הציבור לא מטומטם, אבל הוא ישלם - השבוע/ גיא רולניק - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הציבור לא מטומטם, אבל הוא ישלם

המגזר הציבורי עסוק בלשרת את עצמו או קבוצות באוכלוסיה שנהנות מחסות או מהגנה של השלטון

99תגובות

בין אם אתם סולדים מבנימין נתניהו וממה שהוא מייצג ובין אם אתם נמנים עם אלה שיצביעו בחודש הבא לליכוד, ייתכן שהשבוע אתם יכולים להיות מרוצים. החלטתו של ראש הממשלה לגלות טפח מעולם ההון־שלטון־עיתון הישראלי היא צעד נוסף בהסרת מסך הבערות שבו היה הציבור הישראלי שרוי זמן רב בכל הקשור לכוחות המפעילים את הפוליטיקה.

נתניהו עשה את זה משיקוליו הפוליטיים ובצורה גסה ואולי גם שלומיאלית - ככלות הכל יש לו הרבה חמאה על הראש בעניין קשרי שלטון־עיתון - אבל השורה התחתונה היא שהציבור לומד בהדרגה שלחלק גדול מדי מכלי התקשורת, כמו לרוב הפוליטיקאים, אין אתיקה או טוהר מידות, והם לא משרתים את הקוראים שלהם או את האינטרס הציבורי, אלא בעיקר קבוצות אינטרס.

הסקר השנתי של המכון הישראלי לדמוקרטיה, שפורסם החודש במגזין TheMarker, מגלה כיצד העיתונות משתלבת במערך המוסדות הדמוקרטיים שלציבור אין בהם אמון. זה לא קשור לשמאל, לימין, לחילונים, לדתיים, לשטחים ול״תהליך השלום״ - כמעט כל האזרחים מבינים שבמקרים רבים מדי המדינה לא מנוהלת עבורם, אלא עבור המקורבים לשלטון, לכסף ולכוח.

נהוג לומר שהציבור מטומטם ולכן הציבור ישלם. זאת סיסמה קליטה ופשוטה, ויש אפילו שיר יפה של שלום חנוך שהחדיר אותה לתודעה, אבל היא רחוקה מלשקף את המציאות. ספק אם הציבור הישראלי יותר מטומטם מהאמריקאי, הבריטי, האיטלקי או הצרפתי.

עופר וקנין

הציבור המפוזר ברוב הדמוקרטיות בעולם סובל מחוסר יכולת להתארגן ולייצג את האינטרסים שלו. בדמוקרטיה הישראלית, כמו ברוב הדמוקרטיות בעולם, מי יותר ומי פחות, רוב הייצוג במוסדות הפוליטיים והדמוקרטיים הוא של קבוצות אינטרס.

הסקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה גילה כמה דברים מעניינים נוספים בהקשר הזה: מתברר שרוב הציבור מאמין בחשיבות המעורבות של הממשלה בכלכלה, ורובו סבור שהאחריות למצבו הכלכלי של האזרח רובצת לפתחה של הממשלה - ולא לפתחם של הפרטים. למפלגה הרפובליקאית האמריקאית לא היה סיכוי רב להגיע לשלטון בישראל.

מה שמדהים יותר הוא ששתי המפלגות שלמצביעיהן יש את הציפיות הגדולות ביותר מהממשלה כמי שתביא מזור למצוקותיו הכלכליות הן ש״ס ויש עתיד. לכאורה, אלה שתי המפלגות שהכי רחוקות זו מזו, אבל בהיבט אחד ייתכן שהאחרונה היא בעצם הש״ס של קבוצה אשכנזית מסוימת, שחושבת שיאיר לפיד ״ידאג לה״. מצביעיה צריכים לקוות שהיא לא תאכזב אותם בשיטת ש״ס. אריה דרעי, שפירסם השבוע את סרטון ״המזרחים השקופים״ שלו, עדיין לא סיפק הסברים לטיב שירותי הייעוץ שהעניק בשנים האחרונות תמורת מיליוני שקלים לפירמידה המונופוליסטית הגדולה במשק, אי.די.בי; ולפיד, שהתפרנס היטב מבנק הפועלים, נמנע מלקדם רפורמות במונופול הכי גדול והרסני במשק - מערכת הבנקאות.

אבל הסוציאל־דמוקרטיוּת הישראלית היא חלקית מאוד. במקביל לציפיות הגבוהות שיש לציבור מהממשלה, הוא אינו רוצה לראות עלייה נוספת במסים שהוא משלם. כלומר, המודל ״הסוציאל־דמוקרטי״ שחלק מהפוליטיקאים ואנשי הציבור מקדמים מקובל על רוב הציבור, בכפוך לכך שהוא לא יידרש לשלם מסים נוספים.

לכאורה, יש כאן סתירה מובנית: ללא העלאת מסים לא ייתכן שינוי של ממש בשירותים הציבוריים וברשתות ההגנה החברתיות. הנה כי כן, שוב מתברר שהציבור מטומטם? כלל לא בטוח. מה שמשלים את התמונה הוא ההנחה של הציבור שחלק גדול מכספי המסים לא חוזר אליו בשירותים ציבוריים איכותיים, אלא מנותב לקבוצות האינטרס או סתם לבזבוז, שחיתות, טיפשות וחוסר יעילות.

הפיל הענק שבחדר

אמיל סלמן

בשנים האחרונות חל מהפך ברמת המודעות של הציבור לנושאים כלכליים: יוקר המחיה, חינוך, בריאות ורווחה - ולא ענייני ביטחון, שלום, דת ומדינה - הם שמטרידים ומעניינים את הציבור. אבל הציבור עדיין לא מצא פרטנרים אמיתיים כדי לקדם שיחה רצינית ותהליך למידה ארוך וכואב בנושאים האלה. המערכת הפוליטית מעדיפה למכור לציבור סיסמאות על ״מדינת רווחה״, ״השקעות בחינוך״ ו״תקציבים״, מבלי להסביר מהיכן הם ימומנו. איש רוצה לדבר על הפיל הענק שבחדר: כיצד מובילים שינוי דרמטי במגזר הציבורי, כדי שיוכל לייצר רווחה ואיכות חיים אמיתית מכספי המסים שהוא גובה מאתנו.

הימנעותן של כל המפלגות מהשיחה על הפיל הענק של השירות הציבורי אינה מקרית: כמעט שליש מהעובדים במשק שייכים למגזר הציבורי, ואף פוליטיקאי לא רוצה להיתפש כמי שמתכוון לחולל שינוי בזירה הזאת.

החדשות הטובות הן שעד למחאה החברתית היה בחדר פיל נוסף שאיש לא היה מוכן לדבר עליו: המונופולים, הקרטלים, יונקי הערך במגזר העסקי והשחקנים הגדולים ששלטו בשוק ההון. הג׳ובים, התקציבים והכספים שהם הרעיפו על כלבי השמירה הפכו אותם שנים ארוכות ל-Untouchables. לפחות בחזית הזאת אנחנו מתקדמים לאט בכיוון הנכון - כמעט כל המפלגות מתייחסות אליהם במצעים וברטוריקה שלהן.

הפוליטיקאים שינו את הרטוריקה שלהם בשלב זה. לעומת זאת, הרגולטורים הבכירים כבר משנים את התנהגותם. בחודשים האחרונים בלטו הממונה על שוק ההון דורית סלינגר והממונה על ההגבלים העסקיים דיויד גילה בשינוי הכיוון: הם מנסים להשתחרר מהלפיתה ארוכת השנים של קבוצות האינטרס שעליהן הם אמורים לפקח.

החדשות הרעות הן שלמרות השינוי האטי בסנטימנט הציבורי ובנורמות של הרגולטורים מול המונופולים וקבוצות האינטרס במגזר הפרטי - ללא טיפול יסודי באיכות ובאפקטיביות של המגזר הציבור הרחב, היכולת להוביל מדיניות כלכלית שתשפר את השירותים החברתיים ותוריד את יוקר המחיה בישראל נמוכה מאוד.

במשך עשרות שנים - ועד לפני 20 שנה - סבלה ישראל מ״הגירעונות התאומים״: גירעונות תקציביים וגירעונות מסחריים גדולים, שהיו החסם העיקרי לצמיחה, לשיפור השירותים הציבוריים ולהעלאת רמת החיים. עכשיו אנחנו סובלים מגירעון הרבה יותר קשה ושורשי: גירעון בהון החברתי.

ההון החברתי הוא דרגת האמון של הציבור בממשלה ושל הפרטים בחברה זה בזה. ההון החברתי הוא הרכיב הקריטי ליצירת מגזר ציבורי איכותי ואפקטיבי, להגדלת הנכונות הציבורית לשלם מסים ולתמוך ברפורמות כלכליות חשובות.

ככל שהגירעון החברתי מעמיק ורמת האמון של הפרטים זה בזה ובשלטונות יורדת, כך אנחנו מתקבעים חזק יותר בשיווי משקל נמוך של חוסר אמון שפוגע בכולם, שאיש לא יכול להימלט ממנו. כאשר לאזרחים אין אמון בחבריהם ובשלטון, נשחקים התמריצים החברתיים לציית לחוק, לשלם מסים, לפעול בהוגנות בעסקים ובשלטון ולהימנע ממתן ולקיחת שוחד. אם כולם עוברים על החוק במקרה הגרוע או סתם מעגלים פינות ועסוקים רק באינטרסים האישיים שלהם במקרה הטוב, המחיר הכלכלי של מי שמנסה להתנהג בצורה הוגנת ואתית הוא גבוה והתועלת מהתנהגות זאת נמוכה.

האתגר: להקצות את ההון וההון החברתי בצורה יעילה

הפוליטיקאים, ולמרבה הצער רוב הכלכלנים ואלה הקרויים ״מנהיגי המשק״, חוזרים ומסבירים לעצמם ולציבור שהמדיניות הכלכלית בישראל צריכה להיות ממוקדת ביצירת תנאים אטרקטיביים ל״הון״ ול״הון האנושי״. עידוד השקעות הון - בציוד, במפעלים, בתעשיות מתקדמות, כמו גם עידוד ופיתוח ההון האנושי - בחינוך, בהשכלה ובאקדמיה, נשמעים כמו אקסיומות ברורות שאיש אינו חושב לחלוק עליהן.

עידוד השקעות הון, שהיה סיסמת הקרב הכלכלי בשנות ה-60 וה-70, והשקעות בהון האנושי, שהיו הבון־טון של שנות ה-80 וה-90, הם עדיין חשובים - אבל הרבה פחות מבעבר. מה שמבדיל בעשורים האחרונים בין כלכלות עם צמיחה מהירה ומכלילה לבין כלכלות מפגרות הוא ההקצאה של ההון וההון האנושי.

בישראל, כמו ברוב המדינות המפותחות, אין מחסור בהון פיננסי שיכול לזרום להשקעות הוניות משמעותיות, וגם אין מחסור קריטי בהון אנושי מעולה. מהפכות הגלובליזציה והטכנולוגיה מאפשרות מעבר מהיר וקל של הון וגם הון אנושי בכל העולם. האתגר הגדול של הכלכלות המפותחות הוא להקצות את ההון וההון האנושי בצורה היעילה ביותר.

לכאורה, השווקים הפתוחים והחופשיים של ההון וכוח האדם אמורים להיות המכשירים הטובים ביותר להקצאת הון והון אנושי. בפועל התגבשו בישראל, כמו במקומות רבים בעולם, כשלי שוק וקבוצות אינטרס רבות שמעוותות את הקצאת המקורות באמצעות השתלטות על השלטון והרגולציה.

עיקר תשומת הלב להקצאת מקורות מעוותת מוקדש בדרך כלל להון - הן להקצאה במערכת הפיננסית הריכוזית הישראלית והן להזרמת כספים ממשלתית לקבוצות אינטרס. מטרידה לא פחות היא הקצאה גרועה של ההון החברתי: גיוס, קידום והפעלה של כוח אדם לא על פי כישרון ועקרונות יעילות וניהול, אלא משיקולים זרים, קירבה ונפוטיזם. הקצאת הון פיננסי מושחתת מובילה בדרך כלל להקצאה מושחתת של הון חברתי - ולהפך.

רמת ההון החברתי ואיכות המגזר הציבורי הם תהליכים שמזינים זה את זה. במקום שבו יש הון אנושי ודרגת אמון גבוהה, רמת השירות הציבורי עולה - וכך גובר האמון של הציבור במוסדות הפוליטיים והדמוקרטיים. במקום שבו יש שיווי משקל נמוך של הון אנושי, המגזר הציבורי עסוק בלשרת את עצמו או קבוצות באוכלוסיה שנהנות מחסות או מהגנה של השלטון.

הנכס העיקרי שיש למדינות סקנדינוויה ולמדינת שבהן יש רמת חיים גבוהה, צמיחה מכלילה ורמה נמוכה של אי־שוויון נמוך, הוא הון חברתי גבוה. כל ניסיון לתקן את קלקולי הכלכלה והחברה בישראל בלי לפתח אסטרטגיה ליציאה משיווי המשקל של הון חברתי נמוך נועד כנראה לכישלון.

מי שמקורב לכוח, לשלטון או לארגונים חזקים במגזר העסקי נהנה לעתים מההקצאה המעוותת של ההון הפיזי והאנושי. אבל בסופו של דבר כל אזרחי ישראל סובלים משיווי המשקל הנוכחי.

בניגוד להבטחות הפוליטיקאים מהשמאל, מהימין ומהמרכז, היכולת של רובם להוביל שינויים היא אפסית. משום שללא הון חברתי, שיבוא לידי ביטוי באמונה של הפרטים והקבוצות השונות באוכלוסיה שהם לא יוזנחו ויוטלו בצדי הדרך לרפורמות ושינויים מבניים, לא יימצאו אף פעם הקואליציות לתמיכה בשינוי, ונישאר עם קבוצות האינטרס, שחוששות, בצדק מבחינתן, מכל שינוי - ויפעלו לשמר את המצב הקיים.

היציאה משיווי המשקל הזה לשיווי משקל אחר היא האתגר המרכזי שעומד כיום בפני ישראל. לשם כך יש צורך במנהיגות שיכולה לשנות את תפישת העולם, ראיית העולם והשיחה בישראל: לשכנע את הציבור הרחב בצורך לנוע לכיוון עתיד אחר.

לרוב השחקנים כיום בזירה הפוליטית אין יכולת - ולרובם גם אין רצון - להציג מנהיגות כזאת. חלקם נבנים מיצירה ומקידום של איומים אמיתיים ומדומים, חלקם מליבוי יצרים וסכסוכים - ורובם ממכירת אשליות על פתרונות קסם שממילא איש אינו קונה.

קיים סיכוי קלוש שהבחירות הקרובות יביאו לשינוי מהותי בתוואי שבו אנחנו נעים, מהסיבה הפשוטה ששום שחקן בזירה הציבורית לא עוסק בהון החברתי ולא מדבר את השפה הזאת. הציבור לא מטומטם, הוא יודע היטב שההבדלים האמיתיים בין המדיניות שיפעילו המפלגות לאחר הבחירות קטנים בהרבה ממה שהן מציגות. הוא לא מטומטם, אבל הוא זה שישלם את המחיר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#