כמה באמת עולים לכם הבזבוז, השחיתות והניפוח בתקציבי צה״ל - השבוע/ גיא רולניק - TheMarker
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

כמה באמת עולים לכם הבזבוז, השחיתות והניפוח בתקציבי צה״ל

בין אם אתה חייל בן 19 או מילואימניק - המערכת משדרת לך שבצה"ל כספו של משלם המסים הוא הפקר

139תגובות

בחודש הראשון שלהם בגלי צה״ל התוודעו הכתבים החדשים להיקף עצום של חומר, כישורים וטכניקה. בין השאר, הם למדו שיש כמה משימות עיתונאיות הקרויות בעגה הגל״צניקית ״מאסט״. מלועזית: חייב.

״מאסט״, הם למדו, הוא ההפך מאירוע עיתונאי חשוב. למעשה, זה אנטי־אירוע עיתונאי. זה אירוע הקשור במערכת הביטחון, והמשימה של הכתב או הכתבת היא לצאת לשטח ולחזור עם כתבה חיובית מאוד על האלוף, התרגיל, היוזמה הצה״לית החדשה. זאת לא עיתונות, אלא בעצם יחצ"נות.

העיתונאי הצעיר, שנמצא פחות מחודש בתחנה הצבאית, מקבל את המשימה הזאת כמובנת מאליה. מדובר בתחנה צבאית, ואך טבעי היא שהיא תדאג לפאר את מערכת הביטחון. בהמשך שירותו הוא יגלה שהמטרה הסמויה של רבים מהמאסטים האלה היא כלל אינה לפאר את מערכת הביטחון, אלא לתת שירותי יחסי ציבור לבכירים מסוימים בצה״ל, שמישהו חשוב חפץ ביקרם.

רויטרס

גלי צה״ל, תחנת רדיו מוצלחת שתרמה תרומה ציבורית גדולה, הוציאה מתוכה בעשורים האחרונים עשרות עיתונאים מוכשרים ומפורסמים. בדיוק כמו שתעשיית ההיי־טק שמחה לקלוט את הבוגרים המוכשרים של 8200, שצוברים בגיל צעיר כישורים בתחום המחשבים, כך נהפכה גלי צה״ל לבית הגידול של שוק התקשורת.

אבל בגלי צה"ל, כמו בהרבה יחידות במערכת הביטחון, לא יודעים רק למיין צעירים מוכשרים, ולא מלמדים אותם רק כישורים טכניים בתחומי עיתונות שונים, אלא מנחילים להם נורמות חבויות, שאיש אינו מדבר עליהן אבל הן ברורות שם. העיתונאי הצעיר של גלי צה״ל, שהפנים בגיל 19 שיש תחומים שבהם התחנה משמשת כיחצ"נית ולא עיתונאית, לא יתקשה לקבל את הרעיון הזה כאשר יגיע לאחר שחרורו לאחד מכלי התקשורת הגדולים. גם לעיתונים ולערוצים החזקים ביותר בישראל יש ״מאסטים״: החברים של בעל השליטה והמנכ״ל, המקורבים שבהם כדאי לטפל בכפפות של משי.

הפתיחה הזאת לא נובעת מפרץ נוסטלגיה של הכותב, אלא מתחברת לראיון המדהים שנתן השבוע גורם בצה״ל שאחראי על תקציבים לסגן עורך TheMarker, רותם שטרקמן. הנה כמה מהדברים שהוא אמר:

הצבא, הוא מסביר, מדווח דיווחים מנופחים רק כדי לזכות בעוד תקציב: "מתמחרים פעילויות ב–30% יותר ממה שעולה בפועל, ולאוצר אין כמעט יכולת לאתגר את זה. הצבא מגיש פירוט של כל האמצעים שבהם השתמשו - ימי מילואים, שעות טיסה, שעות מנוע של טנקים, תחמושת וכדומה, ולאוצר אין כמעט דרך לוודא את הכמויות, גם אם הוא מנסה לצמצם את העלויות". הבכיר הוסיף: "במלחמת לבנון השנייה ניהלנו שני קובצי אקסל: אחד פנימי שהראה כמה זה עולה לנו בפועל, והשני, שיועד להיות חיצוני, והראה כמה אנחנו מבקשים. כמובן שבקובץ החיצוני העלויות גבוהות יותר". הגורם הזכיר גם את קצין התקציבים לשעבר, שכתב בפייסבוק: "מלחמות, מבצעים, אירועים מיוחדים, היו הדרך שלנו לסגור את פערי התקציב ואפילו לשמור רזרבות לשנים הבאות". הוא מוסיף: "מה שאותו קצין כתב זה אחד לאחד נכון. מלחמת לבנון השנייה היתה לצבא מקור תקציבי מספר אחד לשנה־שנתיים שאחריה".

לדברי אותו גורם, גם בהתנהלות השוטפת, הפעילויות מתומחרות גבוה יותר. כך למשל, ההטסות של ראש ממשלה ונשיא המדינה (בעבר, כשהוא היה טס עם חיל האוויר) היו מתומחרות גבוה יותר מעלותן במציאות, וכך גם משלחות סיוע שונות ותפקידים אחרים שמוטלים על הצבא - שלפעמים ממש מציל את המדינה (כמו בשריפה הגדולה בכרמל או בסופה הכבדה שהיכתה בירושלים). "עושים את זה כל הזמן. כאילו אומרים למדינה, 'אתם רוצים שנסייע לכם? אוקיי, אבל אנחנו גם רוצים להרוויח מזה משהו'. נניח עכשיו, היו טיסות לנפאל - אז אני מניח שיתמחרו אותן גבוה כשיגישו את החשבון לאוצר.

"באותה שיטת תמחור היו משתמשים גם כשבנו בסיס חדש. היו מוציאים דרישות מטורפות, ואחרי שהיו מקבלים את התקציב, בפועל היו עושים הרבה פחות. למשל, חיל האוויר הסביר למה צריך לבנות עוד מגדל פיקוח בנבטים או עוד מסלול נחיתה, אבל אחרי שהכסף נכנס התברר שכבר לא צריך כל כך הרבה מגדלי פיקוח. אני משוכנע שקורה אותו הדבר כיום, עם פינוי צריפין. הצבא מסביר מה הוא צריך, ובפועל הוא משתמש בהרבה פחות אמצעים.

"הבעיה היא שאף אחד לא יכול לפקח על מה שמבוצע. זכור לי שעלו על העניין פעם כשבחנו את פינוי בסיס חיל האוויר ליד שדה התעופה בן גוריון, כי היה פער בין המצגות הפנימיות למצגות החיצוניות של חיל האוויר. הם גילו שהמספרים שונים: במצגת הפנימית הציגו עלות מסוימת ואילו בחיצונית עלות גבוהה ב–100 מיליון שקל. והם שאלו איפה הכסף".

וזה עבר בכל זאת?

"כן, כי המציאו כל מיני הסברים בדיעבד. חיל האוויר אמר שיש לו יחידות בינוי עצמיות".

שער מגזין דה מרקר

ולא חשבתם שנעשים דברים לא בסדר?

"אני יכול להגיד לך שברור שזה לא בסדר, אבל כשאתה נמצא בתוך גוף ואתה בסך הכל לא גונב את הכסף הביתה, אתה נותן לעצמך הנחות. המטרה היא שיהיה עוד חימוש ועוד אמצעים לצבא, אז אתה מרגיש שאתה עושה כביכול משהו טוב למען המדינה. אתה לא רואה את החלופה של מיטות בבתי חולים או טיפול בעוני, אתה פשוט ממקסם את התועלת של הגוף שבו אתה נמצא".

עדיין, זה לא בסדר.

"זה לא בסדר, אבל זה ההסבר שאתה נותן לעצמך, וגם מה שאומרים אחד לשני. הרוח השלטת במסדרונות היא 'אנחנו יודעים מה לעשות עם הכסף'. זאת גם הסיבה שהצבא לא רוצה שקיפות, מהמקום של 'תנו לנו את הכסף ואנחנו נעשה הכי טוב שאפשר, רק אל תפריעו לנו'. אחת הבעיות היא שהגישה משתרשרת עד למטה: כלומר, לא רק בצבא כלפי משרד האוצר, אלא גם בגופי צה"ל השונים כלפי אגף התכנון בצה"ל וגם בין יחידות".

אז כולם עובדים על כולם וכל אחד מנסה לגייס לעצמו עודפים?

"כן, זו התרבות, שמיתרגמת לכך שלכל גוף יש הרבה מאוד שומנים ואין הקצאה יעילה של מקורות".

עד כאן הדברים. לכאורה, הטקסט הזה לא מחדש הרבה: עדות מבפנים על בזבוז בצה״ל, שמתחברת לעדויות הרבות שהבאנו כאן מאז קיץ 2003, אז פתח TheMarker בקמפיין נגד הבזבוזים, הניפוח והשחיתות בתקציב הביטחון. היום אפשר לגלות שהמקור לכתבת התחקיר הזאת לא היה במשרד הביטחון וגם לא באוצר. זה היה בנקאי באחת ממחלקות הבנקאות הפרטית באחד הבנקים הגדולים, שנדהם לגלות את העושר הפיננסי שנצבר אצל חלק מפורשי מערכת הביטחון והחליט לשתף אותנו במספרים.

רק לאחר המחאה החברתית החל הציבור להתעורר ולכעוס. רק בשנים האחרונות החל הציבור לחבר בין פנסיות העתק במערכת הביטחון לבין יוקר המחיה בישראל, האי־שוויון והידרדרות השירותים החברתיים. לפני שנתיים הגיעו סוף־סוף הנתונים הפנימיים, כאשר בעיתון זה נחשפו מספרי הפנסיה התקציבית והתברר של–60% מפורשי צה״ל יש פנסיות בשווי של 1–2 מיליון דולר - פי חמישה עד עשרה ממקביליהן בשוק הפרטי.

הציטוטים שפורסמו השבוע הביאו עמם מסר נוסף, לא פחות חשוב, שכמעט תמיד אנחנו מתעלמים ממנו, והוא מתחבר כמובן לסיפור על גלי צה״ל. הכוונה אינה להשפעה הישירה של הבזבוז והניפוח במערכת הביטחון על תקציב המדינה, על הכספים שנשארים לתקציבים אזרחיים. הכוונה היא לתרבות ולנורמות בשימוש בכסף ציבורי, כספם של אנשים אחרים.

בין אם אתה חייל בן 19 שלומד שבצה״ל מקובל לסחוב תקציבים, קצין צעיר באגף תקציבים שמחבר קבצי אקסל מפוברקים בהוראת המפקד, או סתם מילואימניק שרגיל במעשה של שגרה לבלות כמה ימים בבטלה מוחלטת - המערכת משדרת לך שבצה״ל כספו של משלם המסים, כספם של אנשים אחרים, הוא הפקר.

לפני כמה שנים נפגשתי עם אחד הכלכלנים החשובים ביותר שצמחו בישראל בעשורים האחרונים. מטרת הפגישה היתה להבין כיצד אפשר להתמודד עם קבוצות האינטרס בישראל: מיליציות המיסוי העצמאיות במגזר הציבורי והפרטי שמעבירות משאבים עצומים לכיסן על חשבון הציבור הרחב והמפוזר. בין השאר, הזכרתי לו שהקבוצה הגדולה, החזקה והמאורגנת ביותר היא צה״ל. הוא שתק ואז אמר: ״טוב, בעניין הזה אני חייב להודות שאני נמצא קצת בבעיה. במילואים אני משרת ביחידה בצה״ל שעיקר תפקידה הוא להכין מצגות וניירות למשרד האוצר מדוע צריך להגדיל אל תקציב הביטחון״.

את הנזק הישיר של הבזבוז, השחיתות והניפוח בתקציבי צה״ל אפשר לאמוד בכל מספר הנע בין 10 ל–20 מיליארד שקל בשנה, סכומים שהיו יכולים לחולל מהפכה אמיתית בחיזוק רשתות ההגנה החברתיות: קשישים, עניים, נוער בסיכון, נכים וכמובן חולים.

אבל הנזק העקיף עשוי להיות גדול הרבה יותר. מאז המחאה החברתית מתנהל בישראל ויכוח עז מתמיד על המדיניות הכלכלית הראויה: בצד אחד עומדים אלה שתובעים ממשלה קטנה כדי לתת לשוק החופשי לעבוד ולחולל את פלאיו. בצד השני נמצאים אלה שתובעים ממשלה גדולה שתייצר מדינת רווחה.

זה אינו הוויכוח האמיתי, זהו בעיקר מסך עשן. וכל אחד מאתנו שמכיר את מערכת הביטחון או כל מערכת ציבורית אחרת יודע את זה.

נתחיל דווקא עם השוק החופשי: אין באמת שווקים חופשיים ולעולם לא יהיו. כל פעילות כלכלית במגזר העסקי מונחת על אדנים של חוקים, תקנות, כללים ורגולציות שקובעים את התנהלותה. בהיעדר כללים כאלה שום כלכלה לא יכולה לתפקד. זה לא יהיה שוק חופשי אלא ג׳ונגל. ובג׳ונגל, אנחנו יודעים, רק החזקים שורדים. בג׳ונגל אין שוויון הזדמנויות. כלכלני ״היד הנעלמה״ שקוראים לסילוק הממשלה מהשוק לא קראו את כתביו של הכלכלן החשוב ביותר בהיסטוריה — אדם סמית, ממציא רעיון ״היד הנעלמה״, שהסביר לפני 256 שנה מדוע מעורבות ממשלתית היא הכרחית. בניגוד לרוב הכלכלנים של ימינו, סמית היה פילוסוף של המוסר והיה עסוק בשאלה חשובה יותר מ״איך השוק פועל?״: בשאלה ״איך אנשים צריכים אנשים לפעול?״, כלומר בנורמות הראויות.

עכשיו נעבור לממשלה או לממשלה הגדולה. חסידי הממשלה הגדולה עסוקים רק בגודלה של הממשלה ולא בשאלה החשובה ביותר: מה עושה הממשלה, כיצד היא מקצה את המקורות, אם היא משמשת כבורר בלתי תלוי המסדיר את פעולת השוק, אם פקידיה ואנשיה פועלים ללא משוא פנים, אם הם שוקלים רק שיקולים ענייניים בכל סוגיה, כל תקציב שעומד לפניהם.

הציטוטים שהביא השבוע רותם שטרקמן מעומק מערכת הביטחון לא הותירו שום קצין או מילואימניק שעיניו בראשו המומים או מופתעים. הם רק עימתו את כולנו עם מה שאנחנו מקבלים כמובן מאליו במערכת הביטחון ובהרבה מערכות ציבוריות אחרות. הדרך שבה המערכות האלה מתייחסות לכספם של אנשים אחרים.

הקרב הכלכלי והערכי הגדול ביותר שמתנהל יום־יום בכלכלה הישראלית, בחברה הישראלית ובמשק הישראלי אינו בין ימין לשמאל ובין חסידיו של השוק החופשי לחסידי הממשלה הגדולה. זהו הקרב בין קבוצות אינטרס קטנות ומאורגנות לבין ציבור רחב, מפוזר ולא מאורגן. זהו מאבק לא מדובר, סמוי ובלתי נראה בין האנשים אשר שולטים בכסף הציבורי לבין האנשים שזהו כספם, הפנסיה שלהם, המסים שלהם ובעיקר העתיד של ילדיהם.

כלכלנים, פוליטיקאים ומנהלים רבים רוצים שנאמין שהפתרון למאבק הזה הוא טכני. הם טועים או מטעים. לא פחות חשוב מההון הפיזי, הוא ההון החברתי: דרגת האמון בתוך החברה. משק הסובל משיווי משקל נמוך של הון חברתי לעולם לא יצליח להגיע לממשלה איכותית או לרגולציה בלתי תלויה ומקצועית.

כי כאשר אנחנו מצויים בשיווי משקל נמוך של הון חברתי, המחיר הכלכלי והחברתי שמשלם כל פרט שבוחר לנהוג בהגינות וביושרה גבוה יותר. אם כולם חותכים את התור בביטוח לאומי, במס הכנסה או לאוטובוס - ואתה היחיד שתעמוד בתור - כנראה שלעולם לא תגיע ליעדך. אם כל היחידות בצה״ל מכינות דו"חות אקסל כפולים, מנפחות הוצאות ומטייחות נתונים, ואתה היחיד שמתעקש לדבוק בנתונים האמיתיים - המחיר שתשלם יהיה גבוה מאוד.

צה״ל ומבקריו עסוקים זה שנים ארוכות בשאלות הקשות והחשובות של טוהר הנשק, ההולכות ומתחדדות ככל שמתמשכת שליטת ישראל באוכלוסיה הפלסטינית בשטחים. הגיע הזמן להתחיל לנהל דיון נוקב ורציני גם בטוהר הכסף, התקציבים, הניהול והנורמות במערכת הביטחון ולמעשה בכל המקומות שבהם מתנהל כסף ציבורי.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#