירה כי באותם טפסים ציין לוי שיש לו קשרים חברתים עם משפחת ליבנת, הכוללים ביקורים בביתם, ושאשתו, שני ילדיו ואשת בנו עובדים כולם במשרדי הממשלה: אשתו הוא יועצת למשרדי ממשלה, בנו תומר עובד במשרד הפנים, בנו גיא עובד בשירות בתי הסוהר ואשת בנו עובדת במשטרה.

המסקנה המתבקשת, כותבת לו זילבר בהסכם ניגוד עניינים שנחשף על ידי תומר אביטל מפרויקט ״100 ימים של שקיפות״, היא ש״עליך להימנע במשך שנתיים מטיפול בכל עניין הנוגע לחברת אגד תעבורה, לבעלי השליטה בה, לחברות שבשליטת בעלי השליטה או ללקוחות מהותיים שלה ובכלל זה אגד, נשר, משפחת ליבנת ולן בלווטניק". בקשר למשפחת ליבנת הוסיפה זילבר שמאחר שקשרי החברות שלו עם המשפחה נמשכים, אין די בתקופת צינון ממועד סיום יחסי העבודה עמם, ולכן מגבלת ניגוד העניינים חלה לאורך כל תקופת הכהונה.

מכתבה של זילבר הגיע ללוי שלושה שבועות לאחר שהוא, כל הח"כים של יש עתיד וקואליציה רחבה של פוליטיקאים מכל המפלגות הצביעו בעד חוק שיזם חיים כץ, עם השפעה גדולה על השחקנים שזילבר ציינה במפורש שלוי צריך להתרחק מהם: נשר, משפחת ליבנת ולן בלווטניק.

על פי החוק שעבר בכנסת בסוף דצמבר 2013, יירד משקל שקי המלט מ-50 ק"ג ל-25 ק"ג. כץ הסביר לכנסת שהרעיון לחוק נולד כאשר ביקר באתר בנייה וראה את סבלם של הפועלים הנושאים שקי מלט במשקל 50 ק"ג. כן, ממש כך. סבלם של הפועלים, ורק הוא, עמד לנגד עיניהם של כץ, לוי, אנשי יש עתיד ושאר הפוליטיקאים שהצביעו בעד החוק המוזר הזה.

במשרד האוצר, לעומת זאת, התנגדו נחרצות לחוק הזה. שק מלט במשקל 25 ק"ג לא תפור רק לגבם השחוח של פועלי הבניין, אלא בעיקר לגבם הרחב, החזק והמוברג בכל שדרות השלטון של משפחת ליבנת ולן בלווטניק. נשר היא מונופול אימתני המחזיק מזה שנים ארוכות בנתח שוק של קרוב ל–100%. שקי מלט בכל העולם שוקלים 50 ק"ג, ורגולציה מיוחדת הקובעת ששק מלט ציוני ישקול 25 ק"ג תפורה בעיקר לאינטרסים הכלכליים של טייקוני מלט והובלה שלא רוצים לראות יבוא מאסיווי של מלט זול לישראל.

מיקי לוי ויאיר לפיד במסיבת עיתונאים ליד כלא מעשיהו

החלק האירוני ביותר בסיפור הוא שאחד המהלכים הראשונים שניסה משרד האוצר לקדם בעקבות המחאה החברתית היה שבירת מונופול המלט נשר על כל נספחיו, ביניהם חברת ההובלה ״תעבורה״. החוק לעיכוב והחלשת התחרות בענף המלט חוקק שמונה חודשים לאחר שהמפלגה של לוי, יש עתיד, השיגה ניצחון אדיר בבחירות על בסיס אותה מחאה חברתית שממנה עלתה לראשונה בישראל קריאה ברורה להחלשת כוחם של הטייקונים והמונופולים. דו״ח ועדת טרכטנברג תיאר בצורה מדויקת את התופעה הזאת: רגולציה שמשרתת את המפוקחים ולא את הציבור. הוא אף כלל דוגמה ספציפית לאופן שבו קואופרטיב אגד שובה את הרגולטורים - אותה אגד שבה עבד לוי, שהיא גם השותפה של משפחת ליבנת.

14 חודשים לאחר שהצביע בעד חוק התפור לאינטרסים של המיליארדר בלווטניק ומשפחת הטייקונים ליבנת, עמד לוי עם יאיר לפיד מול בית הכלא מעשיהו במסיבת עיתונאים מתוקשרת, שנועדה לשדר את נחישותה של המפלגה להילחם בשחיתות.

דגל המלחמה בשחיתות, שאותו הרים לפיד ערב הבחירות האחרונות, החליף את דגל המלחמה בחרדים, לאחר שלפיד הבחין שההתססה נגד הדתיים שבה התמחה אביו לפניו כבר לא מספקת את הסחורה האלקטורלית. אלא שלפיד התייחס בדבריו בעיקר לתופעה של שחיתות פלילית ולא לשחיתות החוקית.

דניאל קאופמן, כלכלן שהוביל בבנק העולמי את המלחמה בשחיתות הודה לפני כמה שנים שהסיפור הגדול יותר שהוא ורבים פיספסו לאורך השנים הוא שחיתות חוקית. קאופמן הגדיר לפני כעשור את המשמעות של שחיתות חוקית: ״מאמצים של חברות ופרטים לעצב את החוקים או המדיניות לטובתם באמצעות לובי או מתן טובות הנאה לפוליטיקאים, רגולטורים ופקידים ממשלתיים״.

בתפקידו כבעל טור ב"ידיעות אחרונות" לא גילה לפיד עניין מיוחד בתחום השחיתות בכלל ובוודאי לא בתחום השחיתות החוקית. אחד הטורים הבודדים שפירסם בעניין, במאי 2008, נשא את הכותרת ״חקירוקרטיה״, בתקופת החקירות נגד ידיד משפחת לפיד ומשפחת מוזס - אהוד אולמרט.

בין השאר כתב שם לפיד: ״אם בא לך להתפרסם אתה מגיש תלונה. אם אתה יריב פוליטי, אתה מוצא מישהו שיגיש תלונה... כל מאכער מתוסכל, פקיד יהיר או עיתונאי אינטרנט תאב פרסום יכול לשבש את המערכת השלטונית… שלטון נחקר הוא שלטון חלש שקל לסחוט אותו”.

בסרטי המאפיה האמריקאית מגיע הרגע שבו החבר׳ה הטובים שולחים את הקורבן לעשות ״אמבטיית מלט״. הרעיון בסוג מיתה שכזה הוא לא רק לחסל את המתנגד, אלא בעיקר לשלוח מסר לבאים אחריו, שיבינו עם מי כדאי לעבוד ועם מי אסור להתעסק. יש הרבה טייקונים שבעצת עורכי הדין והמאכערים שלהם מתמחים באמבטיות מלט כאלה.

אולמרט לא היה רק ידידה של משפחת לפיד, אלא גם של משפחת ליבנת, ששולטת כבר עשרות שנים בשוק המלט וההובלה בישראל, ויש לה עשרות, אולי מאות, ידידים בשלטון, בממשלה, בכנסת, בעיריות, במשטרה ובצבא.

כאשר אולמרט היה שר התעשייה והמסחר, משרדו המשיך לשרת את האינטרסים של משפחת ליבנת, ואף גורם רגולטורי לא ניסה לשבור את המונופולים שלה. כאשר הודח מתפקיד ראש הממשלה בעקבות שרשרת פרשיות שחיתות חמורות, הוא מונה על ידי המשפחה ליו״ר חברת תעבורה - משרה חלקית בתפקיד ריק מתוכן עסקי ממשי, שתמורתו הוא קיבל משכורת ש–95% מאזרחי ישראל לא יזכו לראות לעולם.

גלעד ארדן, הלוחם בפירמידות

בנימין נתניהו וגלעד ארדןצילום: אלכס קולומויסקי

מה למדנו מהסיפור על לוי, אמבטיות המלט והחוק הנפלא להגנת פועלי הבניין שחוחי הגב? מיד אסביר - אבל קודם ניתן לח"כ גלעד ארדן הזדמנות להסביר בעצמו.

ארדן נהפך השבוע ללוחם נועז בריכוזיות ובטייקונים, ראשון ללוחמים בזירה הפוליטית, חבר במסדר הכבוד של קומץ הח"כים והרגולטורים שמוכנים לאסור מלחמה בקבוצות האינטרס שזרועות בכל המשק. לא סתם לוחם, אלא כזה שמכוון ישר לחלונות הגבוהים ביותר ולרפורמות המורכבות ביותר. הוא הכריז כי בכוונתו לפרק את מונופול בזק בחקיקה ולפי "המודל הבריטי" שבו פורקה חברת בריטיש טלקום לשתי חברות: חברת תשתיות, המוכרת שירותיה באופן שוויוני לכל דורש; וחברת BT שירותים, המוכרת שירותי טלפוניה, אינטרנט, תוכן וכדומה. "בשנים האחרונות נקטה בזק כל פעולה אפשרית כדי לתקוע ולעכב את יישום הרפורמה, שתוזיל בעשרות אחוזים את העלויות לציבור. הגעתי למסקנה שהדרך הנכונה להתמודד עם מונופול כה עוצמתי היא לחייב את חברת בזק למכור את כל אחזקותיה בתחום התוכן והשירותים ולהשאירה כחברת תשתית בלבד", הכריז ארדן.

וואו. שימו לב מה אומר לנו ארדן: ראשית, הוא מסמן את שאול אלוביץ', אחד הטייקונים הכי חזקים במדינה. שנית, הוא מציע לפרק את הקבוצה של אלוביץ׳ - המהלך הכי נועז ובדרך כלל הכי אפקטיבי בהתמודדות עם מונופולים ושחקנים ריכוזיים במשק. שלישית, הוא מרמז שכוחו של אלוביץ' נובע לא רק משליטתו באחת החברות הגדולות במשק, אלא גם מההחזקה בכלי תקשורת רב עוצמה. וואלה. ועל הדרך ובלי להתכוון ארדן גם מצטרף לקומץ הלוחמים בשיטת הפירמידות, משום שאלוביץ׳ שולט בבזק באמצעות פירמידה פיננסית, דומה לפירמידה שבאמצעותה שלט נוחי דנקנר באי.די.בי.

מיד נצלול לתוך הדו"חות הכספיים של הפירמידה של אלוביץ׳ כדי להבין על מה ארדן מדבר. אבל לפני שנמשיך שאלה לי אליכם: האם ארדן, שהחליט להילחם בריכוזיות העצומה של בזק בשוק התקשורת, קשור לאדם הנושא את אותו שם ששימש כשר התקשורת של ישראל במשך יותר משנתיים?

זאת שאלה מעניינת במיוחד, כי הסיכוי של ארדן להוביל את המהלך ההיסטורי וההירואי של שבירת בזק, בסגנון המהלך ההיסטורי של שבירת AT&T בארה״ב לפני 40 שנה, אינו גדול במיוחד. לעומת זאת, אם ארדן השני, זה שהיה שר תקשורת, היה מרים לפני שנתיים את דגל שבירת בזק, היה לו סיכוי גדול מאוד לעשות זאת: גם פוליטית, גם רגולטורית וגם ציבורית.

אבל ארדן שר התקשורת לא ניסה לפרק את בזק. הוא קידם בהצלחה את רפורמת הפס הרחב, אבל ברגולציה הרבה פחות עקשנית ואגרסיבית מזאת שהציע השבוע. התוצאה היא שבזק מודל 2016 תהיה דומה להפליא לבזק מודל 2014, זאת שארדן קיבל כאשר נכנס לתפקידו: מכונת מזומנים מונופוליסטית, המרוויחה מהשוק הקווי רווחים מונופוליסטיים גבוהים יותר מאלה של שוק הסלולר ערב רפורמת כחלון.

רגע, אני מקבל עדכון מחדר החדשות. מהתייעצות שנערכה בין כתב התקשורת של TheMarker, אמיתי זיו, לבין כתבנו בכנסת צבי זרחיה עולה שח"כ ארדן שמתכוון לפרק בהצעת חוק פרטית את בזק נושא את אותו מספר זהות של שר התקשורת לשעבר גלעד ארדן, שהעביר שנתיים במשרד התקשורת מבלי לפרק את בזק. מעניין.

טוב, לא נותר אלא לסכם שב-72 השעות שחלפו בין הרגע שבו ארדן שמע מנתניהו שהוא לא יקבל את התיקים שבהם חפץ בממשלה החדשה לבין הרגע שבו הוא הודיע על הצעת החוק לפירוק בזק הוא הגיע לתובנות חדשות ומרחיקות לכת בנוגע למבנה הרצוי בענף התקשורת, תובנות שאותן לא השכיל לאמץ כאשר היה שר התקשורת. תמיד צריך לקחת כמה צעדים לאחור או לעלות 30 אלף רגל למעלה כדי להבין מה קורה כאן באמת.

כמובן שיש אפשרות נוספת: שההכרזה הדרמטית על הצעת החוק לפרק את בזק של ארדן היתה התגובה הכי ספונטנית, פוליטית וחייתית שהוא היה יכול לשלוף כאשר ראש הממשלה השפיל אותו.

וכאן עולה השאלה הבאה: מדוע התגובה של ארדן במאבק נגד נתניהו היא להכריז על מהלך לפירוק חברת בזק, מה שיכה כמובן בטייקון השולט בה - אלוביץ׳? מה יש במהלך לפירוק בזק שהוא כה לעומתי מול ראש ממשלה?

מוזרה לא פחות היא ההכרזה של ארדן שצריך להפריד את התוכן מבזק, וזאת לאחר שרק לפני שנה הוא תמך במהלך חסר תקדים בשוק העיתונות בישראל: לתת ל–yes, השייכת לפירמידת אלוביץ׳ ול–HOT, רישיון להקים ערוצי חדשות. כלומר צעד שרק יגביר את הכוח הפוליטי של הפירמידות ויקשה עוד יותר על רגולציה עצמאית ועניינית שלהן.

בפוליטיקה עסקינן, ולא מומלץ לנסות להיכנס לראשו של ארדן ולבחון כליות ולב. אבל כדאי להזכיר שעד לפני כמה חודשים ארדן היה אחד האנשים הקרובים ביותר לנתניהו ושותף סודו בכל המהלכים בשוק התקשורת, הקרוב מאוד ללבו של ראש הממשלה. יש להניח שהקריאה בעיתוי הזה ״לפרק את בזק״ ובעיקר התוספת שצריך ״להוציא ממנה את התוכן״ - והכוונה היא גם לאתר האינטרנט וואלה - לא היתה מקרית לחלוטין. ארדן רצה לכוון את אור הזרקורים לכוח הפוליטי שיש לאלוביץ׳ בגלל גודלה של פירמידת בזק ושליטתה באתר האינטרנט הפופולרי בישראל.

עכשיו בואו נסתכל לרגע על הפירמידה שארדן מציע לפרק: בזק היא אחת החברות הגדולות ביותר במשק עם הכנסות של כ-9 מיליארד שקל בשנה, רווח תפעולי של 3.2 מיליארד שקל בשנה ותזרים מזומנים של כ-4 מיליארד שקל בשנה. הרווחיות העצומה של החברה משתקפת היטב בשווי שלה בבורסה - 18 מיליארד שקל. סכום מרשים ביותר. אבל עכשיו מתחיל משחק הפירמידה. הטייקון, אלוביץ׳, שארדן אוסר עליו מלחמה, מחזיק בבזק באמצעות הפירמידה הבאה: אלוביץ׳ מחזיק ב–100% ממניות חברת יורוקום תקשורת, שמחזיקה ב–65% ממניות אינטרנט זהב, שמחזיקה ב–66% ממניות בי־קומיוניקשיין, שמחזיקה ב–30.7% ממניות בזק. בעוד ששווי השוק של בזק הוא 18 מיליארד שקל, הרי שווי המניות של אלוביץ׳ הוא פחות מ–250 מיליון שקל. לאן נעלמו שאר ה–17.750 מיליארד שקל?

ברוכים הבאים לעולם הפירמידות והמינופים הישראלי. יכולתו של אלוביץ׳ לשלוט באמצעות מניות ששווין בשוק 250 מיליון שקל בחברה בעלת שווי של 18 מיליארד שקל נובעת משני סוגים מינופים. הראשון הוא הפירמידה: חברה שמחזיקה בחברה שמחזיקה בחברה. ככל שהפירמידה עם יותר קומות יש נתק גדל והולך בין האחזקה ההונית בשרשור לבין השליטה (במקרה של אלוביץ׳ מוחלטת, הוא ממנה את כל הדירקטוריונים).

המינוף השני הוא ההלוואות: כל חברת אחזקות בפירמידה של אלוביץ׳ ממנפת את השקעותיה או החזקותיה בהלוואות של מיליארדים מהבנקים ומהציבור, שלו היא מנפיקה אג"ח. לבזק שבתחתית הפירמידה יש הלוואות של כ–13 מיליארד שקל, לבי־קומיוניקשיין שמעליה יש חוב פיננסי נטו נוסף של כ–2.5 מיליארד שקל ולאינטרנט זהב בקומה שמעליה יש עוד כ–800 מיליון שקל חוב. יורוקום היא חברה פרטית, ולא ידוע כמה חוב, אם בכלל, היא מחזיקה.

איך מממנים את כל החובות האלה? כמובן - מפרת המזומנים שבתחתית הפירמידה. בימים אלה ימלאו עשר שנים להפרטה של בזק: מדינת ישראל מכרה באפריל 2005 את יתרת מניותיה בחברה, גרעין השליטה, לקבוצת משקיעים בראש חיים סבן (נגיע אליו בהמשך), קרן איפקס (כן אותה איפקס שעשתה סיבוב על תנובה, העלתה את מחירי הקוטג׳ ומכרה אותה לסינים) ומורי ארקין. החבורה שילמה למדינה 4.2 מיליארד שקל. כמובן שאת רוב ההשקעה היא מימנה בהלוואות שלקחה מבנק לאומי ומבנק הפועלים, כמקובל.

כניסת סבן־איפקס לבזק בישרה על עידן החליבה הגדולה: ראשי הממשלה והתקשורת בתקופתם, דליה איציק, אריאל אטיאס ואהוד אולמרט, דאגו לשמר את המונופולים בכל שוק התקשורת. בזק, כמו קרטל הסלולר, הדפיסה מזומנים שאותם חילקה בדיווידנדים ששימשו לפירעון ההלוואות.

לאחר חמש שנים בבזק החליטו סבן ואיפקס שהיה נחמד, אבל מספיק, ומכרו אותה לאלוביץ'. התשואה שהם רשמו על ההשקעה היתה כ–30% לשנה, מה שקרוי בעגת קרנות ההשקעה IRR - שזה בערך פי שניים ממה שמקובל בהשקעות מסוג כזה.

אלוביץ׳ מימן את רכישת בזק בדיוק באותה שיטה: הלוואות. אלא שהוא הגיע בעיתוי פחות מוצלח, רגע לפני שמשה כחלון החליט לעשות את המהלך הלא מקובל והלא הגיוני של הכנסת תחרות לשוק הסלולר. התוצאה היא שאלוביץ׳ לא יכול היה להסתפק ברווחיות השוטפת של בזק כדי לממן את הדיווידנדים והוא נדרש גם לעשות מהלך חריג, לא מקובל, של הפחתת הון כדי לינוק עוד כמה מיליארדים מבזק.

התוצאה שהיא שבמלאת עשור להפרטת בזק חילקה החברה דיווידנדים בהיקף של כ–23 מיליארד שקל שנתח ניכר מהם נועד רק למטרה אחת: לשרת את הריבית והקרן של הפירמידות על החוב והמינוף של הטייקונים שקנו ומכרו את החברה.

23 מיליארד השקלים האלה נשאבו כמובן מהצרכנים של בזק, בזק בינלאומי, פלאפון ו–yes. עד 2012 היו לקוחות פלאפון הנחלבים העיקריים, ומאז הרפורמה של כחלון אלה לקוחות הטלפון הקווי והאינטרנט של בזק - אלה שארדן, ההוא מהתקשורת, נזכר בהם רק השבוע.

מה היה קורה אם בזק לא היתה מופרטת? האם משלם המסים היה מקבל את 23 מיליארד השקלים האלה? לא בטוח בכלל. הניהול של בזק השתפר בעשור האחרון, מאז שיצאה מידי הממשלה, ויש להניח שחלק מהכסף הזה היה מגיע לכיסיהם של עובדי החברה, ספקיה ומקורביה כמקובל במונופולים פרטיים.

האם 23 מיליארד השקלים האלה הגיעו ל״ציבור״ דרך חשבונות הפנסיה שלו, המושקעים במניות ובאג״ח של הפירמידה של אלוביץ׳? כן, אבל בשתי הסתייגויות עיקריות: רוב ההון הפיננסי המושקע בשוק ההון, ובכלל זה מניות ואג״ח של פירמידת בזק־אלוביץ׳, לא שייך ל״ציבור״ אלא מרוכז בידי שני העשירונים העליונים. שנית, הנזק הגדול ביותר שגורם המונופול אינו שהוא מעביר כסף מהצרכנים לבעלי המניות, אלא חוסר היעילות שהוא מייצר מפני שהוא שומר על מחיר גבוה וכמות קטנה ממה שהיתה נצרכת במקרה של שוק חופשי ותחרותי.

אז ההפרטה היא הצלחה? לא ממש. בזק הופרטה לפני ששוק התקשורת כולו נפתח לתחרות. היא נשארה חלק מטריאופול בסלולר, דואופול בטלוויזיה הרב־ערוצית ומונופול באינטרנט ובקווי. העוצמה הפוליטית האדירה של הטייקונים ששלטו בה סירסה את הרגולטורים ופגעה ביכולתה של המדינה לפתוח במהירות את כל השווקים שלה לתחרות. בזק הוכיחה לנו שיש רק דבר אחד גרוע יותר ממונופול ממשלתי — והוא מונופול פרטי. את הכוח הפוליטי שיש למונופול פרטי הציג לנו השבוע ארדן בעיתוי ובהקשר שבו הכריז על יוזמתו החדשה לפרק את בזק.

יש שתי אופציות נוספות לניהול שוק ענק כמו תקשורת, שבהן הממשלה לא בחרה: האופציה הראשונה היא לשמור את בזק ממשלתית, לפתוח אותה לתחרות, לייעל אותה ולדאוג שהיא תשרת את הלקוחות ולא את העובדים והפוליטיקאים. זאת אופציה שכמעט לא קיימת במגזר הציבורי בישראל, שבו לרוב המונופולים הממשלתיים יש אלפי עובדים מיותרים וניהול פוליטי שמשרת בעיקר את הפוליטיקאים, המנהלים, הספקים והמקורבים לקבוצות הכוח בחברה, ובראשם דור א׳.

האופציה השנייה היא לפתוח את השוק לתחרות, ואז להפריט את בזק כחברה שצריכה להתחרות בכל תחומי הפעילות שלה. אלא שכדי לעשות את זה צריך רגולציה מקצועית, עצמאית ונחושה שלא נלכדת על ידי החברות או הטייקונים.

וזה הרגע לחזור לאמבטיית המלט שאירגנו החברות בשוק המלט בכנסת לפני שנתיים. בדיוק כמו טייקוני התקשורת, גם נשר ותעבורה הצליחו לתפור את הרגולציה, התקנות ובעיקר החסמים בשוק הנשר לטובתן. פוליטיקאים באו והלכו, הימין והשמאל התחלפו בשלטון, אפילו כוכב חדש שחרט על דגלו את המאבק ביוקר המחיה הגיע למשרד האוצר - אבל הטייקונים מצאו תמיד שיטות ללכוד את הרגולטורים ומקבלי ההחלטות.

העיתונות והשיח הציבורי ממוקדים בעיקר באנשים ובעיקר בפוליטיקאים או בסיסמת השמאל/ימין. הרגולציה של מונופול המלט נשר ושל חברת בזק בעשור האחרון מציגה היטב עד כמה עקר הדיון בזהות הפוליטיקאים ותיוגם כשמאל וימין. דמוקרטיה אינה נמדדת רק בשאלה מה קורה ביום הבחירות ובקמפיינים שלפניו, אלא בעיקר באיכות, ביושרה ובעצמאות של הפוליטיקאים והרגולטורים שצריכים לקבוע מדיניות וליישם אותה.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ