שמעון פרס והאוליגרכיה הבנקאית - השבוע/ גיא רולניק - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

שמעון פרס והאוליגרכיה הבנקאית

בנק הפועלים הוא לא בנק פרטי, ואמרה זו נכונה גם כלפי שאר הבנקים בישראל. הבנקים הם המקום בו פירוק האוליגרכיה ויצירת כלכלה חופשית צריכים להתחיל

74תגובות

יו״ר הנהלת בנק הפועלים, עמירם סיון, שישב בראש השולחן בחדר הישיבות הגדול של הבנק, שלף כרטיס פלסטיק והכריז שמעתה יוכל כל לקוח של הבנק לא רק למשוך כסף מהכספומט, אלא לקבל באמצעות הבנקט את המידע על היתרות בקופות הגמל, בתוכניות החיסכון ובחשבונות ניירות הערך שלו בבנק.

שר האוצר, שישב לידו, היה מופתע: "כל לקוח יוכל למשוך כסף מהמכונה שנמצאת ברחוב?", הוא שאל בקול רם. העיתונאים שישבו מסביב היו נבוכים ומיהרו להסביר לשר האוצר שהיכולת למשוך כסף ממכשירים הקבועים בקירות הבנקים קיימת כבר שנים ארוכות, והחידוש המוצג במסיבת העיתונאים הוא תוספת המידע שאפשר לקבל מהמכשירים.

סיון פרג'

השנה היתה 1989, ושר האוצר בממשלת האחדות שיצחק שמיר הקים שנה קודם לכן היה שמעון פרס. כ-20 שנה לאחר מכן שאלתי את אחד האנשים הקרובים ביותר לפרס על אותו אירוע משעשע, והוא צחק על שאלתי המוזרה: פרס, הוא הסביר לי, נמצא בתפקידי מפתח בממשלה מגיל 29, וההיכרות שלו עם העולם היא בהתאם.

למרות קורות החיים ואורח החיים המיוחד של הנשיא לשעבר, ראש הממשלה לשעבר ויו״ר מפלגת העבודה לשעבר, היה עליו לדעת טוב יותר שאדם במעמדו לא יכול לשמש כפרזנטור, יחצ״ן, לוביסט או יועץ של בנק הפועלים ב–2015.

מיד עם חשיפתה של שרון שפורר ב–TheMarker על ההתקשרות שלו עם בנק הפועלים תמורת ריטיינר חודשי של 30 אלף דולר. החלו תומכי פרס למלא את אתרי האינטרנט בתגובות בסגנון ״מדובר באדם פרטי שעובד בחברה פרטית״, ״הוא תרם למדינה ועכשיו יכול לעשות לביתו ולנצל את כישרונו״.

טוב עשה פרס כשהודיע אתמול שהוא מבטל את ההתקשרות עם בנק הפועלים. פרס אינו אדם פרטי ולעולם לא יהיה עוד אדם פרטי. קשה לחשוב על אדם ציבורי יותר ממנו. הוא שימש בכל התפקידים הציבוריים האפשריים בישראל במשך כמעט 70 שנה, התפרנס, צמח ושיגשג עם המדינה במשך שנים ארוכות, ולמעט ראש הממשלה הנוכחי קשה לחשוב על דמות יותר ציבורית מפרס. הנשיא לשעבר, שבשנים האחרונות ניהל את המותג ״פרס״ בהצלחה אדירה, בעיקר בעולם אך גם בישראל, קוצר הרבה ברכה מהמותג במרכז פרס לשלום.

טעות חמורה כפליים היא לתאר את בנק הפועלים כבנק פרטי. ראשית, בישראל אין דבר כזה "בנק פרטי". כל הבנקים בישראל גדולים מכדי ליפול, כלומר בכל מקרה של משבר - וכבר היו לנו אחד כזה, שהביא לפשיטת רגל של כל הבנקים, משבר שפרס עצמו נאלץ להתמודד עמו באמצע שנות ה–80 בשבתו כראש ממשלה - משלם המסים הוא זה שנדרש לחלץ את הבנקים.

שנית, מערכת הבנקאות בישראל היא מהריכוזיות בעולם, ולמעשה מתפקדת כדואופול של הבנקים פועלים ולאומי, המחזיק ביותר מ–60% מהשוק הבנקאי. לכן הם אינם מתחרים. הם קובעים את המחירים, הריביות והעמלות ורוב הלקוחות שלהם עומדים חסרי אונים מולם. התחום היחיד שבו קיימת תחרות משמעותית יותר הוא ענף המשכנתאות. אבל מול רוב המגזר העסקי שאינו חברות ענק ומול רוב משקי הבית, הבנקים הם דואופול עם כוח שוק עצום.

מוטי קמחי

שלישית, מבנה המאזן והשליטה בכל בנק וספציפית בבנק הפועלים בנוי כך שבעל גרעין השליטה בבנק חשוף לסיכון רק על חלק קטן מאוד מהיקף המאזן של הבנק. ברוב המכריע של הסיכונים — יותר מ–97% — נשאו ב–18 השנים האחרונות בעלי הפיקדונות, המניות ובעלי החוב של חברת אריסון השקעות, שדרכה שולטת שרי אריסון בבנק.

קרטל הבנקים בישראל מטיל מדי שנה מס של כ–45 מיליארד שקל על הציבור במישרין ובעקיפין דרך המגזר העסקי. כ–10 מיליארד שקל מתוכם הם רנטה מונופוליסטית. מנתוני בנק ישראל עולה שרוב הרנטה הזאת זורמת לכיסים של קאסטה ענקית של 7,000 מנהלים, הנהנים משכר של 50–100 אלף שקל בחודש עם הסדרי תעסוקה מובטחת לכל החיים.

החלק המטריד והמפחיד ביותר בציבוריות של בנק הפועלים, זה שתמיד מוצנע ולא זוכה לתשומת הלב הנדרשת, הוא שליטתו בכלכלה ובדמוקרטיה והעוצמה חסרת התקדים שיש לו מול כל כלבי השמירה של הדמוקרטיה והשוק החופשי — דבר שהתברר במלוא עוצמתו בשש השנים האחרונות.

לבנק הפועלים מאזן של יותר מ–400 מיליארד שקל והכנסות שנתיות של יותר מ–16 מיליארד שקל. ככזה הוא הגוף בעל העוצמה הכלכלית הגדולה ביותר במשק הישראלי. במשק הישראלי אין עסקה גדולה, וגם לא הרבה קטנות, שלא תלויה בשיקול הדעת, בהסכמה ובשיתוף הפעולה של הנהלת בנק הפועלים.

בשנים האחרונות בנק הפועלים ניצל לרעה שוב ושוב את מעמדו זה. הוא חילק אשראי למקורבים בהיקף של מיליארדי שקלים והעמיד בראשו אדם מושחת שהורשע כבר פעמיים בפלילים. הדירקטוריון של הבנק הוכיח עצמו שוב ושוב כחלש, כמשרת את ההנהלה או בעלת השליטה, כמריונטות של עמדות הכוח במשק.

הדוגמה הטרייה הטובה ביותר די מדהימה, ומיד נפרט אותה. מה שלא פחות חשוב להגיד הוא שבגלל התלות של רוב כלי התקשורת בישראל בבנקים במישרין או בעקיפין, רוב הציבור לא מודע לעוצמתם ולנזקים העצומים שהם גורמים. העיתונות — שהיא האמצעי העיקרי שדרכו קוראי שורות אלה, כמו רוב אזרחי מדינת ישראל, מגבשים את תפישת המציאות שלהם — מסורסת וחלשה מול המפלצות הבנקאיות וחברות הענק התלויות בהן.

בימים אלה מתנהל משפטו הפלילי של יו״ר קבוצת אי.די.בי לשעבר, נוחי דנקנר, באולמו של השופט חאלד כבוב. במהלך המשפט נחשף יומנו האישי של הנאשם, שבו מופיע בכתב ידו ״מאזן״ פרטי של נכסיו, הכולל הלוואה של 59 מיליון שקל לבן דודו דני דנקנר — הלא הוא יו״ר בנק הפועלים לשעבר והאיש החזק בבנק.

נחזור על הדברים: ביומנו הפרטי של האיש אשר עמד בראש החברה הגדולה בישראל, חברה שהיתה חייבת לבנק הפועלים כ–10 מיליארד שקל, נמצא תיעוד לכך שהוא העמיד למי שהיה יו״ר הבנק הלוואה פרטית של 59 מיליון שקל.

נצלו את חגיגות יום העצמאות של סוף השבוע כדי לשאול את חבריכם מי מהם שמע על ההלוואה הזאת. סביר להניח שאף אחד. רוב העיתונות התעלמה מהחשיפה שלה או הצניעה אותה, ואף ח"כ, שר או רגולטור לא נדרש אליה. דממה. בולט במיוחד הוא הפיקוח על הבנקים בישראל, זה שאמור לדאוג ליציבות מערכת הבנקאות ולאמון הציבור בה.

כיצד הצליח יו״ר החברה הגדולה בישראל, שחייבת מיליארדים לבנק הגדול בישראל, להעביר לבן דודו 59 מיליון שקל מתחת לאפן של כל הרשויות ובלי אף דיווח או דיון? כיצד מצליחים כל הנוגעים בדבר להשתיק כל דיון ציבורי בעניין עד עצם הרגע הזה?

התשובה היא המבנה האוליגרכי של המשק, שהתפתח בעשור האחרון. עד לפני שלוש שנים עמדה בראש האוליגרכיה הזאת קבוצת טייקונים קטנה, שבראשה הדנקנרים ששלטו בכחצי טריליון שקל מכספי הציבור (500 מיליארד שקל), ונהגו בכל הרגולטורים, הדירקטוריונים והפוליטיקאים ובחלק מהעיתונאים כמריונטות. הקליקה הזאת, הידועה כאן בשם ״המועדון״, שלטה באמצעות פירמידות שהורכבו ממונופולים ענקיים ומחברות פיננסיות גדולות.

בעקבות המחאה החברתית, קמפיין עיתונאי ופעולה של קומץ קבוצות אזרחיות, איבד המועדון הפיננסי־ריאלי חלק מכוחו ובעיקר את שלטון הפחד והטרור שהשליט בכל המשק. המועדון, שהיה חזק מדי מכדי להיות מפוקח ומבוקר, נהפך חשוף לרגולציה, וכתוצאה מכך חלק מחבריו קרסו.

אלא שעכשיו אנחנו נמצאים בפתחה של סכנה חדשה: אני קורא לה "התסריט היפני". בסוף המאה ה–19 והמחצית הראשונה של המאה ה–20 שלטו בכלכלה היפנית ״הזאייבטסואים״ - פירמידות של חברות ענק שהחזיקו גם בנקים. פירוש המלה Zaibatsu ביפנית הוא ״הקליקה הפיננסית״. לאחר מלחמת העולם השנייה החלו האמריקאים לפרק את הקליקה הפיננסית ביפן, והזאייבטסואים החלו לקרוס. בין השאר, ביטלו האמריקאים את הערבויות שנתנה הממשלה היפנית להלוואות שהעמידו הבנקים היפניים לחברות הענק. כתוצאה נהפכו הבנקים למלכים החדשים של המערכת הכלכלית היפנית: הם אלה שהחליטו מי מהחברות תחיה, מי תמות, מי תקבל הארכת אשראי ומי תימכר בחתיכות.

האמריקאים הפסיקו את הפירוק של הקונגלומרטים הפיננסיים־ריאליים היפניים מפני שמהר מאוד הם החלו לחשוש מהתפשטות הקומוניזם באסיה. הם ראו ביפן כוח חשוב נגד התפשטות הקומוניזם באסיה, ולכן החליטו לעצור את הרפורמות הפיננסיות לפירוק מוקדי הכוח ביפן. וכך נולדו הקיירטסואים - הגלגול החדש של הזייבטסואים - קונגלומרטים פיננסיים, שהפעם עומדים בראשם הבנקים עצמם.

יש הרבה מאוד הבדלים בין יפן לישראל ובין הריכוזיות ששררה שם למה שמתרחש כאן. אבל יש גם דמיון מסוים. בשלוש השנים האחרונות, שבהן קרסו חלק מהטייקונים הישראלים ואיבדו את כוחם הפוליטי העצום, החל הכוח להתרכז במערכת הבנקאית ובידי מקורביה. הבנקים, בניגוד לענפי משק שהחלו להיות חשופים לביקורת בסוגיית התחרות, נותרו בממד מונופוליסטי מושלם עם כוח כלכלי אדיר. אם לא נפרק את דואופול פועלומי ונרסן את כוחם הפוליטי, נישאר עם מדינה שבה שני בנקים וקומץ חברות ביטוח שולטים בכל הקצאת המקורות במשק ומהווים איום סמוי ומרכז כוח על כל פוליטיקאי ורגולטור שרוצה להוביל שינויים במשק לטובת הציבור הרחב והמפוזר.

עכשיו נכנס לזירה משה כחלון: הפוליטיקאי הראשון בישראל שמגיע ללשכת שר האוצר לא כתוצאה מהתחברות לטייקונים, כלי תקשורת של טייקונים או מיליציות מיסוי במגזר הציבורי ובראשן ההסתדרות שמחוברת לבנק הפועלים ולמערכת הבנקאות בקשרים גלויים ותת־קרקעיים מאז ומעולם.

כחלון יצטרך להחליט מהר מאוד אם הוא מתחבר למוקד הכוח ששולט כיום בישראל — הבנקים וכלי התקשורת שהם שולטים בהם במישרין או בעקיפין — או עושה את מה שהאמריקאים ניסו לעשות ביפן, אך הצליחו לעשות בתחילת המאה הקודמת בארה״ב כאשר פירקו את עסקי הברונים השודדים - קומץ המשפחות ששלטו לפני 100 שנה בכלכלה האמריקאית ופורקו מכוחם הפוליטי רק אחרי קרב ארוך ומתמשך של 50 שנה שהובילו נשיאים כמו טדי רוזוולט ויזמים פוליטים־חברתיים כמו המשפטן היהודי לואיס ברנדייס.

אם כחלון ימצמץ ואם ראש הממשלה יתקפל, נמצא עצמנו במהירות במקום שאליו הידרדרה ארה"ב ב–20 השנים האחרונות: שום נשיא, שום קונגרס, שום סנאט לא יכול להתמודד עם העוצמה של המערכת הפיננסית. הבנקים הגדולים בארה״ב מממנים ושולטים במדיניות הן של המפלגה הדמוקרטית והן הרפובליקנית.

פרס לא צריך להמתין לכחלון. הוא צריך להתייצב כבר בשבוע הבא מול המצלמות ולהודיע שהוא מתייצב לצדו של כחלון ויוצא לקרב לשחרור הדמוקרטיה הישראלית מידי הבנקים והמועדון שלהם. במקום לדבר על ננו־טכנולוגיה, על גלובליזציה ועל שאר סיסמאות יפות שבהן התעטף בשנים האחרונות, פרס צריך להוכיח שאכן יש לו חזון ורצון לקדם את ישראל במקום שבו היא זקוקה לו יותר מכל: פירוק האוליגרכיה ויצירת כלכלה חופשית, צודקת, הוגנת ומריטוקרטית. המקום להתחיל בו הוא הבנקים. כי שם הכסף. כי שם הכוח.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#