השטן במוסקבה*, או: החברה הישראלית מסרבת להסתכל במראה - השבוע/ גיא רולניק - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

השטן במוסקבה*, או: החברה הישראלית מסרבת להסתכל במראה

גאידמק - רק השתקפות אכזרית ומדויקת של הקלקולים בחברה הישראלית

84תגובות

הוא הופיע בזירה הישראלית לפני עשר שנים. הוא השתלט על חברות, התחבר לפוליטיקאים, קנה עיתונאים, התמודד בבחירות, פיזר תרומות של מיליונים ונהפך למושיע הגדול ולפילנתרופ המיטיב כאשר פרצה מלחמת לבנון השנייה, והממשלה נכשלה כדרכה במתן מענה לעורף החלש והמוזנח.

העיתונות עסקה בו בלי סוף: תחילה היא רוממה אותו לדרגת כוכב־על, התורם הנדיב, ההבטחה הבאה, ולאחר מכן היא התהפכה עליו והציגה אותו ככלי ריק, נוכל, שרלטן או ליצן שאיש לא יודע היכן עשה את כספו ומה היו מטרותיו. הוא עזב את ישראל כלעומת שבא, השאיר מאחוריו שובל חובות והפסדים וזיכרון עמום שמדי פעם אפשר לראות בסטיקר ישן על פגוש של מכונית: ״גאידמק קנה אותי״.

בשום שלב בעלייתו וגם בנפילתו של ארקדי גאידמק לא רצינו לעצור, לחשוב או להסתכל במראה ולשאול את עצמנו: האם הסיפור הוא גאידמק? האם האיש הזה באמת כה מעניין, כה ייחודי וכה משמעותי? או שמא האיש שהפכנו לפתע מכוכב ומושיע ל"שטן" ממוסקבה הוא בעצם רק השתקפות אכזרית ומדויקת של הקלקולים בחברה הישראלית: בממשלה, בשוק ההון, בעיתונות, בכל מקום שאליו הגיע, רשם צ׳ק - ומיד כולם השתחוו.

תומר אפלבאום

כמובן שלא הסקנו את המסקנות, לא הבטנו במראה, התמקדנו ב״ארקדי גאידמק״, או גרוע מזה ב״אוליגרך הרוסי״, ולא בתמונה של החברה הישראלית שהשתקפה בפניו. ומאחר שמיאנו להסתכל במראה, להבין שהוא רק מטאפורה על כולנו, לא היינו ערוכים להבין את אלה שצמחו ועלו בתקופתו: האולמרטים, הדנקנרים, הטייקונים, אנשי המעטפות, גיבורי הנדל״ן וכוכבי ההון־שלטון־עיתון.

חלקם עשו דברים דומים במידה רבה, רק בהרבה יותר סטייל, לפחות כזה שאנחנו מעריכים. כי הם צברים ומשלנו. כמו גאידמק הם השתלטו על חברות, תרמו מאות מיליונים, קנו עיתונאים, התחברו לפוליטיקאים וכמה מהם קינחו עם פשיטת רגל רעשנית. ההבדל הבולט בדרך הפעולה שלהם היה יותר אורך רוח וסבלנות, כי הם היו חלק מאתנו כבר שנים ארוכות: הסיבוב של גאידמק לקח שלוש שנים, הסיבוב שלהם לקח קצת יותר מעשור.

וכן, מכיוון שהם היו משלנו, עם חיבורים עמוקים ונאמנויות ותיקות של עשרות שנים בתוך הממסד הישראלי - לפוליטיקה, לעיתונות ולאקדמיה - הם ידעו להשתמש בכסף ציבורי ובכספי פנסיות מקומיות, במונופולים לגיטימיים, בהטבות מהמדינה בהרבה יותר כישרון ואלגנטיות ממנו. ולראיה: בעוד שהוא יושב במוסקבה, מושפל ורחוק, הם עדיין מקבלים זמן מסך ואינצ׳ים בעיתונים של החברים הטובים שלהם מהימים העליזים.

והנה, עתה יש לנו "שטן" חדש. הוא לא עולה חדש כמו גאידמק, הוא כאן הרבה מאוד שנים, הוא מוברג הרבה יותר לתוך הממסד הישראלי - אבל גם הפעם כולם רוצים להכניס אותו לקופסה מיוחדת ולייצר נרטיב כוזב שזאת בעיה השמורה רק למפלגה מסוימת, לתרבות מסוימת: במקרה זה ישראל ביתנו בראשות אביגדור ליברמן.

מזה שבועיים עוסקת העיתונות בשיטות המגוונות שבכירי ישראל ביתנו חשודים שבהן הוציאו כספים מתקציב המדינה, במיליונים שזלגו לחשבונות הבנק של המאכערים, בקשרים למפלגה ובשאלה שחוזרת שוב ושוב ושוב: האם הבוס הגדול ידע, האם הבוס הגדול שותף?

לא, הסיפור אינו הבוס הגדול, לא היה הבוס הגדול ולא יהיה הבוס הגדול. לא חשוב כיצד פרשת ישראל ביתנו תתגלגל, אם יוגשו כתבי אישום, אם יהיו הרשעות וכמה גבוה יגיעו החקירות. כמו בסיפור גאידמק, כמו עם הדנקנרים, האולמרטים, ההירשזונים או אנשי פורום החווה של משפחת שרון, אלה אינן תופעות ייחודיות ואין להן שום קשר למפלגה מסוימת או למקורותיה: זאת רק המראה שבה נשקף כל אחד מאתנו מקטן ועד גדול, מהימין ועד השמאל.

אם יוגשו כתבי אישום, אם יימצאו די ראיות, אם ייתפסו מיליונים שקיבלו פוליטיקאים ופקידי ציבור בכירים הקשורים לישראל ביתנו, אם יהיו הרשעות, אם תתגלה כאן מכונה פוליטית שנועדה להעשיר פקידים ופוליטיקאים ואם אנשים ילכו לכלא - זה בעיקר מסיבה אחת: הם לא מספיק מוברגים, לא מספיק מחוברים, לא מספיק אלגנטים ולא היתה להם די סבלנות לעשות הכל בצורה מושתת וחוקית. הם רצו עכשיו ומהר.

אוליבייה פיטוסי

לפני עשר שנים פירסמתי כאן את ממצאי תחקיר "וול סטריט ג׳ורנל" על אחד האוליגרכים שהגיע לישראל וקנה עיתון. נציגו בארץ רתח, איים לתבוע וביקש פגישה. הוא שטח את טענותיו, שאת רובן לא קיבלתי, ולקראת סוף הפגישה שאל אותי: ונניח שכל מה שכתוב שם נכון, האם אתה חושב שהטייקונים שלך, הצברים שלכם, דנקנר, פישמן, עופר, מוזס, עשו את הכסף בדרכים אחרות? הם לא מנהלים כאן את המדינה? הם לא מחוברים מזה עשרות שנים לשלטון ולשני בנקים? אתה באמת חושב שזה רק כישרונם הייחודי שהביא להם את המונופולים והחברות שלהם? שתקתי.

ישראל ביתנו, כמו גאידמק, כמו אותו אוליגרך, לא המציאה כלום ולא הביאה כלום. זאת אינה פרשת ישראל ביתנו: זהו פרצופם של הפוליטיקה הישראלית ושל המגזר הציבורי הישראלי. מה שמפא״י עשתה במשך עשרות שנים, מה שהליכוד עשה בשנים שבהן היה בשלטון - הם עשו, לכאורה, בשנים האחרונות. ואם הם עשו זאת בבוטות גדולה יותר - זה בעיקר משום שהם לא מוברגים עמוק לתוך הממסד. ואם היום זה נעשה בגדול, במיליונים ותוך כדי יצירת אי־שוויון גדול יותר ושחיקה נוספת של הרשתות החברתיות, ההון החברתי והסולידריות החברתית, זה רק משום שהנורמות בכל החברה והפוליטיקה השתנו במהירות בעשור האחרון.

המשטרה חושדת שבכירי ישראל ביתנו - פוליטיקאים ופקידים במגזר הציבורי - הזרימו כספים לעמותות בתמורה לעמלות שזרמו למאכערים מקורבים, או שחזרו לפוליטיקאים עצמם. אבל רגע, לפני שאנחנו מצקצקים ומזדעזעים מהשחיתות הזאת, בואו נעצור לרגע ונשאל את עצמנו במה שונה שחיתות דוקרת עין זאת מכל מינוי או קידום של מקורב אחר לשלטון.

ברוב חלקי המגזר הציבורי, המעסיק יותר ממיליון איש, טבועה עמוק תרבות מינויים וקידומי המקורבים. היא כל כך מושרשת עד שהיא נתפשת כמובנית מאליה. בחלק מהגופים, בעיקר בעיריות, במונופולים וברשויות גדולות, מקובל לחלוטין שיש חמולות משפחתיות או מקורבות למפלגה מסוימת, שמנהלות את הגיוסים והקידומים בארגון.

קידום או גיוס בני משפחה או סתם חברים וסידורי עבודה לקרובי משפחה של אנשים עשירים ומשפיעים לא דוקרים את העין כמו מעטפה או צ׳ק. הרבה יותר קשה לזהות אותם, אבל הם אינם שונים ערכית, אתית ומהותית: הפקיד מחליט לפי שיקול אישי ולא ענייני. טובת ההנאה בגיוס ובקידום של מקורבים יכולה לעלות למשלם המסים מיליונים רבים - לא פחות, לעתים הרבה יותר, מ״קיקבק״ שעובר למאכער שמארגן כספים לעמותה מקורבת.

השבוע המליצה המשטרה להגיש כתב אישום נגד בנימין בן אליעזר, ששימש ח"כ ושר בשרשרת ממשלות בשנים האחרונות. באמת הפתעה גדולה. דו"ח מבקר המדינה, שפורסם לפני שמונה שנים, חשף את השיטה שבה ביצר בן אליעזר את מעמדו במפלגת העבודה באמצעות מינויי עשרות מקורבים בחברות ממשלתיות. חלק מהכוכבים הצעירים והחדשים של מפלגת העבודה, ילדי המחאה והצדק החברתי, הגיעו לפני שנתיים לכנסת בזכות אותו בן אליעזר.

בתקופה שבה שימש בן אליעזר כשר התשתיות והיה אמור לקדם את הרפורמה בחברת החשמל, הוא ולשכתו פנו לפחות 100 פעמים לחברת החשמל בבקשה לסדר ג'ובים, העלאות שכר, שינויי דרגה ושאר הטבות לחברים ולמקורבים של בן אליעזר - בעיקר חברי מרכז מפלגת העבודה או מקורבים שלהם.

המבקר הציג בדו״ח כדוגמה את סיפורו של העובד ז', שהתחיל לעבוד בחברת החשמל באפריל 2005. למזלו הטוב של ז', הוא גם חבר מרכז מפלגת העבודה ויו"ר של אחד הסניפים שלה. בטופס הקבלה לעבודה כתב מנהל מחלקת כוח האדם של חברת חשמל כי המועמד הוא "מקורב לשר התשתיות”. או למשל העובד ח', גם הוא חבר מרכז מפלגת העבודה, שבעברו היה עוזר של השר וסגן ראש עירייה, שהתחיל לעבוד בספטמבר 2005 בחברת החשמל. על מסמך קורות החיים שלו כתב מנהל אגף לוגיסטיקה ונכסים בחברה: "בקשה של שרנו, ראה אם יש באפשרותך לסייע. אולי בהסכם/חוזה מיוחד לתקופה מסוימת”.

אמיל סלמן

עובדי חברת חשמל ומנהליה אינם טיפשים. כאשר שר בממשלה הממונה על משק האנרגיה כולו והאחראי על החברה מבקש מהם למנות, לקדם או לסייע לחבר מרכז או יו״ר סניף של מפלגת העבודה, הם מבינים היטב שהשר לא ערך לו קודם מבחנים בהנדסת חשמל, בהנדסת תעשייה וניהול או בפיסיקה. אם השר משתמש בכספי משלם המסים, צרכן החשמל, כדי לקדם את כוחו הפוליטי - מדוע שהם לא ייקחו עמלות של מיליוני דולרים מספקים שמוכרים טורבינות או כל ציוד אחד לחברה?

אנשים שמעורים בחומרי החקירה הסודיים של המשטרה אומרים לי שיש בכל זאת ממד חדש בשחיתות שתיחשף בקרוב: מבט ציני וקר על סמכות ציבורית כעל נכס מניב לכל דבר. בניגוד לפואדים שניצלו את הכוח כדי לתחזק מעמד פוליטי או לפי החשדות כדי לקחת שוחד מטייקונים, פה עלולה להיות מגמה חדשה: קבוצות שהמשחק הדמוקרטי כולו לא מעניין אותן. הן לא מזהות הבדל בין כסף ציבורי לכסף פרטי, ורואות במשאב הציבורי מקור הכנסה פרטי לכל דבר. האם יש פוליטיקאים וקבוצות בפוליטיקה שפועלות כעסק למטרות רווח, והמגרש הפוליטי לא מעניין אותם בכלל, רק כסף?

ייתכן, אבל בסופו של דבר זה ביטוי של אותה תופעה בסיסית. בן אליעזר, כמו ליברמן, כמו סילבן שלום וכמו עשרות שרים ופוליטיקאים בכירים אחרים, הוא אורח קבוע באולפני הטלוויזיה. כמה פעמים הוא נשאל שם על מינויי מקורבים שלא על בסיס כישרון? כמה פעמים נערך שם דיון על המשמעות הארגונית, הכלכלית והחברתית של ממשלה שבה חלק גדול מהמינויים, מהקידומים ומהרכש מתבצע על בסיס לא ענייני שאינו תלוי כישורים? איזה חלק מהדיון עם שרי הממשלה הבכירים עוסק בהבנה של ההישגים או הכישלונות המקצועיים שלהם ובסימני השאלה לגבי ניגודי העניינים במינויים ובהחלטות שלהם? כמה פעמים נשאל בן אליעזר ואחריו שלום על דרך ניהול משק האנרגיה, חברת החשמל, מונופול הגז ותרבות המינויים במגזר הציבורי, וכמה מהדיון עסק במסך עשן כללי של ״שלום״ או ״ביטחון״ או ״מדינה״?

מעט מאוד, כמובן. האולפנים תמיד יעסקו בתהליך השלום, בפגישה האחרונה עם אבו מאזן, בפתיחת חנויות בשבת, בביקורו של השליח האמריקאי, בשעון קיץ, בחרדים, בחילונים, בהרכב הקואליציה, כי אלה הם ״הנושאים הגדולים״.

זאת טעות בסיסית. אין נושא גדול וחשוב יותר מאשר איכות הממשלה והמגזר הציבורי, יושרתם ומקצועיותם. אין מקצועיות בלי יושרה ואין יושרה בלי מקצועיות. המדד החשוב ביותר לאיכות הממשלה הוא הדרך שבה מתבצעים המינויים ומתקבלות ההחלטות: האם הם על בסיס ענייני, לגופו של נושא, על פי הכישרון - או שיש אינטרסים זרים המדריכים את הפוליטיקאי או משרת הציבור?

מינויים של מקורבים על בסיס שיקולים זרים ולא ענייניים לא רק מזיקים ליעילות של הממשלה ולתפקודה, אלא גם שוחקים את אמון הציבור בממשלה. שחיקתו היא מעגל הרסני, שגורם לפרטים בחברה לפעול רק למען האינטרסים האישיים שלהם ושל מקורביהם, וכשצריך - גם על חשבון החברה. מינוי מקורבים הוא סרטן ארגוני וחברתי, משום שהוא מביא לשלב שני: יצירת אוליגרכיה שלטונית שחושבת שמותר לה הכל, כולל העברת תקציבים וגזירת קופונים. מינויי מקורבים גורמים לכך שכולם רוצים להיות מקורבים ומחוברים, כי הם מבינים שזאת השיטה. השלב הבא, החמור יותר - וזו עשויה להיות קפיצת המדרגה בפרשת ישראל ביתנו - הוא התחושה שאם אנחנו אוליגרכיה שלטונית, מותר לנו ולקרובינו הכל, שהרי אין מי שיפתח את הפה ואין מי שידבר - כי אנחנו השליטים. גם אנשי האוצר מרכינים ראש, כי הם חייבים להתחבר לאותם כוחות המהווים לעתים קרובות חלק מהקואליציה כדי לקדם רפורמות, ומוכנים לשלם בלי לשאול הרבה שאלות ומבלי לעקוב אחר הכסף, כי קשה לראות אם עמותה העבירה קופון למי שדאג לתקציבים. הבעיה היא מה הציבור רואה כעדיף - להיות חלק מהשיטה או לשנות אותה.

המדינות הבודדות בעולם שמצליחות לצמוח ולהיות תחרותיות וגם לשמר רמת אי־שוויון נמוכה יחסית ומדינת רווחה אפקטיבית הן כאלה שבגלגולים מוקדמים מאוד, בעיקר במאה ה–19, פיתחו ממשלות איכותיות ומיגרו את השחיתות, הקליינטליזם והשפעת קבוצות האינטרס: בוואריה, פרוסיה, בריטניה, דנמרק ושוודיה למשל. המדינות האלה התחילו לבנות את מדיניות הרווחה שלהן ממקום נוח: הדרך שבה תפשו האזרחים שלהן את האמינות והיושרה של זרועות השלטון אשר מופקדות על המשימה הקשה והמורכבת של יישום המדיניות הכלכלית.

הנחת העבודה של הימין הכלכלי היא שמגזר ציבורי תמיד ישרת בעיקר את עצמו - את הפוליטיקאים והפקידים. זאת הנחה שאי אפשר לקבל, משום שגם הכלכלנים הימניים ביותר מבינים שהמגזר הציבורי הוא היחיד שיכול לספק מוצרים ושירותים ציבוריים כמו צבא, משטרה וחינוך. כלכלנים ימנים רציניים גם מבינים שאין באמת שוק חופשי שיכול לפתור לבדו את בעיות החברה והכלכלה, משום שכל שוק יושב על אדנים, כללי משחק של חוקים ורגולציות שאותם מגבשים ואוכפים אנשים שעובדים במוסדות הפוליטייים הדמוקרטיים ובמגזר הציבורי. וכדי שהם יעשו זאת בצורה הוגנת ואפקטיבית, הם צריכים להיות ענייניים, מקצועיים ועצמאיים.

מנגד, הנחת העבודה של השמאל הכלכלי היא שכל מה שצריך הוא לתת עוד כסף ולהרחיב את המגזר הציבורי. אבל במדינות כמו יוון ואיטליה אנחנו רואים שגודל המגזר הציבורי לא מבטיח מדינת רווחה ובוודאי לא תחרותיות. אנחנו גם רואים מדינות שבהן יש מגזר ציבורי קטן יחסית, כמו שווייץ וסינגפור, שבהן יש רמת חיים גבוהה ואי־שוויון קטן יחסית.

החקירות והמעצרים בחודש האחרון - מישראל ביתנו, דרך חברת החשמל ועד בנימין בן אליעזר ולפניו קלטות אולמרט־זקן - לא חשפו שום דבר חדש שלא מכירים אנשים השרויים ומצויים במגזר הציבורי בישראל. הם רק הציגו לנו פעם נוספת את שחיקת ההון החברתי בישראל, את ירידת האמון של הציבור בממשלה.

אין קיצורי דרך: ללא בנייה של הון חברתי ומגזר ציבורי חזק לא נוכל להסיט את ישראל מהתוואי הכלכלי והחברתי שבו היא נעה. לצערנו, שום פוליטיקאי ושום מפלגה המתמודדת בבחירות האלה וגם לא בקודמות לא הרימו את הדגל החשוב ביותר כיום בישראל: ממשלה איכותית, מקצועית וישרה; ממשלה שמגלה אפס סובלנות למינויים של מקורבים וחברים; ממשלה שמכריזה על מלחמת חורמה בכל פקיד, כל יחידה, כל מנהל, כל מנכ״ל, כל אדם שמופקד על נכסים ציבוריים ומערב שיקולים לא ענייניים בהחלטותיו.

הבחירות של תחילת 2013 הביאו עמן 47 ח"כים חדשים ושתי מפלגות חדשות שהיו פטורות מרוב הרעות החולות של הליכוד והעבודה, שהושחתו והשחיתו במשך עשרות שנים. טעינו לחשוב שהן ירצו ויוכלו להביא פוליטיקה חדשה.

מהר מאוד התברר שאין להם שום עניין להתחיל מלחמה ארוכה וקשה למען שינוי נורמות בשלטון. יאיר לפיד מיהר להתחבק עם יו״ר ההסתדרות, שנותנת מזה עשרות שנים גיבוי לנפוטיזם ולשחיתות ברוב חלקי המגזר הציבורי, האיש אשר מינה את חברתו לחיים לתפקיד בכיר בשכר של מיליון שקל בשנה. אחיו נפתלי בנט ניצל את רוב זמן המסך שלו כדי לדבר על הערבים, היהודים, המלחמות והשטחים. ובאמת, למה לו לדבר על עניינים משעממים כמו איכות הממשלה? האם זה הביא אי־פעם מנדט אחד למישהו?

לכן הגיע הזמן להבין שהפוליטיקאים, הישנים והחדשים, מהשמאל ומהימין, מהמרכז ומהשוליים הם האחרונים שיסמנו כיוון חדש. שום דבר לא יקרה אחרי ה–17 במארס מסיבה פשוטה: הנורמות שראינו החודש בחקירות המשטרתיות אינן ייחודיות. הן טבועות עמוק בכל חלקי החברה הישראלית. עד שתקום כאן מנהיגות אזרחית חדשה שתרים את הדגלים האלה, שתפנים שזה האתגר החשוב ביותר של הציונות היום - דבר לא ישתנה, ואנחנו נמשיך להאשים כל פעם "שטן" חדש אחר במקום להסתכל במראה. 

* הכוונה כמובן אינה לשטן במובן המקובל, אלא לשמו המקורי של "האמן ומרגריטה", ספרו של מיכאיל בולגקוב.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#