יעל גרמן חושפת: כך עובדת שיטת המקורביזם הישראלית - השבוע/ גיא רולניק - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

יעל גרמן חושפת: כך עובדת שיטת המקורביזם הישראלית

אחת הדרכים הבדוקות ביותר של שליטי ההון וקבוצות האינטרס לעשות דה־לגיטימציה לשיח המנסה לחשוף את השיטה הפוליטית־כלכלית בישראל ואת ״המחוברים״ הנהנים ממנה היא למתג אותו כימין/שמאל או כקפיטליזם/סוציאליזם

108תגובות

״ההתנגדות לריסון הרפואה הפרטית מצד הרופאים, 'אסותא' ואפילו חברות הביטוח, היא קצה המזלג לעומת 'כוחות האימים' שפעלו וימשיכו לפעול מאחורי הקלעים, ואלה הבנקים. זו מערכת כלכלית שבה כולם תלויים בכולם. כמו שרפורמת הסלולר של כחלון פגעה בסלקום ואפילו בנוחי דנקנר, כך גם ריסון ביטוחי הבריאות יפגע ברווחיות חברות הביטוח והדבר יכול להשפיע גם על הבנקים".

למה שהבנקים יחששו מפגיעה בחברות הביטוח אם אין בין הגופים קשרי בעלות או יחסים פיננסיים?

"במשק קטן הכל משפיע על הכל, וקרוב לוודאי שישנם גם אינטרסים צולבים”.

עופר וקנין

האם הלחץ שאת מתארת הגיע גם לאוזניך ועיניך?

”אני הרגשתי את זה מאוד. הרגשתי מעורבות גדולה מאחורי הקלעים, ראיתי את הכוחות האדירים שהתאגדו נגדנו, גם כוחות פוליטיים".

(שרת הבריאות לשעבר יעל גרמן בראיון לשי ניב ב"גלובס" על הלחצים מאחורי הקלעים ברפורמה בביטוחי הבריאות, 28.4.2015)

רגע. מה בדיוק אומרת לנו שרת הבריאות לשעבר, שעמדה עד לפני כמה חודשים במרכזו של מאבק אדיר לעצירת דהירתה של הרפואה הפרטית בישראל?

אוליבייה פיטוסי

היא טוענת שבעוד שבחזית המאבק נגד הרפורמה, בכותרות העיתונים, עמדו קבוצות אינטרס עם לגיטימיות ציבורית מסוימת, כמו רופאים בכירים שנהנו מההפרטה או בתי חולים הפרטיים, הרי שמאחורי הקלעים, סמויים מהעין הציבורית, פעלו כוחות גדולים בהרבה - הבנקים. היא מבינה כיום מי היו הכוחות הנסתרים שניסו לעצור את הרפורמה בסלולר: שוב, אותם בנקים, אותם גורמים רבי עוצמה במערכת הפיננסית, אותן פירמידות בבעלות קומץ טייקונים שהשתלטו בעשור האחרון על הדמוקרטיה וכלבי השמירה שלה.

כך מצטרפת שרת הבריאות לשעבר לקבוצה הקטנה של פוליטיקאים, רגולטורים, כלכלנים ופעילי חברתיים שמסבירים לציבור מיהם הכוחות האמיתיים שנהנים מהעיוותים הכלכליים, מיוקר המחיה ומהשחיתות, ומיהו המחולל הגדול של קפיטליזם המקורבים הישראלי. המאבק בריכוזיות, מסבירה לנו גרמן, לא מתמקד בפירמידה או בטייקונים: זהו מאבק לתיקון המבנה הכלכלי־פוליטי־חברתי של המשק, שמעביר את רוב הכוח לידי קבוצות האינטרס. שלשום סלולר, היום גז, מחר בריאות, מחרתיים נדל״ן וחלקי חילוף לרכב ועוד שבוע עשרות מיליארדים שבולעים כאן זה שנים מונופולים, קרטלים וקבוצות כוח פרטיות וציבוריות.

אחת הדרכים הבדוקות ביותר של שליטי ההון וקבוצות האינטרס לעשות דה־לגיטימציה לשיח המנסה לחשוף את השיטה הפוליטית־כלכלית בישראל ואת ״המחוברים״ הנהנים ממנה היא למתג אותו כימין/שמאל או כקפיטליזם/סוציאליזם.

אם זהבה גלאון, דב חנין או שלי יחימוביץ' מדברים - הרי שהם קומוניסטים או סתם לא מספיק פטריוטים. אם בנימין נתניהו מדבר על בנקאות המקורבים או על הצורך להכניס תחרות - הרי שהוא ימני, קפיטליסט חזיר ותומך בכיבוש. אם נפתלי בנט יגיד משהו על ריכוזיות - הרי שנודיע לו מיד שהוא מתנחל או פשיסט.

אוליבייה פיטוסי

ומה נגיד עכשיו על גרמן? היא שמאל, ימין, קומוניסטית, קפיטליסטית? רוצה ממשלה קטנה או גדולה? או שהיא פשוט נקלעה בלי תכנון לקרב ענק על מבנה מערכת הבריאות וגילתה שכמו ברוב התחומים בכלכלה הישראלית, שמאל וימין הן סיסמאות חלולות שכולנו מכורים להם? המחנות האלה הם הזהות האישית של רובנו, הנאמנות שלנו לשבט, לעדה, לחברים, לקבוצות ההתייחסות, להורים שלנו. אנחנו הרי ליברלים, נאורים ופתוחים או פטריוטים, שמרנים ולאומנים, וקשה לנו, כמעט בלתי אפשרי, לוותר על הזהות הזאת בכל שיחה, בכל תחום, גם אם יתברר לנו שוב ושוב שלעתים קרובות מדי שאלה סיסמאות שמשרתות את קבוצות האינטרס הנהנות מהסטטוס־קוו. בסופו של דבר המבנה של הכלכלה הישראלית, האפקטיביות שלה, רמת החיים ואיכות החיים נגזרות ממאזן הכוחות בין קבוצות האינטרס לבין הציבור הרחב, המפוזר, הדומם והחלש. זהו מאזן הכוחות שקובע שוב ושוב את מבנה שוק העבודה, ההון, הנדל״ן, המוצרים, השירותים, יוקר המחיה, האי־שוויון.

מדוע מחירי תעריפי הסלולר בישראל 2015 נמוכים בחצי או ב–70% מרמתם בארה"ב, הכלכלה ״החופשית״ ו״הדמוקרטית״ הגדולה בעולם? זה מפני שישראל יותר קפיטלסטית או יותר סוציאליסטית? יותר ימנית או יותר שמאלנית? או שמא הסיבה הרבה יותר פשוטה: שוק הסלולר בארה״ב, כמו שווקים רבים, שבוי בידי חברות התקשורת הענקיות שלכדו את הפוליטיקאים והרגולטורים?

בסלולר התשובות כבר ברורות לנו אחרי הרפורמה, רגע נדיר שבו מועדון הכסף הגדול הפסיד במערכה והמחירים ירדו ב–80%–90%.

אבל דווקא מערכת הבריאות היא דוגמה הרבה יותר סמלית וחשובה להבנת השיטה. מדוע בארה״ב, הכלכלה הגדולה, החזקה, המתקדמת והטכנולוגית בעולם, מערכת הבריאות היא היקרה, המושחתת והכי אי־שוויונית בעולם, שעולה כפול (18% מהתוצר) מהמערכת הישראלית (8%) אף שהתוצאות שלה בינוניות ומידרדרות בדירוגים הבינלאומיים?

אמיל סלמן

הסיבה פשוטה: מערכת הבריאות האמריקאית משקפת שיווי משקל של קבוצות אינטרס חזקות הלופתות את הפוליטיקאים והרגולטורים בגרונם - חברות הביטוח, חברות התרופות, חברות הציוד הרפואי, בתי החולים, גילדות הרופאים, גילדות עורכי הדין והרשימה עוד ארוכה. רק קבוצה אחת משתרכת בסוף: החולים, ובעיקר מעמד הביניים שלא עובד בחברות הגדולות.

כאשר משה כחלון היה בעיצומה של הרפורמה בסלולר, הוא גילה שבעוד שבחזית נמצאים מנהלי חברות הסלולר, הרי שמאחורי הקלעים נמצאים הבוסים שלהם - ראשי הפירמידות, ומאחוריהם נמצאים האנשים שמממנים את הפירמידות: שליטי ההון, הבנקאים והפיננסיירים.

הבנקים וחברות הביטוח העמידו לחברות הסלולר ולפירמידות ששלטו בהן הלוואות של יותר מ–30 מיליארד שקל. להם, יותר מלכל שחקן אחר במשק, היה עניין אדיר שלא תתקיים רפורמה בסלולר ובעיקר שלא תתקיים רפורמה שתיתן לגיטימציה לרפורמות נוספות שישברו את הריכוזיות ויכניסו תחרות בשאר ענפי המשק.

הפרטת מערכת הבריאות בישראל - העברת נתחים גדלים והולכים ממנה לידי חברות הביטוח הפרטיות - החלה לפני עשור, אבל המאבק נגדה החל רק לפני שנתיים. העיתוי אינו מקרי: ללא חשיפת מועדון הריכוזיות והחלשת מעמדו הציבורי, ובלי הדוגמה המוחשית והפשוטה של רפורמת הסלולר שכל אזרח מרגיש בכיס, שני אירועים שהתרחשו במקביל ב–2012–2013, לא היתה לנו כיום מערכת אקולוגית, ציבורית, נורמטיבית, ערכית שהיתה תומכת בפוליטיקאים או בעיתונאים שהיו מנסים לצאת נגד השיטה, נגד קבוצות האינטרס שנהנו מההפרטה ובעיקר נגד אותם ״כוחות אימים שפעלו מאחורי הקלעים״.

גרמן מסבירה לנו איפוא כיצד עובדת השיטה: הריכוזיות בפיננסים ושליטת קבוצות האינטרס בפוליטיקה זה לא רק סלולר, גז או מזון - היא נמצאת גם מאחורי ההפרטה של מערכת הבריאות והידרדרותה בכיוון המפחיד של המערכת האמריקאית.

הוסיפו לזה את החיבורים מאחורי הקלעים של ועדי העובדים הגדולים במונופולים הציבוריים לטייקונים, חיבורים שנחשפו במלוא עוצמתם בחתונה של עופר עיני שאליה הם צעדו יחדיו, ותקבלו את התמונה המדויקת והמבהילה של נתח אדיר מקפיטליזם המקורבים ומסוציאליזם המחוברים הישראלי.

פרטי, ציבורי, ממשלתי, מופרט, מאחורי הקלעים. אותה שיטה ואותם אנשים: עשרות ומאות קבוצות קטנות וכוחניות שקובעות את כללי המשחק לטובתן. היכולת ובעיקר הרצון של חלק מכלי התקשורת, הרגולטורים והפוליטיקאים שנמנעו במשך שנים לטפל במבנה הכוח והכסף במשק נובעים מאותו מהפך תפישתי שהחל ב–2011 וצבר תאוצה בשנתיים האחרונות. והנה, בשנה האחרונה זכינו לשמוע את המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, אבי ליכט, מזהיר כי הריכוזיות בענף הגז מאיימת על יכולת קבלת ההחלטות הדמוקרטית, ודברים דומים מהממונה על ההגבלים העסקיים, פרופ' דיויד גילה, על הריכוזיות הכלל־משקית.

כדאי להזכיר לגרמן שכאשר ראש מפלגתה יאיר לפיד עבד בטלוויזיה ונשאל על היותו הפרזנטור של בנק הפועלים, הוא אמר את הדברים הבאים: ״22 שנה אני עוסק בעיתונות ומעולם לא נגעתי בבנקאות. ברור לכל שברגע שאני עושה פרסומת לבנק אני גוזר על עצמי לפחות 22 שנה נוספות כאלה״. וזה אכן סידור נוח, המומלץ לכל עיתונאי או פוליטיקאי במשק ריכוזי להחריד - לקבל כסף, ג׳ובים, מעמד או סתם כבוד מקבוצות האינטרס ולהימנע מלעסוק בהן במסגרת הימנעות מ"ניגודי עניינים". הרי אי אפשר לחשוב על אבסורד גדול מהשיטה הזאת: קודם ניקח כסף מקבוצות האינטרס הכי מרכזיות במשק - ואחרי זה לא ניגע בהן, כי אנחנו ״בניגודי עניינים״.

הריכוזיות במערכת הבנקאות מכה במשק ארבע פעמים:

1. בעלות השירותים: הבנקים גובים עודף של כ–10 מיליארד שקל בשנה בעמלות ובריביות - רנטה שמחולקת לקבוצה גדולה של כמה אלפי מנהלים ומגולגלת על כל האזרחים במישרין ובעקיפין.

2. הבנקים נהפכים לבעלי האינטרס העיקרי בשימור מבנה משק ריכוזי. הריכוזיות בבנקאות חוסמת כניסה של מתחרים חדשים לכל ענפי המשק ומשמרת את המבנה הריכוזי בכל הענפים.

3. ריכוזיות בבנקים, העובדה שפועלומי שולט במאזן של 800 מיליארד שקל עם הכנסות שנתיות של 30 מיליארד שקל, גורמת לריכוז כוח פוליטי אדיר בידיהם - מה שמרתיע רגולטורים, מפחיד פוליטיקאים ומעביר את כל הכלכלנים באקדמיה לצד של הבנקים.

4. ברגע שיש מוקד כוח פוליטי אדיר, ללא בקרה, בשוק הפרטי, כל קבוצת אינטרס שרוצה להילחם בשימור הסטטוס־קוו או ברפורמות משכילה להתחבר לבנקים, לפירמידות ולטייקונים כדי ליצור חזית אחידה נגד הציבור.

האחיזה של פועלומי ב-60% ממערכת הבנקאות והריכוזיות הדומה שמתפתחת בתחום הניהול הפנסיוני בביטוח הן סרטן כלכלי וחברתי שקט ואכזרי שקשה מאוד לזהות. הוא לא משאיר הרבה עקבות ישירות, אבל יש לו הרבה סימפטומים כואבים.

כאשר ועדת הריכוזיות ישבה על המדוכה מקיץ 2010 עד קיץ 2011, לפני פרוץ המחאה החברתית, הסבירו ארבעה מחבריה שאין ״עדויות אמפיריות״ או ״אקדחים מעשנים״ לנזקי הריכוזיות. ארבעת החברים שהתקשו למצוא בעיה בריכוזיות עברו לאחר מכן לעבוד במשכורת של לפחות מיליון דולר, כל אחד, בפירמידות הציבוריות הענקיות של נוחי דנקנר, יצחק תשובה, צדיק בינו ושלמה אליהו.

אייל גבאי, חבר ועדת הריכוזיות היחיד שלא עבר ישירות לטייקונים ופרש ראשון מהוועדה, ראה את האור, האקדחים, השחיתות, כישלון המשטר התאגידי והביזה כמו גרמן רק כאשר נכנס למטבח ונקלע ב–2013 לתהליך הסדר החוב של פירמידת אי.די.בי. הוא אמר: ״היה חסר לנו כחברי הוועדה מידע אמיתי על איך מתנהל ועובד שוק ההון הישראלי. הפרוטוקולים התפרסמו ואפשר לראות שכולם נסמכו על השערות ואמירות כאלה ואחרות. נכון שזו היתה ועדה של פקידים בממשלה, אבל גם כשדיברנו עם אנשים מבחוץ הם לא נתנו לנו יותר מידע קונקרטי. בדיעבד, כשאני מסתכל על המסקנות, במיוחד בהקשר של ההפרדה (של הפירמידות) בין עסקים לפיננסים, שזה בעיני הפרק החשוב ביותר, אני רואה שלא הלכנו מספיק רחוק ולא מספיק עמוק״.

עכשיו שוב אורב לפתחנו התסריט של ועדת הריכוזיות.

כחלון יגיע למשרד האוצר בזכות רפורמת הסלולר ותהליך שחרור המשק מלפיתת הטייקונים עם מצע של פירוק הריכוזיות בבנקים.

ואולם בעוד שכחלון ואנשיו ינסו לשכנע את ראש הממשלה שפירוק הריכוזיות בבנקים הוא צעד קריטי לקידום כלכלה חופשית והוגנת יותר, מנגד יעמדו הבנקאים, בנק ישראל ולהקות להקות של כלכלנים ומומחים שיסבירו שוב שאסור לפגוע ב״יציבות הבנקים״, שאין כל ״אקדח מעשן״ או ״עדויות אמפיריות״ שבנקאות ריכוזית היא דבר גרוע. כמו שגרמן אמרה, ״כוחות האימים פעלו וימשיכו לפעול מאחורי הקלעים״.

נתניהו צריך להגיד לנגידת בנק ישראל, קרנית פלוג, כמו גם לראשי הבנקים, שהוא לא מתרגש מהאיומים שלהם; שאי אפשר להחזיק את המשק כולו בן ערובה ליציבות הבנקים. אם הבנקים לא מסוגלים להתייעל ולהתחרות ולשמור על יציבותם, זאת רק הוכחה נוספת לצורך לפרק את הריכוזיות. ביציבות אפשר לטפל באמצעות הזרמת הון או ביטוח פיקדונות, ובאותה הזדמנות גם להיפטר ממבנה המשטר התאגידי הכושל שהתגלה בחלק מהבנקים: דירקטוריונים ששירתו ומשרתים את ההנהלות, את הטייקונים שלוו מיליארדים בלי ביטחונות נאותים ובעיקר את עצמם.

והנה, כחלון עדיין לא נכנס למשרד האוצר והרגולטור השבוי של הבנקים כבר נזעק להגן על מפוקחיו. פלוג שלחה השבוע לעיתון את הממונה על כרטיסי האשראי בבנק ישראל כדי להסביר לנו שריכוזיות בבנקים היא דבר טוב ושאסור להוציא את חברות כרטיסי האשראי מהבנקים. אנחנו משקיעים מאות מיליונים בשנה מכספי משלם המסים בבנק ישראל, משלמים משכורות עתק, קביעות ופנסיות תקציביות למנהלים שם כדי שיהיו עצמאים - וברגע האמת מקבלים רגולטור שמשרת את מפוקחיו. כאילו לא היה משבר פיננסי גלובלי שהוכיח את הסכנה בריכוזיות וברגולטורים פיננסים חלשים ושבויים.

האזהרה של גרמן והמודל של מערכת הבריאות האמריקאית צריכים להיות תמרור אזהרה לכל איש ציבור, פוליטיקאי, עיתונאי ואינטלקטואל: אם לא נפרק את הריכוזיות במערכת הפיננסית ונרסן את כוחה נגיע למצב האמריקאי, שבו הלוביסטים והתורמים של ענפים שלמים כמו בנקאות ובריאות אוחזים את הפוליטיקאים בגרונם.

השבוע פירסם ראש הממשלה את ההסכמים הקואליציוניים עם כמה מהמפלגות. יש לקוות שהוא זכר להכניס להסכמים לא רק נתחים עסיסיים לקבוצות האינטרס המיוצגות על ידי המפלגות, אלא גם בשורה לשאר האזרחים: קווי מתאר ברורים, סגורים, סופיים, לא משתמעים לשתי פנים לרפורמה במערכת הבנקאות.

אם הוא צריך תזכורת, הנה ציטוט נחמד שחילצנו ממנו בדיוק לפני שנה בנושא הזה: ״הריכוזיות של הבנקים, המשמעות שלה, אם אתה מסתכל על מה שקורה (במערכת הבנקאות) בישראל, אני חושב ש–1% מהעסקים קיבלו נתח עצום מכל האשראי במשק. המשמעות של זה היא שיש עסקים רבים אחרים שהיו יכולים להצליח, אבל לא קיבלו את ההלוואות. ואם זה מבוסס על קשרים, על 'מועדון', אז ברור שאתה מפסיד הרבה צמיחה כלכלית פוטנציאלית. אז צריך לעשות רפורמות, להבטיח את חוסנם של הבנקים, אבל גם ליצור תחרות ביניהם. יש לנו עדיין דרך ארוכה לעבור. לא עשינו את זה. הוצאנו את הבנקים מבעלות צולבת על עסקים, אבל אין לנו עדיין מספיק תחרות בבנקים כפי שהייתי רוצה שתהיה בישראל. אנחנו זקוקים לזה". עכשיו, מר נתניהו, הגיע זמן מעשים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#