הרגולטור העצמאי, השבוי והמשתחרר - והפוליטיקאי ששותק

בהיעדר שרים, האזרחים יכולים רק לקוות כי הרגולטור יעשה את העבודה

גיא רולניק
גיא רולניק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
גיא רולניק
גיא רולניק

1. דיויד גילה: זה לא ייאמן, אבל אלמלא התעורר לפני חודשיים, בדקה ה-89, הממונה על ההגבלים העסקיים, פרופ' דיויד גילה, ועצר את הרכבת הדוהרת, כלל לא היינו מגיעים לרגע שבו המדינה מתעשתת ומנסה להסדיר את שוק האנרגיה לפני שהוא נופל בשבי המונופול המפלצתי ביותר שקם בישראל.

שש שנים חלפו מאז התגלה מאגר הגז תמר וארבע שנים מאז התגלה מאגר לווייתן, ורק החודש התעשת הריבון בישראל והחל להתמודד עם היווצרות המונופול הגדול בהיסטוריה. ארבע שנים חלפו מאז פרוץ המחאה החברתית, שהפכה את יוקר המחיה לנושא המדובר ביותר באג׳נדה הציבורית, ורק החודש החלה הממשלה להתמודד עם שוק מונופוליסטי ענק שנוגע ישירות לרמת החיים של כל אזרח ולתחרותיות של רוב המגזר העסקי.

הממונה על ההגבלים, דיוויד גילהצילום: אוליבייה פיטוסי

גילה, וגם המשנה ליועץ המשפטי לממשלה אבי ליכט, הודו באחרונה כי ההתעוררות המאוחרת הזאת, תהליך השחרור האטי של הרגולטורים מהשבי של מפוקחיהם, לא היתה מתרחשת אלמלא המחאה החברתית ושינוי הסנטימנט הציבורי. מה שנתפש כיום כמובן מאליו נראה אחרת לחלוטין עד לפני חמש שנים.

2. 20 חודשים ישב יאיר לפיד במשרד האוצר, דיבר על מעמד הביניים, על פוליטיקה חדשה ועל יוקר המחיה - ולא עשה דבר כדי לעצור את היווצרות מונופול הגז הענק. במקום להורות לאגף התקציבים לגבש תוכנית לפירוק מונופול הגז, להכנסת תחרות או לפיקוח על מחירי הגז; במקום להורות לאנשי המקצוע שלו לפרסם בציבור את גודל הרנטה המונופוליסטית הנגזרת ממחיר של 6-5 דולרים ליחידת חום בחוזים עם חברת החשמל, הוא היה עסוק בהשפלתם ובהחלשתם. ״פה נטמן משה, שמר על איזון פיסקלי״, לעג לפיד רק לפני ארבעה חודשים לאנשי אגף התקציבים הכפופים לו, כאילו שמירה על הקופה הציבורית היא קפריזה מיותרת שהגיע הזמן להיפטר ממנה.

צילום: אילן אסייג

במקום לדרבן אותם לצאת למאבקים קשים וכואבים נגד קבוצות האינטרס החזקות ביותר במשק, הוא העדיף להיות סנטה קלאוס שמחלק צ׳קים ללא כיסוי לניצולי שואה ולמערכת הביטחון, והקפיד לא להסביר מהיכן מגיע המימון: מהעלאת מסים, מגלגול חובות על הדור הבא או מקיצוצים בסעיפים אחרים שיגולגלו על קבוצות מאורגנות פחות ומדוברות פחות.

3. טרכטנברג: ב-18 בינואר הופיע פרופ' מנואל טרכטנברג בפאנל בנושא תקציב חברתי בפני סטודנטים באוניברסיטת תל אביב. אחד הסטודנטים קם ושאל את המיועד לתפקיד שר האוצר מטעם המחנה הציוני שאלה פשוטה, שעשרות כלכלנים, פקידים ורגולטורים נמנעו בשנה האחרונה מלשאול בקול רם: שוק האנרגיה הוא ריכוזי מטבעו, היכולת להכניס בו תחרות מוטלת בספק, האם כשר אוצר תפעל להכניס פיקוח על מחיר הגז ולהוריד אותו מ-6 דולרים ליחידת חום ל-3 דולרים - מחיר שגם הוא מותיר תשואה גבוהה מאוד לחברות הגז?

מנואל טרכטנברגצילום: אילן אסייג

טרכטנברג לא היסס, וענה מיד: "אני מסכים אתך לחלוטין. לא יכול להיות שמשאב טבעי ששייך למדינת ישראל לא יהיה תחת פיקוח. שוק הגז הוא ריכוזי מטבעו, לא תיתכן שם תחרות - יש לפקח על מחיר יחידת אנרגיה”.

זו אולי ההתבטאות היחידה של נציג מאחת המפלגות המרכזיות בנוגע למדיניות שהיא מתכוונת להפעיל בשוק האנרגיה. שאר המפלגות מעדיפות לשתוק או לשחרר סיסמאות כלליות ולא מחייבות. אבל באופן מצער, טרכטנברג לא חזר על אותה התבטאות מאז, וכלל לא ברור אם זו מחויבות שלו או של המפלגה שלו.

4. כחלון: מי שהיה עד לפני חודשיים המתמודד הכי חדש, מסקרן ומרענן בזירה הכלכלית, מאבד מדי שבוע גובה בסקרים. פרשת הגז הטבעי היא דוגמה טובה לשחיקה המתמשכת שלו. מאז החלה מערכת הבחירות מתעקש משה כחלון להישאר עמום בסוגיית הגז ולחזור על סיסמה כללית - שהוא בעד תחרות.

בניגוד לכל המפלגות המתמודדות בבחירות, כחלון רוכב רק על הטיקט הכלכלי־חברתי בלבד, ובניגוד לשאר המפלגות שעוסקות גם הן בתחום הזה, הוא מסמן את שבירת המונופולים כמכשיר העיקרי להורדת יוקר המחיה ולצמצום האי־שוויון.

שבירת מונופולים והכנסת תחרות ככלי מדיניות יחיד הן קריאת כיוון חשובה, אבל הן אינן יכולות לפתור את כל בעיות הכלכלה בישראל. ללא רפורמה דרמטית בשירות הציבורי, שתאפשר את שיפור השירותים לאזרחים ואת שיקום הרשתות החברתיות, לא יוכל שום פוליטיקאי, בוודאי לא כחלון, לעמוד בהבטחות לבוחריו.

גם אם נתרכז רק בשבירת המונופולים, גישתו של כחלון לתחום הגז מאכזבת. עד 2012 היו שלושה שחקנים בשוק הסלולר הישראלי. תיאורתית היתה תחרות, מעשית זה היה קרטל שקט ורצחני שלפת ושיחד את כל כלבי השמירה של הדמוקרטיה והשוק החופשי. רק כאשר נכנסו שני שחקנים נוספים נוצרה בשוק דינמיקה תחרותית, והמחירים ירדו באופן מדהים ב-80%-90%.

הכנסת שחקן או שניים נוספים לשוק הגז, כפי שמציע עכשיו משרד האוצר, אינה מבטיחה ירידה חדה במחירים. בהחלט ייתכן שלמדינה לא תהיה ברירה אלא להפעיל פיקוח על מחירים עד שתיווצר דינמיקה תחרותית בענף. כחלון היה צריך להוביל את השיחה על הנושא בנחרצות וביסודיות. הוא זה שהיה צריך לתבוע ממשרד האוצר לערוך ניתוח ולפרסם את הרנטה המונופליסטית המובטחת כרגע לחברות הגז.

ביטוי נוסף לעמימות ולמסרים המעורפלים של כחלון התקבל השבוע בעמוד הפייסבוק שלו, שם הופיע לפתע הפוסט המוזר הבא: ״רשת מגה צפויה לפטר מאות עובדים. בזמן שבוז'י משנה את קולו ונתניהו משפץ את ביתו אנשים מאבדים את כל עולמם, הגלים הראשונים של הצונאמי הכלכלי עושים דרכם לישראל. זו תוצאה ישירה של השנתיים האבודות של ממשלת לפיד־נתניהו - אפס מעשים, אלפי מפוטרים. הם נושאים באחריות, הם צריכים לשלם את המחיר״.

מה הקשר בין הפיטורים במגה לבין השנתיים האבודות של ממשלת לפיד־נתניהו? מגה היא כישלון עסקי: היא הצליחה לשרוד שנים ארוכות עד למחאה החברתית למרות הניהול הכושל שלה, בזכות הריכוזיות בענף ושיתוף פעולה בין הרשתות לספקים לשימור המחירים הגבוהים. ברגע שהציבור והרגולטורים התעוררו, והתחילו לגלות ערנות למחירים ולצורך בתחרות - היא התחילה להתרסק.

משה כחלון בכפר המכביהצילום: מוטי מילרוד

תפקידה של הממשלה אינו להציל עסקים כושלים או ענפים לא תחרותיים, אלא לייצר רשתות הגנה חברתיות - להגן על עובדים, ולא על מקומות עבודה. כחלון, שהוביל את הרפורמה בשוק הסלולר, אמור להיות הפוליטיקאי הראשון שמבין את ההבדל הזה.

אם בחודש שנותר עד לבחירות הוא ימשיך לשמור על מסרים עמומים בנושא הגז, לחזור לרעיונות הכושלים של הגנה על מקומות עבודה במקום על עובדים באשר הם ולהתעלם מהמונופולים הממשלתיים ומהצורך להתייעל בשירות הציבורי - הוא יוכל לבוא ב–18 במארס בטענות רק לעצמו.

הפספוס ברור: בניגוד ללפיד, שהוכיח במשך שנתיים שאין לו עניין לצאת לעימותים ולמאבקים ארוכים וקשים, ולמפלגות העבודה והליכוד, שלכודות כבר עשרות שנים בידי קבוצות האינטרס במגזר הציבורי והפרטי, כחלון יכול להיות בתיאוריה הפוליטיקאי הראשון שלא שבוי בידיהן. אם הוא יירה לעצמו ברגל, הסיכוי לראות בממשלה הבאה כוח פוליטי שיוצא נגדן יירד דרמטית.

5. סלינגר. "בחצי עמוד של נייר עמדת ממונה כתבה המפקחת נח בשבע שגיאות”, אמר השבוע מנהל בכיר באחת מחברות הביטוח בראיון ל״גלובס״. אני רוצה להציע ניסוח קצת שונה: בחצי עמוד ובחצי שנה מנסה המפקחת על הביטוח במשרד האוצר לפרק חלק גדול מהנורמות המושחתות והמעוותות בענף הביטוח, שקודמיה בתפקיד ראו כמובנות מאליהן.

דורית סלינגרצילום: אמיל סלמן

בעוד שגילה נראה כרגע כרגולטור שהחל בתהליך של שחרור אטי מהשבי של מפוקחיו - אולי משום שבכל תחומי פעילתו הוא זקוק לשיתוף פעולה של רגולטורים אחרים, כמו אגף התקציבים ומשרד ראש הממשלה - הרי שדורית סלינגר נראית כמי שמתקדמת במהירות בתהליך המבורך הזה.

המתקפה שהגיעה השבוע ממנהלי חברות הביטוח נגד המפקחת על הביטוח מתרכזת בכוונתה לאסור על סוכני ביטוח לקבל עמלות שנגזרות מדמי הניהול שנגבים מהלקוחות בקרנות הפנסיה. השיטה הנוכחית מבטיחה לסוכן הביטוח עמלה גבוהה יותר ככל שהוא דופק חזק יותר את המבוטח במכשיר השקעה עם עמלות גבוהות יותר.

השיטה שבה ככל שהמכשיר שדוחף הסוכן ללקוח גרוע ויקר יותר כך התגמול שלו גבוה יותר, קיימת בענף הביטוח מאז ומעולם. סלינגר החליטה לשים קץ לעניין. זה לא מקרי: בחודשים האחרונים החלה סלינגר לכפור בכמה מהאקסיומות המעוותות שנוצרו בענף הביטוח בפרט ובשוק ההון בכלל בשנים האחרונות. היא מעלה סימני שאלה לגבי שיטת גרעיני השליטה במוסדות פיננסיים, המאפשרים לקומץ טייקונים לשלוט במאות מיליארדי שקלים מכספי הציבור, מה שהופך פעמים רבות את הרעיון של המשטר התאגידי והאחריות של המנהלים לכספי המבוטחים לבדיחה, והיא מנסה להילחם בתופעת הדלתות המסתובבות בענף - המעבר של רגולטורים בכירים לתפקידים בכירים בחברות שעליהן פיקחו.

המאבק שניהלה סלינגר נגד המעבר של פרופ' עודד שריג ממשרד האוצר לחברת הביטוח מגדל חשוב ביותר. אין זה מאבק אישי, אלא מאבק על קביעת נורמות. שריג היה הממונה על שוק ההון והביטוח, שהעניק את היתר השליטה במגדל לשלמה אליהו, למרות קיומן של בעיות מסוימות. אפשר היה לקבל החלטה של רגולטור גם אם יש גישות אחרות הדוגלות בקבלת החלטה אחרת. אבל כששריג נבחר על ידי בעל השליטה לכהן כיו״ר דירקטוריון מגדל, סברה סלינגר שהמינוי יפגע באמון הציבור בשוק ובמפקחיו. היא צודקת לחלוטין: אמון הציבור ברגולטור על הגופים המשקיעים את כספו לגיל פרישה הוא חיוני ביותר, כמו גם אמונו בגופים עצמם. אך אליהו מלגלג על הציבור ומפקחיו, מנצל את מבנה הפירמידה הקיים במגדל ובוחר למנות את אותו שריג ליו"ר החברה השולטת בחברת הביטוח - כלומר ליו"ר חברת מגדל אחזקות, שלמפקחת אין סמכויות פיקוח עליה. הוא ממנה את שריג ליו"ר נכה של מגדל אחזקות, ומאחר שהוא יו"ר נכה, הוא מבטיח לו שכר חסין מביקורת ציבורית: את שכרו ישלם בעל השליטה - אליהו - באמצעות חברת הביטוח אליהו השולטת במגדל אחזקות. זהו ניצול ציני של פירמידה בידי בעל השליטה אל מול מאבקה החשוב של סלינגר סביב נורמות ההתנהגות של רגולטור הממונה על פיקוח הגופים המנהלים את כספי הציבור.

לא רק שסלינגר נותרה לבדה במאבקה החשוב להגדלת אמון הציבור בגופים הפיננסיים ובאלה המפקחים עליהם, אלא שמאבקה נתקל השבוע ברגולטור אחר - יו״ר רשות ניירות ערך, פרופ' שמואל האוזר. זה האחרון החליט לדבוק בפרשנות צרה לחוק החברות, ולאפשר לאליהו להוציא לפועל את תוכניתו לגבי שריג: לשלם לו את שכרו באמצעות החברה הפרטית שלו, ולא על ידי החברה שבה הוא מכהן, מבלי שהדבר ייחשב כעסקת בעל עניין - מה שעשוי היה לחסום את המינוי, או לפחות לחייבו לקבל את אישור האסיפה הכללית ברוב של בעלי המניות מקרב הציבור. בל נשכח שהאוזר מופקד גם הוא על אמון הציבור בשוק ההון - שמירה על ציבור המשקיעים - ולכן היעדר ההכרה שלו בחשיבות המאבק על אמון הציבור במפקחיו מאכזבת ביותר. הגישה של האוזר מאכזבת במיוחד לאור העובדה שכאשר נכנס לתפקידו לפני שלוש שנים, קצת אחרי פרוץ המחאה החברתית, הוא עשה תפנית חדה בגישתה של הרשות ואימץ גישה הרבה יותר אמיצה וציבורית ביחסה כלפי הפירמידות ששלטו במשק.

יו"ר רשות ניירות ערך, שמואל האוזרצילום: דניאל בר און

בהיעדר פוליטיקאים ושרים בממשלה שמוכנים לצאת לקרבות קשים ומסוכנים נגד קבוצות האינטרס, המונופולים והשחקנים הגדולים במערכת הפיננסית, לא נותר לציבור אלא לקוות שאת הוואקום הזה ימלאו רגולטורים שמוכנים לשבור את הכלים כמו סלינגר, כאלה שמרימים דגלים כמו גילה, ולא זורמים עם מה שהיה מקובל עד היום, כמו שעשה השבוע האוזר.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker