מדוע הבחירות לא יביאו את השינוי המיוחל

הפוליטיקאים לא רוצים לדבר על הצורך לחולל שינוי עמוק בתפישות ובמערך הכוחות בציבור

גיא רולניק
גיא רולניק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים69
גיא רולניק
גיא רולניק

הטענה בכותרת מוזרה ואולי גם מקוממת, בעיקר שבועיים לפני הבחירות, כשלראשונה מזה 14 שנה מסתמנת אפשרות להרכבת קואליציה שבראשה יעמוד ראש ממשלה שמגיע ממפלגת העבודה בגלגולה הנוכחי כ. אפשר לראותה כמרגיזה, שכן היא עלולה להיתפש כמעודדת סוג של פסיביות אזרחית בסגנון ״הבחירות לא חשובות״, או ״כל הפוליטיקאים דואגים רק לעצמם״.

זאת אינה הכוונה. הבחירות הן אבן היסוד בדמוקרטיה והכלי העיקרי שבאמצעותו שולח הציבור סיגנלים לפוליטיקאים המתמודדים, מעניש אותם, מתגמל אותם ומממש את זכותו הדמוקרטית.

אבל תהליך הבחירות, יום הבחירות והתוצאות שלהן הם רק חלק אחד מהדמוקרטיה. החלקים האחרים לא פחות חשובים, אך קשים יותר למדידה ולזיהוי, ולעתים זוכים לפחות תשומת לב, לפחות בהקשר הדמוקרטי.

דמוקרטיה לא נבחנת רק ב״דמוקרטיוּת״ של תהליך הבחירות, בקיומו של תהליך שקוף ומכליל שבו כל אחד יכול להצביע בחופשיות הן להרכב המפלגות והן להרכב הכנסת, אלא גם ברצון וביכולת של הכנסת, הממשלה והח"כים לספק לאחר הבחירות לציבור מדיניות, שירותים איכותיים ורגולציה של השווקים בדרך מקצועית, עניינית וחסר פניות.

נתניהו ולפיד בישיבת קבינטצילום: מרק ישראל סלם

היושרה, המקצועיות, ההתנהלות ובעיקר השירות שמקבל האזרח בביטוח לאומי, במערכת הבריאות, במערכת החינוך, בעירייה או בעצמאות והמקצועיות של הרגולציה בשוק ההון, בשוק הגז או בענף הביטוח עשויים להשפיע לא פחות, לעתים יותר, על הלגיטימיות והאמון במערכת הדמוקרטית מאשר התנהלות המוסדות הדמוקרטיים ביום הבחירות.

דוגמה טובה לכך היא : ערש הדמוקרטיה, שנמצאת במסלול קריסה כלכלי, חברתי ופוליטי יותר מעשור, אולי שניים. במשך כל הקריסה הזאת איש לא פיקפק בתהליך הדמוקרטי היווני. ההוכחה הטובה ביותר לכך היא תוצאות הבחירות האחרונות, שבהן הצליח העם לחולל מהפכה דרמטית ולהציב בשלטון שאך לפני כמה שנים רעיונותיה נראו מופרכים ואנטי־ממסדיים בצורה קיצונית.

אבל לכל מי שעיניו בראשו ברור שעצם קיומן של בחירות דמוקרטיות ביוון לא מבטיח בטווח הקצר - ואולי גם לא בטווח בינוני והארוך - את הצלחתה של הדמוקרטיה ביוון ככלי לשיפור מצבו של העם היווני: הסיכוי שהממשלה, המגזר הציבורי, הרגולטורים והמוסדות הפוליטיים והדמוקרטיים במולדת הדמוקרטיה יצליחו לספק לרוב הציבור היווני את השירות שהוא מצפה לקבל הוא נמוך מאוד. סיאוב, ניוון ושחיתות שנטבעו במשך שנים ארוכות בתרבות, בערכים, בנורמות ובמנהיגות היוונית; מערכות ציבוריות המשרתות קבוצות חזקות ומאורגנות; בנקאים, טייקונים ושבטים המחוברים למפלגות הגדולות לא מתחלפים במערכת בחירות אחת, ואולי גם לא בשתיים או בשלוש. במקרה הטוב אפשר לדבר על תהליך, ובמקרה היווני, כמו בזה האיטלקי, ייתכן שאנחנו רחוקים מלראות את סופו.

בחירות 2013 בישראל מספקות דוגמה טובה גם הן: 48 ח"כים חדשים הגיעו לכנסת, ושני מנהיגים פוליטים צעירים - יאיר לפיד מהמרכז ונפתלי בנט מהימין - הופיעו. אבל רוב אזרחי ישראל לא ראו שינוי דרמטי במערך השירותים שהם קיבלו מהמדינה. אפילו בסוגיות כמו מחירי הנדל״ן, שנהפכו למדוברות במיוחד, לא חל שום שינוי.

אין זה מקרה שתוצאות הבחירות עצמן לא מחוללות את השינוי. המערכת הפוליטית, הממשלה, המגזר הציבורי הרחב והרגולציה בישראל - כל המוסדות הדמוקרטיים והפוליטיים - אינם ״שבורים״ כפי שמקובל להגיד, ולכן אי אפשר ״לתקן״ אותם בין לילה אחד של בחירות - וגם לא תוך מערכת בחירות אחת או שתיים. המערכת הזאת נמצאת בשיווי משקל שמשרת את השחקנים החזקים והרלוונטיים במשק: לא רק את הפוליטיקאים, אלא את רוב השחקנים החזקים והמאורגנים במגזר הפרטי והציבורי.

אם יתרחש שינוי גדול לאחר הבחירות בישראל, או בכל מקום אחר, עם חילופי השלטון - הרי זה רק משום שהתרחשו שינויים עמוקים הרבה יותר בתוך החברה בין מערכות הבחירות: או שנוצרו קבוצות גדולות שמרגישות שהן לא מיוצגות על ידי המוסדות הפוליטיים ותובעות שינויים, או שחל שינוי משמעותי בתפישות, באמונות ובערכים של הקבוצות הקיימות באופן שמאפשר לפוליטיקאים, לפקידים, לרגולטורים ולמקבלי החלטות לבצע שינויים של ממש במדיניות שלהם.

יצחק (בוז'י) הרצוג בוועידת ישראל לדמוקרטיה
יצחק (בוז'י) הרצוג בוועידת ישראל לדמוקרטיה צילום: מוטי מילרוד

שינוי כזה אכן מתרחש מזה שלוש שנים בישראל, בעיקר מאז המחאה החברתית, שהתחילה לשנות חלק מהתפישות, הנורמות וסדרי העדיפויות בשיח. אם נרשם שינוי חיובי בתחום מחירי המזון בממשלה הקודמת, הרי שהוא נבע מהלחץ המסיבי שהפעילו רעיונות המחאה על רגולטורים ופוליטיקאים עוד הרבה לפני הבחירות. הפוליטיקאים התאימו עצמם לסנטימנט הציבורי החזק.

אבל זהו שינוי אטי, שלמעט במקרים מיוחדים נתקל בכוחות חזקים שרוצים לשמור את הסטטוס־קוו.

את הפער הגדל הזה - בין הפוטנציאל או הציפיות שיש לישראלים בכלל ולקבוצות המודרות, והמוחלשות בפרט - לבין התוצאות שהם מקבלי לאחר הבחירות נהוג לייחס להיעדר מנהיגות או להיעדר מנהיגים. המנהיגים יטענו בחזרה שישראל היא מדינה שטורפת או מחסלת את מנהיגיה.

אפשר לחשוב על זווית ראייה אחרת ל״לבעיית המנהיגות״ הישראלית, קצת שונה מהשיח המקובל בציבור לגבי סוג המנהיגות שישראל זקוקה לו ולסיבות להיעדרה.

לעתים קרובות אנחנו מבלבלים בין מנהיגים לבין אנשים שנמצאים בעמדות סמכות והשפעה. מנהיגים אינם אלה שיודעים לקבל החלטות קשות ולהוציא אותן לפועל; מנהיגים גם אינם אלה שיש להם את הידע הטכני או הכריזמה כדי לתכנן ולהוציא לפועל צעדים קשים או מורכבים.

כל אלה חשובים וקשים, אבל רובם הם אתגרים טכניים. לעומתם, האתגרים הקשים והמשמעותיים העומדים כיום בפני מנהיגים בכלל ובפני מנהיגים ישראלים בפרט כוללים משימה קשה, ארוכה, מורכבת הרבה יותר: לשנות את ההתנהגות, הרעיונות והערכים של האנשים שהמנהיג מוביל - ולעתים קרובות גם את אלה של הציבור שהוא אמור לשרת.

מדוע צריך לשנות את הרעיונות? הרי אפשר לכרות הסכמי שלום, לפנות מקצת או את כל ההתנחלויות, לפרק את המונופולים, להחזיר את מדינת הרווחה, לשפר את מערכת הבריאות, להשקיע בחינוך ולצמצם את יוקר המחיה. כולם או כמעט כולם מסכימים על הרעיונות האלה.

התשובה טמונה שוב במערכת הנוכחית שאנחנו רואים מולנו בתחום המדיני, הכלכלי, החברתי והעסקי, שמשקפת שיווי משקל מסוים של כל בעלי העניין במערכת. רוב בעלי העניין יתנגדו לכל שינוי משמעותי, אמיתי, שיוצע - ולא משום ש״אנשים בהגדרה שונאים שינויים״, אלא בעיקר משום שרובם חושדים ובצדק שבמקרים רבים שינוי עשוי לפגוע בכיסם, במעמדם, בכבוד שלהם או של הקהילה שלהם, ביוקרתם או הכל ביחד.

אנחנו, וזאת לא תכונה ישראלית דווקא, אוהבים לעשות פרסונליזציה של הבעיות החברתיות או הכלכליות שיש לפנינו: אם רק יהיה לנו מנהיג חזק, חכם, אמיץ, שמאלני או ימני, רחום או אכזר נקבל את השינוי ש״אנחנו״ רוצים לראות, ואם יש ״אחרים״ שלא רוצים לראות את השינוי הזה, נתעלם מהם או שהם יבינו במהרה את גודל טעותם.

ההסתכלות הזאת מועצמת ערב בחירות, כשכל המתמודדים רוצים לשכנע את הציבור שרק הם יכולים לשנות את המציאות עבורם: ״רק לא ביבי״, מבטיחות לנו מפלגות השמאל, העיתונים וקבוצות האינטרס שמקורבים אליהם, שמשוכנעות שחילופי השלטון ישפרו את תנאיהם; ״רק ביבי יודע לטפל באירן״, מבטיחים לנו הליכוד ושלדון אדלסון; ״אצל ליברמן מלה זו מלה״, ״בנט היחיד שלא יתנצל״, לבני תביא שלום, לפיד עובד עבור מעמד הביניים והרצוג או טרכטנברג יחזירו את מדינת הרווחה.

הפרסונליזציה הזאת, שלה שותפה כל הקשת הפוליטית, מושכת מאוד, ושותפים לה באופן מעניין לא רק הציבור הרחב, אלא גם כל רוב האינטלקטואלים ומובילי הדעה הליברלים, שמרגישים לעתים שהמדינה נלקחה מהם ובבחירות היא ״תחזור אליהם״.

מושכת ככל שהיא, ייתכן שהיא גם מונעת מאתנו להסתכל על המערכת כולה: מי מרכיב אותה, מי מפעיל עליה באמת את הכוח הגדול ביותר, מהם הרעיונות, האמונות, התפישות, התרבות, הנורמות והערכים שטבועים בה ושעליהם היא נשענת, ומהם ההפסדים שרואים בעלי העניין כשהם חושבים על שינוי. או אז יתברר שרבים מאלה שרוצים לראות ״שינוי״ בעצם מעדיפים את הסטטוס־קוו - וערוכים ל״שינוי״ רק אם הוא ישפר את מצבם שלהם או שהוא משרת את הקבוצה ״שלהם״ ואת הנאמנויות שלהם.

תקרית השוקולד בטיסה לוורנה

את אחד הביטויים המעניינים לזה אפשר לראות בראשי מערכת הביטחון, שמשמרים את הסטטוס־קוו כשהם בתפקידים ובעמדות הכוח, ורק כשהם יוצאים מהמערכת או מודחים ממנה הם מאמצים רטוריקת שינוי.

התהליך הזה, של שינוי באמונות ובהתנהגות, הוא ממושך. קודם נדרש להציף את המחלוקות האמיתיות, האינטרסים האמיתיים ומערכי הכוח והערכים שנמצאים מתחת לעמדות של השחקנים העיקריים. אבל זאת רק ההתחלה: עכשיו צריך להתחיל להציג סדרי עדיפויות, את החלופות ואת משמעותן. לעתים קרובות זה ידרוש מהמנהיג שרוצה לחולל שינוי של ממש בשיווי המשקל להיפרד מנאמנויות ותיקות לקבוצות שבהן גדל או לאלה שהביאו אותו לעמדת הכוח. זהו תהליך לימוד, דיון, ויתור ושינוי, שלא יכול לכלול רק אליטה קטנה של מקבלי החלטות, משום שבדמוקרטיה הישראלית, כמו ברוב הדמוקרטיות, יש להרבה מאוד שחקנים, קבוצות, שבטים וארגונים יכולות לעצור ולטרפד כל שינוי.

את תהליך השינוי באמונות, בתפישות, בערכים ובהתנהגות של השחקנים - החל בפוליטיקאים, עבור בעובדי הציבור ובאנשי המגזר העסקי וכלה בציבור עצמו - יכול להוביל פוליטיקאי. וזאת הסיבה לכותרת של המאמר הזה: הסיכוי לכך נראה קלוש.

שום פוליטיקאי במערכת הפוליטית הקיימת לא הולך בכיוון הזה: הם מעדיפים לצייר את המערכת כשבורה, לסמן אויב או שניים שבהם הם ״יטפלו״ ולהבטיח שאם רק תיתנו להם כוח הם יארגנו מחדש עבורכם את המשק או את המזרח התיכון.

דוגמה טובה לכך נתן שבוע שעבר דווקא ראש המחנה הציוני, יצחק הרצוג, שמפלגתו, יותר מאחרות, צריכה לבטא מסר של תהליך ריפוי של הקרעים ושיקום ההון החברתי אם היא רוצה להגיע לשלטון. בתגובה , המפחיד והאותנטי מטיסת ישראייר, שבו ראינו אלימות, לא בלתי אופיינית, של נוסעים כלפי אנשי השירות בטיסה, אמר הרצוג שמי שאחראי לתופעות האלה הוא נתניהו. כלומר האלימות, אולי ההתבהמות, היעדר הגבולות, השפה הבוטה, ההתנהגות המשתלחת והמשולחת במרחב הציבורי הם לשיטתו של הרצוג תופעה הקשורה לשנים האחרונות והתחילה בראש הממשלה הנוכחי.

כמו שלפיד סימן לפני שנתיים את החרדים כמקור הבעיות בחברה ובכלכלה, כשם שנתניהו רוצה למכור לציבור את החלום שהאיום על החברה הישראלית הוא ״המן רשע״ חיצוני מאירן, כך הרצוג רוצה למכור לנו ״המן רשע״ מקומי, שהעובדה שהוא נבחר שוב ושוב לתפקיד ראש הממשלה אינה משקפת לדידו שום שיווי משקל עמוק בתרבות, בערכים או במבנה החברתי והכלכלי, אלא רק ״תקלה״ או ״מערכת שבורה״. החצנת הבעיה והפרסונליזציה שלה מבטאות את חולשתם של המנהיגים ואת חוסר יכולתם או רצונם לצאת למסע הארוך והכואב של שינוי במערך התפישות, האמונות, ההסדרים, ההסכמות והנאמנויות של השבטים, קבוצות האינטרס והזרמים בישראל.

תוצאות הבחירות שיוכרזו תוך שבועיים או שלושה עשויות לשלוח סיגנל לפוליטיקאים, לרגולטורים ולמקבלי ההחלטות על שינוי בטעמו, באמונותיו ובמאוויו של הציבור - אבל האכזבה מבחירות 2013, שהביאו לכאורה לשינוי גדול במערכת הפוליטית, צריכות ללמד אותנו שתהליך אמיתי של שינוי, שמאפשר גם מדיניות מדינית, כלכלית או חברתית שונה, הוא תהליך אטי שלא מתרחש ביום שבו אנחנו הולכים לקלפי.

הסיבה העיקרית שתומכת באפשרות שהמנהיגות מסוג זה שתואר לעיל, אם וכאשר תגיע, תבוא כנראה מחוץ למערכת הפוליטית, היא הרטוריקה והתפישות של רוב הפוליטיקאים - בשלטון ובאופוזיציה. איש מהם לא רוצה לדבר על התהליך הזה, על הצורך לחולל שינוי עמוק בתפישות, בערכים ובמערך הכוחות בציבור. איש לא מדבר אפילו על חוזה חברתי אחר - שגם כדי להגיע אליו צריך לפתוח בתהליך לימוד, ניסוי וטעייה כואב שישכנע את כל אלה שחוששים מהשינוי שכדאי להם לאמץ אותו. כל הפוליטיקאים החדשים והישנים שמופיעים לפנינו עדיין מעדיפים למכור את הרעיון של אויבים חיצוניים או שעירים לעזאזל, שרק אם ניפטר מהם נצא לדרך חדשה.

המחאה החברתית של 2011 עשויה להיזכר כרגע שבו התחיל התהליך הזה, והעיתוי שבו הוא יצבור תאוצה תלוי בנקודה בזמן שבה תיווצר קבוצה מספיק גדולה באוכלוסיה שתגיע למסקנה שבשיווי המשקל הנוכחי המוסדות הפוליטיים והדמוקרטיים לא משרתים אותה או מאיימים על עתידו של הדור הבא. אם זה לא קרה בבחירות 2013 ולא קורה בבחירות 2015 - כנראה שמספרם או כוחם של אלה שעדיין נהנים משיווי המשקל הנוכחי עדיין גדול ממה שנדמה לנו.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker