הסוטובוסקו הישראלי: 
המקום שבו צומחת השחיתות - השבוע/ גיא רולניק - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הסוטובוסקו הישראלי: 
המקום שבו צומחת השחיתות

הסוטובוסקו הישראלי הוא המקום שבו צומחים ראשי רשויות מקומיות מושחתות; הוא החממה לחמולות של מינויים פוליטיים ומקורבים שלא על בסיס כישרון אלא על בסיס קרבה, דילים ומערכות יחסים לא גלויות ■ הסוטובוסקו הישראלי הוא גם חלקים גדולים מההעיתונות, שהיא המנגנון הטוב ביותר לשימור הסדר המשרת את המושחתים

85תגובות

הנה התחזית שלי לבוקר 18 במארס, יום לאחר הבחירות: שום דבר בסיסי לא ישתנה כאן. הכיצד? הרי הפוליטיקה הישראלית משתנה לנגד עינינו כפי שלכאורה מעולם לא השתנתה: מפלגת התנועה התמזגה עם העבודה; מעמדם של ראש הממשלה ומפלגתו קורס, ו-20 או 30 מנדטים נעים בין מפלגות שמנסות למצב עצמן כחברתיות - כאלה שרק הכלכלה והחברה לנגד עיניהן.

הנה יצחק הרצוג וציפי לבני מבטיחים שיציבו את האזרח במרכז, יטפלו במדינת הרווחה וישיגו הסדר מדיני. מימינם ולפעמים גם משמאלם מגיחים משה כחלון ויאיר לפיד ומבטיחים גם הם מהפכות כלכליות והורדת יוקר המחיה. כחלון מביא את הקבלות שלו מהרפורמה בענף הסלולר, ולפיד מנסה לשכנע אותנו שנתניהו הפריע לו ושבלעדיו הוא היה משנה כאן סדרי עולם, ולראיה - הוא הצליח לדאוג לניצולי השואה.

שום דבר משמעותי לא עומד להשתנות, משום שאף שכמעט כל המפלגות המרכזיות, החדשות והישנות, למדו מאז קיץ 2011 לדבר בשפת המחאה והכלכלה, העומדים בראש רובן נשארו מנותקים ולפעמים גם עוינים את בעיית השורש של הכלכלה והחברה בישראל: השחיקה המהירה בהון החברתי ובאמון הציבור בממשלה וברשויותיה, ומנגד הציניות והשחיתות החוקית או הפלילית שבה טובלים רוב הפוליטיקאים.

הימין והמרכז מדברים על תחרות ויוקר המחיה, השמאל מדבר על מדינת רווחה, ושני הצדדים מאחזים את עיני הבריות. לא תהיה כאן תחרות שמשרתת את הציבור, לא תהיה כאן הפחתה אמיתית של יוקר המחיה ובוודאי לא מדינת רווחה, אם לא יהיה כאן הון חברתי: מוסדות פוליטיים וכלכליים חזקים, שמייצרים אמון חברתי בין האזרחים לממשלה ובין האזרחים לבין עצמם.

אמיל סלמן

זאת, משום שהדרך למשק תחרותי ולשירותים יעילים ואיכותיים - בין אם אלה מסופקים על ידי המגזר הפרטי או המגזר הציבורי - עוברת דרך ממשלה איכותית, רגולציה איכותית ופקידי ציבור שמשרתים את הציבור ולא את עצמם.

לכאורה, בשבוע החולף היה קל במיוחד להעביר את המסר הזה לציבור. זה היה השבוע שבו המשטרה עצרה עשרות פקידי ציבור מכל זרועות השלטון, החשודים בהקמה ובתפעול אופרציה של שוחד וטובות הנאה באמצעות מזומנים וג׳ובים לבכירים. זה היה השבוע שבו הבנק הציבורי הגדול בישראל, שרוב הציבור חושב בטעות שיש בו משהו פרטי, לקח 1.4 מיליארד שקל נוספים מהקופה הציבורית כדי לטייח את המעורבות של הצמרת הניהולית שלו בעשור האחרון באופרציה פלילית ענקית שבה סייעה ללקוחות להעלים מס, ושעל בסיסה, כמו על בסיס הפעילויות הקרטליסטיות שלו, הוא משלם משכורות הגבוהות פי חמישה־עשרה מהשכר הממוצע במשק לקאסטה ענקית של אלפי עובדים עם קביעות לכל החיים.

זה היה השבוע שבו נחשף שוב לציבור במלוא כיעורו וכוחו האקו־סיסטם שמסביב לרגולציה: לאחר שנתיים של חידלון מצד האוצר, אגף התקציבים, משרד ראש הממשלה ושאר הגורמים הבכירים במשק הופיע הממונה על ההגבלים העסקיים, פרופ' דיויד גילה, ונהפך לרגולטור הראשון המנסה לעמוד מול מונופול הגז המפלצתי - ונתקל מיד בירי מצד המערכת שאמורה לתמוך בו. מראש הממשלה, שמינה מיד ״בודק״ כדי לעשות דה־לגיטימציה לעצמאות ההגבלים העסקיים, דרך שר האנרגיה סילבן שלום ומשרדו שמיד נעמדו לימין המונופול ונגד הציבור, ועד לעיתונות הכלכלית, שרובה חשפה השבוע את צבעיה האמיתיים: ברגע האמת, בנקודת ההכרעה, בדיוק כמו ערב המחאה החברתית, היא תשרת את עמדות הכוח והכסף הגדול על חשבון הציבור הרחב, המפוזר והחלש.

זה היה השבוע שבו המציאות הביאה לנו, כאילו בהזמנה, את ההסבר הממצה ביותר לכך שדברי הפוליטיקאים, הן מהימין והן מהשמאל, הן ממחנה ה״ממשלה הגדולה״ והן מזה של ״ממשלה קטנה ומשק תחרותי״, הם ברובם ריקים. משום שללא הון חברתי הממשלה הגדולה או הקטנה תשרת בעיקר את הפוליטיקאים ואת מקורביהם במגזר ציבורי ובמגזר העסקי, כמו גם את הפוליטיקאים לשעבר, ששתלו את מקורביהם בעמדות המפתח במגזר הציבורי כמסמרים בלי ראש.

אוליבייה פיטוסי

משום שבלי הון חברתי, בלי מגזר ציבורי שבו גיוס כוח האדם, הקידום והפיטורים של אנשים נעשים על בסיס כישרון ולא על בסיס קרבה ואינטרסים - לא תהיה ממשלה איכותית, וממילא לא יהיו מדינת רווחה ותוכניות אפקטיביות לצמצום העוני והאי־שוויון ושיפור השירותים לציבור.

משום שבלי הון חברתי לא תהיה רגולציה עצמאית, פשוטה ואפקטיבית בשוק ההון ובמגזר העסקי והציבורי, והחוקים והתקציבים ימשיכו להישלט על ידי קבוצות האינטרס שיודעות לשחד, להחליש ולסרס את המוסדות שאמורים לקבוע את כללי המשחק ולאכוף אותם.

לאיטלקים יש ביטוי מוצלח המתאר את המקום במערכת האקולוגית שבו צומחת השחיתות -
 Sotto Bosco: הצמחייה הנמוכה ביותר ביער, מתחת לעצים, מתחת לצמחים הגדולים. היא פחות גלויה, אבל היא הקרקע שבה צומחת השחיתות, שפושה בכל מקום ומבטיחה שלעולם לא יהיה כאן שוק תחרותי ורווחה חברתית הזקוקים זה לזה ומחזקים זה את זה.

הסוטובוסקו הישראלי הוא השיטה שבה פוליטיקאים כמו אריאל שרון, אהוד אולמרט ועכשיו אביגדור ליברמן קיבלו פטור מדיון ציבורי נוקב במשך שנים ארוכות על השחיתות החוקית או הפלילית שלהם, כאשר החליטו לפתע שכדאי להם ליהפך ל״ליברלים״ שוחרי שלום והסדרים. בדיוק כמו תעשיית המלחמה, כך תעשיית השלום הענקית נהפכה לחלק מהסוטובוסקו הישראלי - המקום שבו קיבלו מאות פוליטיקאים ואנשי עסקים לגיטימציה חברתית תחת כסות ליברלית, נאורה ורודפת שלום.

הסוטובוסקו הישראלי הוא המקום שבו צומחים ראשי רשויות מקומיות מושחתות; הוא החממה לחמולות של מינויים פוליטיים ומקורבים במגזר הציבורי שלא על בסיס כישרון אלא על בסיס קרבה, דילים ומערכות יחסים לא גלויות.

הסוטובוסקו הישראלי הוא המקום שבו מתפתחים היחסים המושחתים בין רוב הפוליטיקאים לאנשי עסקים, שתכליתם היחידה האמיתית היא לאפשר לאחרונים גישה למידע ועדיפות במכרזים ממשלתיים, בהסכמים, בחוזים, בחוקים ובתקציבים ממשלתיים.

רויטרס

בסוטובוסקו הישראלי יש סימביוזה מלאה בין המנהלים, העובדים החזקים והמקורבים במונופולים והארגונים הציבוריים הגדולים לבין האינטרסים של חברות הענק והפוליטיקאים. כאשר הרצוג מדבר על אמונו ב״שולחן עגול״ של הממשלה, ההסתדרות והמעסיקים, הוא מתעלם ביודעין או מתוך בורות מכך שבשולחן הזה לא מיוצגים מיליוני עובדים בעסקים קטנים ובינוניים שצריכים להתחרות בשווקים, כמו גם מיליוני צרכנים ומשלמי מסים. השולחן העגול אינו הפתרון, אלא הבעיה.

הסוטובוסקו הישראלי הוא המקום שבו צומחת הנורמה שכל רגולטור ופקיד בכיר בממשלה, גם זה שיוצא לשוק הפרטי עם פנסיה תקציבית בשווי מיליוני שקלים, חייב להתיישר בהדרגה עם האינטרסים וסדר היום הנוח והמתאים למונופולים הגדולים, כי הוא כבר מתכנן את השלב הבא בקריירה שלו, שבו יעשה לביתו כמה מיליוני דולרים - כי זה הסכום הנדרש, ההכרחי, המתבקש, הכמעט מובן מאליו במעגלים החברתיים שלו. כל סכום שהוא פחות ממכה מהירה של 10–20 מיליון שקל לא יאפשר לו לחיות ולסדר את ילדיו ברמת החיים הגבוהה ״הנדרשת״ לאנשים מסוגו.

הסוטובוסקו הישראלי הוא חלקים גדולים מההעיתונות, שנראית להדיוטות נשכנית או חברתית, אך בפועל היא המנגנון האפקטיבי ביותר לשימור סדר היום המשרת את הפוליטיקאים המושחתים ואת קבוצות האינטרס החזקות בשוק ההון ובמגזר העסקי - סדר יום שעוסק בסימפטומים, באנקדוטות, בסקנדלים ובקונפליקטים אמיתיים או מדומיינים, שתכליתו היא להסתיר את השחיתות החוקית במוסדות המרכזיים בישראל.

אין ספק שהמחאה החברתית שינתה לחלוטין את התודעה הציבורית, ולראשונה נתנה תמריצים, לגיטימיות וכוח לקומץ אנשי ציבור, רגולטורים ויזמים חברתיים שרוצים לצאת נגד קבוצות האינטרס והסטטוס־קוו. אבל זאת רק תחילת התהליך, והמשכו כלל לא בטוח.

עד שיקום פוליטיקאי ישראלי שישים במרכז האג׳נדה שלו את בניית ההון החברתי ואת המלחמה בשחיתות החוקית והפלילית; עד שהוא יסחוף אחריו מאות אלפי ישראלים; עד שתקום כאן אליטה חדשה שתשים את האינטרס הציבורי הרחב לפני האינטרס הפרטי של המגזר שלה; עד שהפוליטיקאים יתחרו ביניהם מי מביא חזון ברור, כולל ונחוש למלחמה בשחיתות בישראל - אין סיבה לדבר על פוליטיקה חדשה או רוח חדשה, וממילא אין סיבה לצפות לשינוי מהותי בתוואי שבו אנחנו נעים.

עופר וקנין


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#