איפה הכסף?
 איפה השחיתות? 
ואיפה הפוליטיקאים?

הממשלה לא יכולה לקחת אחריות משום שקודם כל צריך להצביע על המקורות התקציביים: ממי להביא את הכסף?

גיא רולניק
גיא רולניק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים123
גיא רולניק
גיא רולניק

1. זוכרים את ״איפה הכסף״? ואת החרדים? ואת השוויון בנטל? ואת גיוס בחורי הישיבות?

אוקיי. אז תשכחו מזה. התקדמנו. בבחירות 2015 נחסכות מכם הסיסמאות האלה. יש מפה פוליטית חדשה עם המחנה הציוני, עם פרופ' מנואל טרכטנברג; ויש נרטיבים חדשים: יש עתיד, שכבר לא יכולה למכור את סיסמאות 2013 שהתפוגגו בשנתיים שלה במשרד האוצר; וכולנו של משה כחלון עם המלחמה בריכוזיות, במונופולים ובקבוצות האינטרס.

יאיר לפיד נטש את סיסמת ״איפה הכסף״ מהסיבה הפשוטה שבמהלך הקדנציה שלו באוצר הוא התחיל להבין איפה באמת הכסף, והוא לא אהב את מה שגילה. הוא למד שאין עשרות מיליארדי שקלים אצל החרדים, וכדי למצוא כסף אמיתי, גדול, כזה שיכול להוריד את יוקר המחיה, הוא יהיה צריך להוביל רפורמות קשות, ארוכות, מסובכות ולא פופולריות - ובעיקר להתעמת עם הקבוצות הקרובות למעגל הפוליטי או החברתי שלו מאשר עם החבר׳ה ממאה שערים ומבני ברק. הוא הבין שהוא צריך יהיה להתעמת עם מיליציות המיסוי העצמאיות במגזר הציבורי והפרטי, גם עם אלה שאצלן עבד בשנים האחרונות.

והוא לא רוצה להתעמת. מיומו הראשון במשרד האוצר נמנע לפיד מעימותים וממאבקים קשים: לא עם יצחק תשובה, לא עם הבנקים, ובטח לא עם המונופולים של עופר עיני. כי הוא רוצה אהבה. הוא רוצה לחבק ושיחבקו אותו בחזרה. לגיטימי. הוא צודק. אבל מי שרוצה אהבה, שלא ילך למשרד האוצר. שיהיה שר החוץ ויצטלם הרבה עם אבו מאזן, ג'ון קרי וברק אובמה, שיתארח באולפן שישי או שיכתוב טור על הביקור האחרון שלו במוסך בקופת החולים, וכמה חבל שבמדינה לא מפרגנים לאנשים טובים כמו אהוד אולמרט.

השבעת אביגדור ליברמן בכנסתצילום: אוליבייה פיטוסי

2. אם בבחירות 2013 לפיד קיבל אהבה כשדיבר על שוויון בנטל או אמר משהו כללי ולא מחייב על ״טייקונים שלקחו לנו את הפנסיה״, הרי שבבחירות 2015 הדרך הטובה ביותר לקבל אהבה היא לדבר על שחיתות. איך אנחנו יודעים? פשוט עיקבו אחרי לפיד. הוא התייצב השבוע למסיבת עיתונאים מול כלא מעשיהו ונשא נאום על מלחמה בשחיתות הציבורית.

אז ראשית, כל הכבוד. באמת. שחיתות בכלל ושחיתות ציבורית בפרט היא שורש של חלק גדול מהבעיות החברתיות, הכלכליות והפוליטיות בישראל. טוב עשה לפיד שהחליט לשים את הנושא הזה במרכז הקמפיין שלו, ומגיע לו קרדיט גדול על כך. המצע של יש עתיד בעניין השחיתות מתקדם בהרבה מזה של שאר המפלגות, שבעיקר שותקות בנושא. אבל התפישה של לפיד לגבי שחיתות היא במקרה הטוב שטחית - ובמקרה הגרוע צינית.

קודם כל, הבחירה במעשיהו כלוקשיין של מסיבת העיתונאים המצולמת שלו היא מסגור מטעה. במעשיהו, כמו ברוב בתי הכלא, שיעור העבריינים שהורשעו בעבירות צווארון לבן ושחיתות ציבורית - זאת שאחראית ליוקר המחיה, לשירותים הציבוריים העלובים ולשוד של עשרות מיליארדים בשנה ממעמד הביניים - הוא אפסי.

לפיד צריך היה להתמקם מול משרדי בנק הפועלים בשדרות רוטשילד בתל אביב, שם היו״ר לשעבר הורשע פעמיים בפלילים וזכה להגנה של כל הממסד בישראל; או מול בנק לאומי, שם התברר כי המנהלים הבכירים סייעו להעלים מס, וכדי לחמוק מהליכים פליליים שילמו קנס של 1.8 מיליארד שקל מכספי הציבור; או מול משרדי חברת חשמל, שחוב מפלצתי של 60 מיליארד שקל לציבור, תנאי פנסיה מעולים והטבות מטורפות לחמולות החזקות בה לא מנעו מבכיריה לדרוש שוחד מספקים; או מול משרדי ישראל ביתנו, מעצ, או ביתו של ראש הממשלה הקודם, אהוד אולמרט.

אבל ללפיד לא נוח לעמוד מול הגורמים האלה. לא נוח לו להצביע על אנשים ״משלנו״, רובם גברים לבנים, חלקם עשירים וכמעט כולם מחוברים גם לצמרת העיתונות, שרובה דומה להפליא למושאי סיקורה. עדיף ללכת למעשיהו, היכן שיושבים פושעים אלימים, סוחרי סמים ואנשים שפרצו למכולת השכונתית, או לחזור ולכוון את האש לאנשים כמו אריה דרעי, שהורשע בפלילים לפני יותר מ–15 שנה.

3. הבעיה הגדולה יותר עם תיאוריית השחיתות של לפיד היא התמקדותו בשחיתות הפלילית, בקומץ האנשים שמערכת המשפט הצליחה להרים את נטל הראיה הפלילי, להרשיעם - ואף לקבוע שיש בהרשעה קלון. אלה המקרים הקיצוניים ביותר, המעטים ביותר.

השחיתות שאוכלת בכל פה בישראל, בכלכלה שלה, ביוקר המחיה, בשחיקת השירותים החברתיים ובחברה שלה היא זאת שהמעורבים בה לעולם לא יגיעו למעשיהו. אלה התיקים שנסגרים בהיעדר ראיות מספיקות, אלה התיקים שנסגרים כי העדים נעלמים, אלה התיקים שנסגרים כי השחיתות חוקית.

מיד לאחר שלפיד התיישב ליד שולחן הממשלה במארס 2013, הוא רכש לעצמו ידיד - אביגדור ליברמן. מיליוני הדולרים שנמצאו בחשבונות הבנק של בתו של ליברמן, מיכל, ושל נהגו, איגור, מעולם לא העסיקו את לפיד. כל מי שקרא את החלטתו בת 90 העמודים של היועץ המשפטי לממשלה לסגור את התיק נגד ליברמן בגלל היעדר ראיות נתקף בחילה, ייאוש או תדהמה. מיליוני דולרים, אנשי עסקים מכל העולם, עסקות לא מוסברות, עדים שנעלמים - ובעיקר חשוד שפועל בדרך ערמומית, חלקלקה ומתוחכמת. אם לפיד חי בשלום או בסימביוזה עם האיש שבמרכז פרשת החשבונות בקפריסין, הרי שכל הנאום חוצב הלהבות שלו על השחיתות השבוע שווה כקליפת השום.

השחיתות החוקית היא אלפי המינויים של מקורבים בשירות הציבורי; היא הג׳ובים שמארגנים המנהלים והבעלים של חברות הענק לקרובי המשפחה של צמרת השלטון, העיתונות, הפוליטיקה והרגולציה; היא ריכוז הכוח והכסף האדיר בידי מעטים, שנותנים רק להם גישה לכל ההזדמנויות העסקיות, לכל המידע ולכל הג׳ובים המכניסים, ומדירים מאלה את כל מי שלא מחובר למרכזי הכוח והכסף או לא נולד למשפחות הנכונות.

4. בתחילת כהונתו קיבל לפיד על מגש של כסף מממשלת נתניהו הראשונה את חוק הריכוזיות ורוח גבית חסרת תקדים בישראל לטפל במונופולים, בקרטלים, בהון־שלטון ובכל הרעות החולות של קפיטליזם המקורבים שצמח בישראל בעשור האחרון.

מסיבת עיתונאים של המחנה הציוניצילום: רותם שטרקמן

הוא גילה עניין אפסי בנושא, ובמקום לנצל את הגיבוי הציבורי ואת המומנטום כדי להחמיר את מסקנות הוועדה - הוא ריכך אותן. הסיבה לכך שטרכטנברג וכחלון הציגו השבוע תוכנית לטיפול בתחרות במערכת הבנקאית הריכוזית היא שלפיד נמנע מלעסוק בנושא - מה שריפה את ידיהם של אנשי אגף התקציבים.

במקרה של לפיד זה פספוס היסטורי, משום שיש עתיד היא המפלגה העשירה, הנזילה והחזקה ביותר שפעלה בישראל שנים ארוכות, כמעט היחידה שלא תלויה ישירות בבנקים באמצעות הלוואות. אם רק היו רוצים, הם היו יכולים להוביל רפורמה חסרת תקדים במערכת הבנקאית, בגז, בדיור ובכל שאר המיליציות שלופתות את הדמוקרטיה.

וזה מחזיר אותנו לשחיתות החוקית. בניגוד לשחיתות הפלילית, השחיתות החוקית מבוססת על תלות: תלות של פוליטיקאים, רגולטורים ומקבלי החלטות בקבוצות אינטרס חזקות או בגורמים עם עוצמה פיננסית וכלכלית אדירה.

המבנה של המערכת הפיננסית בישראל הוא יצרן של שחיתות חוקית כזאת: כאשר שני בנקים שולטים ב–800 מיליארד שקל של כסף ציבורי; כאשר חמישה אנשי עסקים שולטים בעוד טריליון שקל של כספים פנסיוניים בחברות ביטוח והשקעות באמצעות גרעיני שליטה; כאשר המערכת הבנקאית היא דואופול עם רנטות מונופוליסטיות אדירות - הם יוצרים תלות של כל כלבי השמירה בהם. זה כמו שדה מגנטי אדיר במרכז המשק, שמזיז את כל השחקנים לכיוונים שנוחים לו: בפיננסים, בתקשורת, במזון, ברכב, בתשתיות, בנדל"ן ובבריאות שהופרטה במהירות לתועלתן של אותן חברות ביטוח.

שבירת הריכוזיות במערכת הפיננסית תקטין את שחיתות התלות עשרות מונים יותר מאשר העיסוק באריה דרעי הגנב המורשע, או ביצחק הרצוג השותק בחקירת העמותות. לא שלא צריך לטפל בשתי התופעות האחרונות - הן בהחלט חשובות, ועל כך צריך לפיד לקבל את הברכה. אבל לא שם נמצאים מחוללי השחיתות הגדולים.

גם תקציב ביטחון ענק - שאיש אינו יודע לאן הוא זורם ולמה, מיהם סוחרי הנשק והציוד, היועצים והמקורבים שנהנים ממנו - הוא שחיתות, גם אם זו שחיתות חוקית ברובה, שאותה הוביל בשנים האחרונות בנימין נתניהו מול שתיקת לפיד ומשרד האוצר.

5. נהוג לגמד את הישגי המחאה החברתית, אבל כמו שקוראי טור זה כבר יודעים, הח״מ סבור שהמחאה היא אחד האירועים החשובים ביותר במערכת הפוליטית והציבורית בישראל בעשור האחרון.

הוכחה נוספת לכך קיבלנו השבוע, כאשר שתי מפלגות - אחת חדשה והשנייה חדשה־ישנה - התחרו ביניהן מי תציג תוכנית משכנעת יותר להכנסת תחרות למערכת הבנקאות. לרוב הציבור, בכלל זה הקוראים כאן, הדבר נראה מובן מאליו. אבל לפני חמש ועשר שנים פוליטיקאים גילו עניין אפסי ברפורמות מסוג זה, משום שהם לא חשבו שהעיסוק הזה יביא להם ולו מנדט אחד. הציבור גילה עניין אפסי בשיטות שבהן מיליציות המיסוי שודדות אותנו, ולכן הפוליטיקאים העדיפו למכור סיפורי ימין/שמאל או להסתפק כרגיל בהבטחה להגדלת תקציבים והורדת מסים - הגם שברוב המקרים אלה שני יעדים סותרים.

מי שקולו נעדר לחלוטין מהזירה הזאת הוא כמובן הליכוד, המפלגה שבראשה עומד האיש שפעם ראה עצמו רפורמטור כלכלי ומי שמקדם תחרות. אחרי שטירפד את הרפורמות ברפואה הפרטית ובקק״ל וניפח את תקציב הביטחון כמו שאף ראש ממשלה לא ניפח, אפשר לומר שנתניהו נטש לחלוטין את הזירה הכלכלית, את יוקר המחיה, את ההתייעלות במגזר הציבורי ואת זירת התחרות, ומשליך את כל יהבו על הפחדות ביטחוניות. קשה לחשוב על מפגן עצוב יותר של ניתוק וקהות של ראש ממשלה מאזרחיו כמו במקרה של נתניהו בבחירות 2015.

6. התמונה למעלה לקוחה ממסיבת העיתונאים של המחנה הציוני להצגת התוכנית הכלכלית שלהם. ייתכן שזה מקרי ששני המועמדים לראשות הממשלה עסוקים בטלפונים הסלולריים שלהם, כאשר המועמד שלהם לתפקיד שר האוצר מציג את התוכנית שלכאורה עומדת במרכז המצע של המפלגה. אבל לא בטוח שזה מקרי.

ראשית, משום שזאת התרבות בפוליטיקה הישראלית. את היעדר הכבוד ההדדי בין שלושת האנשים שמובילים את המפלגה הזאת אנחנו הרי נראה בהמשך. התרבות הארגונית של מפלגת העבודה היתה מאז ומתמיד של סכינאות, קטטות ומחנות, ולא של עבודת צוות למען יעדים משותפים לקידום הכלכלה והחברה.

שנית, משום שזה משקף את העניין המועט שיש ליצחק הרצוג ולציפי לבני בסוגיות האלה, ובעיקר במאבקים הקשים שצריך לנהל אם רוצים להוביל שינוי בכלכלה.

המבוא לדו״ח ועדת טרכטנברג - הוועדה שהפכה את הפרופסור לכלכלה שעמד בראשה לכוכב תקשורת רלוונטי לא רק לאקדמיה אלא גם לפוליטיקה - הוא אחד המסמכים החשובים ביותר שיצאו מהמגזר הציבורי בעשור האחרון. שם אפשר לקרוא על הריכוזיות במשק ועל קבוצות האינטרס. שם אפשר לקבל ניתוח נהדר שמסביר לראשונה את יוקר המחיה ואיכות השירותים הציבוריים הנמוכה בישראל - כיצד קבוצות האינטרס במגזר הציבורי והפרטי לוכדות ומאלפות את הרגולטורים, השרים והח"כים.

אבל בקמפיין ובשפה של המחנה הציוני נשאר מהניתוח הזה מעט מאוד. טרכטנברג, כמו רבים לפניו, בוחר לפתע לצייר עולם נפלא ודמיוני, שבו ״הממשלה לוקחת אחריות״, מגדילה תקציבים, מארגנת דיור ציור ומרעיפה תופינים והטבות על הציבור. טרכטנברג מייצר עולם קסום זה במקום להתייצב מול הציבור ולהגיד לו את האמת, כפי שעשה בסתיו 2011:

ראשית, הממשלה לא יכולה לקחת אחריות, משום שקודם כל צריך להצביע על המקורות התקציביים: ממי להביא את הכסף? והאנשים שהכסף בידיהם, החל בחברות הענק, עבור במונופולים וכלה במקורבי השלטון, לא ישחררו שקל בלי מלחמה עקובה מדם.

שנית, הממשלה לא יכולה לקחת אחריות משום שיכולת הביצוע שלה והפיקוח שלה על אלה שאמורים לבצע היא גרועה. בדיוק מה שכתוב בדו״ח טרכטנברג.

שלישית, חלק גדול מיוקר המחיה נובע מהמבנים המונופוליסטיים שהממשלה יצרה במעשה ובמחדל בעשור האחרון במגזר הפרטי, בהיעדר רגולציה אפקטיבית ועצמאית.

ויש עוד בעיה קטנה, שהוצנעה בחגיגות המחנה הציוני: התפישות הכלכליות של טרכטנברג שונות דרמטית מאלה של רוב הגורמים השולטים במפלגת העבודה מזה שנים ארוכות. זאת לא רק שלי יחימוביץ׳, שבזמנו היתה המבקרת העיקרית של טרכטנברג, אלא כל קבוצות האינטרס במגזר הפרטי והציבורי - ובראשן ההסתדרות, המונופולים והבנקים שמחוברים בעבותות של עשרות שנים למפלגה.

טרכטנברג מכיר היטב את הכוחות האלה מהניסיון שלו במגזר הציבורי, באקדמיה ובוות״ת. הוא הודה בדו״ח שיכולתה של הממשלה להתמודד עם הקבוצות האלה היא אפסית, והוא לא מסביר לנו איך הוא מתכוון להתמודד עם הכוחות החזקים האלה, שפועלים גם בתוך הממשלה וגם בתוך המפלגה החדשה שלו.

7. משה כחלון התראיין השבוע לתוכנית הרדיו של גיא זהר, ואמר כלאחר יד שהוא לא חייב להיות שר האוצר בממשלה הבאה כדי לקדם את הרפורמות שלו, והוא יסתפק במינהל מקרקעי ישראל. זאת אחת האמירות המוזרות ביותר ששמענו במערכת הבחירות הזאת. בלי שליטה טוטלית במשרד האוצר אי אפשר לעשות שום רפורמה משמעותית בממשלה: לא בדיור, לא בפיננסים, לא במזון, לא בבריאות. את הרפורמה בסלולר כחלון עשה רק משום שאגף התקציבים תמך בה בכל הכוח. בלי גיבוי של נתניהו ויובל שטייניץ, שהיו אז במפלגה של כחלון, לא היתה רפורמה בסלולר.

האם כחלון לא הפנים את המפה הפוליטית והציבורית החדשה בישראל? המנדטים שהוא מקבל בסקרים הם של אנשים שרוצים לראות ירידה ביוקר המחיה ושיפור בשירותים שהם מקבלים מהמדינה. בניגוד לליכוד ולעבודה, שיודעות למכור כבר 40 שנה לציבור את "הביטחון" או "הסדר מדיני" כדרך להישאר בשלטון ולחלק מיליארדים למקורבים, לא יהיה לכחלון שום בלוף למכור לציבור אם הוא לא יהיה במשרד האוצר או יסתער באלימות מהאופוזיציה על מיליציות המיסוי ששום מפלגה לא רוצה לגעת בהן.

בניגוד ללפיד, שמוברג בתוך התקשורת וכמה מהקבוצות החזקות בישראל, לכחלון לא יהיה שום בלוף למכור בבחירות. אם כחלון לא יישב במשרד האוצר ויוביל רפורמות דרמטיות בשבירת מונופולים, מהפכה במערכת הפיננסית והתייעלות במגזר הציבורי, הוא יימחק במהירות היסטורית מהזירה הפוליטית, ובמקרה הטוב ביותר יחזור הביתה לשחק עם המאכערים במרכז הליכוד או עם גדעון סער, גלעד ארדן, מירי רגב, דני דנון ומשה יעלון על הבנייה בהתנחלויות ועל אירן.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker